מה בספרייה > פינת קריאה > ה"פוטש" שכמעט וקבר את ידיעות אחרונות

ה"פוטש" שכמעט וקבר את ידיעות אחרונות

בעוד הקרבות הקשים של מלחמת העצמאות מסעירים את רחובות תל אביב, "הפוטש" נגד מו"ל 'ידיעות אחרונות', יהודה מוזס, התחיל לרקום עור וגידים. שעת השין נקבעה למוצאי-שבת, ה-14 בפברואר 1948. כל חברי הקשר ידעו שעליהם לשמור על חשאיות מופתית, כיוון שידעו שהם משאירים את כל הגשרים מאחוריהם שרופים.

 

מדוע בחר העורך של 'ידיעות אחרונות' לקום ולעזוב את העיתון הנפוץ במדינה ולצאת להרפתקה חדשה שלא ידע כיצד תסתיים? ואולי חשוב מכך, מדוע הסכימו להצטרף אליו כמעט כל עובדי העיתון?

 

​​ביום שני ה-1 באוגוסט בשעה 20:30 יוקרן בספרייה הסרט הדוקומנטרי "העורך", המבקש להתחקות אחר סיפורו של דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של 'ידיעות אחרונות' ומקים בית הספר לעיתונאות, 'כותרת'. הסרט יוקרן במסגרת  מרתון הסרטים "דוקו.טקסט" שיתקיים בספרייה הלאומית.

 

דווקא כשנראה שתוכנית הפרישה הנועזת מתנהלת כהלכה, נתקף עורך ידיעות אחרונות, ד"ר עזריאל קרליבך, רגליים קרות. הוא התקשה להמשיך עם תוכניתו הנחרצת מבלי שיידע את יהודה מוזס על הצפוי לבוא. הוא החליט לשגר מכתב אולטימטום למו"ל שלו. התאריך: 14 בפברואר – בדיוק היום שנקבע ל"פוטש". במכתב תקף קרליבך את מוזס על הניצול המחפיר שהיה מנת חלקו במהלך שנות עבודתם המשותפת. ועדיין, הציע למוזס שורה ארוכה ובלתי אפשרית של תיקונים שעליו לקבל (מתוך ידיעה ברורה שלא יקבל אותם).

 

ד"ר עזריאל קרליבך (מימין) יחד עם העיתונאי ושותפו ל"פוטש", שלום רוזנפלד.
מתוך ארכיון שלום רוזנפלד הנמצא בספרייה הלאומית, ועוסק בעיתון מעריב.


כדי להבין את הקרע שכמעט הוביל לחיסול 'ידיעות אחרונות' ולהקמת עיתון 'מעריב' המתחרה, נצטרך לחזור מעט אחורה.


כמעט עשור עמד ד"ר עזריאל קרליבך בראשות 'ידיעות אחרונות' כעורך הראשי, אך גילה שבעניינים רבים הוא מושם בכוונה באפלה. למרות שהצליח להפוך את 'ידיעות אחרונות' לעיתון הנפוץ ביותר בתקופת היישוב העברי, ידע קרליבך שמערכת העיתון עומדת על סף כאוס מוחלט, ושמתחרים פוטנציאליים יושבים ומחכים להתרופפות השורות בעיתון. זאת לא הייתה אשמתו בהכרח (יטענו תומכיו ואנשי הקשר הסודי שהנהיג): הייתה זו אשמת המו"ל, יהודה מוזס.

 

 קרליבך במכתב פנימי לשלום רוזנפלד. גם שנים רבות אחרי ה"פוטש", הטינה לא נעלמה.

מתוך ארכיון שלום רוזנפלד הנמצא בספרייה הלאומית, ועוסק בעיתון מעריב. 


על אף שהיה ללא ספק אדם פיקח ואיש עסקים ממולח, קמצנותו הידועה לשמצה של מוזס איימה לפגוע בעיתון. לא חסרו סיפורים פיקנטיים מהמערכת: כתבים נאלצו לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר קו טלפון, מכתבים נערמו בפינות שונות במשרד כיוון שלא היה מי שירכזם, וחדר העורכים שיועד לפגישות – הושכר על מנת להכניס עוד כסף לכיסו של המו"ל. השיא היה כשגילו העובדים שמכשירי האזנה נשתלו בשולחנותיהם.


ודאי היו סיבות אחרות, אישיות וקטנוניות יותר (דוגמת יהירותו האגדית של קרליבך עצמו), שבגינן הלך ונדמה מוזס כמעסיק גרוע וטירני. יהיו הסיבות אשר יהיו, קרליבך ושאר העובדים החלו לדבר בסתר על חלופות – ובראשן, הקמת עיתון חדש שיקבור את 'ידיעות אחרונות'.

 

הפוטש של 48': "פרק מזעזע בפרשת העיתונות העברית" 

אחד אחד עברו עובדי העיתון, פועלי הדפוס ואפילו המפיצים לצידם של המורדים. החשש היה כבד אך דמותו הרודנית והיודעת-כל של מוזס שכנעה אותם לתת הזדמנות לחלום הנרקם: עיתון חדש בשם 'ידיעות מעריב'.


בימים שהובילו ל"פוטש" עמלו חברי העיתון החדש על תוכנו: מאמרי דעה ומדורים שלמים הועתקו מ'ידיעות אחרונות'. אפילו הפרק בו הסתיים הרומן בהמשכים במדור הערב של 'ידיעות אחרונות' בחמישי, זכה להמשך בעיתון הראשון של 'ידיעות מעריב'. המטרה הייתה ברורה: הקמת עיתון ערב חדש על חורבות הישן. 


הגיליון הראשון של 'ידיעות מעריב', שהתפרסם ב-15 בפברואר 1948.
(שימו לב להבדל בגדלים בין המילה "ידיעות" למילה "מעריב", זה לא היה מקרי.)

 

וכך תיאר עו"ד נחום גוטמן, שנשלח להציג את האולטימטום ששלח קרליבך למוזס, את תגובת המו"ל הנבגד: "באתי למלחמה ונכבשתי על ידי האויב. לא יכולתי להתגבר על רגשי הערצה לאיש. הנימוס, השליטה העצמית (...). בשלב מסוים, ב-11 בלילה, שעתיים לאחר בואי הוא אמר לי 'תראה, השיחה נעימה לי מאוד, אבל אני עוד צריך מחר בבוקר להוציא עיתון'."


היה זה רגע השיא של דרמה שהתבשלה מאחורי הקלעים שנים ארוכות. את הוואקום שהותיר אחריו העורך קרליבך היה צריך למלא דב יודקובסקי – אחיינו ניצול השואה ובן טיפוחיו של יהודה מוזס, גיבור הסרט "העורך" שיוקרן במסגרת אירועי "דוקו.טקסט" ביום שני ה-1 באוגוסט בספרייה הלאומית.