הלחנים של השירים מחברים בין תקופות שונות בתרבות היהודית: לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה. השירים הם הביטוי של היחיד והקהל המאזין אשר שותפים לגורל, לאמונה ולתקווה. לאחר השואה השירים קיבלו תפקיד נוסף במסגרת המחויבות הלאומית לזכור ולהנציח את מה שקרה.
בכל גטו וגטו התרחשו אירועים ייחודיים למקום עצמו, והשירים שנכתבו בו משקפים את ההיסטוריה של כל גטו ומחנה. בין הגטאות השונים – וכמובן בין המחנות והגטאות – כמעט לא התנהלו קשרים, וליושבים באחד לא היה מידע על המתרחש באחר.
חלק מאותם אירועים, מחשבות, רגשות ותקוות בוטאו על ידי תושבי הגטו בשירים. רבים מהשירים נכתבו על מנגינות קיימות. הניגוד בין המנגינה המקורית, הישנה, אשר נשאה בחובה נחמה וזיכרונות מהעולם שהיה ובין הטקסט המתאר חיים לא רגילים, חיי סבל, רעב ופחד – ביטא בעוצמה רבה את החיים בגטאות ובמחנות. השירים הללו מבטאים את העמידה הרוחנית של תושבי הגטאות והמחנות בתקופת השואה. מטבע הדברים, רוב השירים נכתבו ביידיש.
שירים אחדים נכתבו על ידי משוררים ומלחינים שעסקו בכך לפני המלחמה. חלק מהמשוררים והמלחינים היו אנשים אשר אלמלא המאורעות יתכן שלא היו כותבים שירים, אולם המאורעות הביאו אותם לצורך להגיב ולבטא את עצמם בשירים. לאחר השואה נבחרו שירים אחדים – בעיקר מתוך הרפרטואר של גטו וילנה ושל הפרטיזנים שיצאו ממנו – כשירי זיכרון לשואה. אלו תורגמו והושרו בעברית. גם ניצולי שואה שעלו לארץ ממקומות שונים, למדו "שירי שואה" חדשים בארץ, בעברית, כדי לשיר אותם בעצרות זיכרון, לאחד את הזיכרון ולהפוך אותו לקנוני, הן במסר והן בשירים ששימשו לצורך כך. אחת התוצאות הייתה שרפרטואר גדול של שירים לא הועברו מדור לדור על ידי הניצולים, לא נאספו על ידי חוקרים, לא פורסמו בכתב ועל כן נשתכחו ואבדו לנצח. רק חלק קטן מהשירים פורסם בספרים ובהקלטות הנמצאות במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.
