סיפורים מהמכביה: והפעם, על אלופת המכביה שחילטרה כמלכת היופי

ראיון מיוחד שנערך עם לינדה ווימן – האדם היחיד שיכול לספר שעד גיל 17 הספיק גם לזכות במדליות זהב בתחרויות האתלטיקה במכביה וגם בתואר 'מלכת היופי' – וכל זה באותה השנה

לינדה שארפ זוכה במדליית זהב במכביה ה-8

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

"רוב האנשים מדמיינים ספורטאיות כאותן הודפות ברזל מבריה"מ מימי מסך הברזל, אלה שהיו מפוצצות בסטרואידים ושרירים נפוחים", מסבירה לנו לינדה, מביתה שבאוסטרליה, "אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. זה לגמרי אפשרי להיות פאשיניסטה ונשית ועדיין להיות סופר תחרותית על המגרש". ולינדה יודעת על מה היא מדברת: כשהיתה בת 16 היא זכתה במדליות זהב במכביה ה-8 באתלטיקה קלה, ושנה לאחר מכן, עם שובה לאוסטרליה זכתה גם בתואר "מלכת היופי של מדינת ויקטוריה" באוסטרליה (אז לינדה שארפ). ואז, ב-1973, היא זכתה בעוד כמה מדליות באתלטיקה במכביה ה-9.

ראשית היתה האתלטיקה

"מגיל צעיר רצתי מהר מאוד. סבא שלי היה מודד לי את הזמנים בזמן הריצה במורד הרחוב שלנו במלבורן. הייתי מהירה יותר מכל הבנים בשכונה! בבית הספר הצטיינתי בריצה ובקפיצות", ווינבורן נזכרת בתחילת ימי האתלטיקה שלה.

בגיל 13 החלה ווינבורן להתחרות באתלטיקה באופן רציני, ובגיל 16 היא נבחרה לייצג את אוסטרליה במכביה ה-8 ב-1969. "אני זוכרת שמאוד התרגשתי לייצג את אוסטרליה ולטוס לישראל עם כל המשלחת הישראלית", היא מספרת. "אף פעם לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בי כששמעתי את 'ירושלים של זהב' בפעם הראשונה בחיי בטקס הפתיחה. רעדתי מהתרגשות לפני התחרות ב-100 מטר משוכות – כמה רציתי את מדליית הזהב ההיא!".

לשמחתה, היא זכתה במדליית הזהב במקצה ההוא, והשיגה עוד 2 מדליות כסף בתחרויות. במהלך שהותה בישראל הספיקה גם לפגוש את סבא רבא שלה בירושלים, שהיה בן 96 באותה עתה. בעקבות ההצלחה שקצרה ווינבורן על מגרשי האתלטיקה היא נבחרה, יחד עם 5 ספורטאיות נוספות, לפגוש את גולדה מאיר, ראשת הממשלה באותה העת. "הבאתי לה כמתנה בובה של דב קואלה שהבאתי איתי מאוסטרליה", היא צוחקת.

 

מקבלים את פני גולדה, כתבה מעיתון מעריב שהתפרסמה ב-7 באוגוסט 1969

 

ממלכת המכביה למלכת היופי

לעיסוק בדוגמנות היא הגיעה דווקא ממש במקרה. "ההורים שלי הלכו לערב התרמה לבית ספר יהודי במלבורן, ואמא שלי זכתה בהגרלה לקורס דוגמנות, וכמובן שאני נשלחתי במקומה", ווינמן נזכרת. "הייתי אז בת 16 ולצד האתלטיקה, מאוד אהבתי איפור ואופנה, ובקורס למדתי להתאפר, ללכת כמו דוגמנית, נימוסים, סטיילינג, לדבר לפני קהל ועוד. הקורס היה כיף גדול, אבל לא לקחתי אותו מאוד ברצינות, והייתי הרבה יותר מרוכזת באתלטיקה אז".

להפתעתה, למרות הקלילות שבה לקחה את קורס הדוגמנות, הגוף שארגן את הקורס זיהה את הפוטנציאל שבה, והחליט לרשום אותה כנציג מטעמו לתחרות מלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה. "היו המון אירועים ומפגשים עם כל ה-83 מתמודדות, והמון ערבים לגיוס תרומות לבתי חולים. מאוד נהניתי להתלבש יפה ומההזדמנות להיות מאוד נשית, בניגוד לבגדי הספורט של האתלטיקה שהייתי רגילה אליהם", היא נזכרת.

לדבריה, ההכנה לתחרות יופי שונה מאוד מההכנה לתחרות אתלטיקה. "לתחרות יופי פשוט בוחרים מה ללבוש, חושבים על תשובות אפשריות לכל מיני שאלות שהשופטים אולי ישאלו, ומתאפרים בזהירות רבה. התחרויות האתלטיות היו סיפור אחר לגמרי. מגיל צעיר השקעתי שעות רבות של אימונים, וככל שהתבגרתי השקעתי גם שעות בהכנה מנטלית. באותן שנים החיים שלי היו האתלטיקה! התאמנתי 5 ימים בשבוע, גם בקיץ וגם בחורף, ובימי הקיץ התחריתי בכמה שיותר תחרויות ואירועים – לעיתים אף 5 תחרויות ביום. בקבוצה שלי הייתי הספורטאית הטובה ביותר, והיה עלי לחץ רב לנצח כל הזמן. במיוחד בתחרויות של המועדונים היהודים, שם השיאים שקבעתי החזיקו מעמד 40 שנה", היא משתפת. "לפני כל תחרות לא הייתי מצליחה לישון מלחץ והתרגשות, והיית נשבעת לעצמי שמחר תהיה התחרות האחרונה שלי. אבל אז הייתי מנצחת או שוברת שיא, והייתי שוכחת את הלילה הקודם ורק סופרת את הדקות עד התחרות הבאה", היא צוחקת.

להפתעת כולם כמעט, ובעיקר להפתעתה, ווינמן ניצחה בתחרות והוכתרה כמלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה לשנת 1970 בעודה בת 17 בלבד. הפרס היה שווה במיוחד: כרטיס זוגי לטיסה במחלקה ראשונה לטיסה מסביב לעולם. "כמובן שלקחתי את אמא שלי, והיה לנו יחד טיול מדהים בסינגפור, לונדון, פריז, רומא, ניו יורק, לוס אנגל'ס ופיג'י", היא מספרת.

 

מלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה לשנת 1970, לינדה וונברן (שארפ)

 

הטיול והתהילה כמלכת היופי לא סנוורו את עיניה של ווינמן, ועם שובה מהטיול היא המשיכה להתרכז באימוני האתלטיקה. כאשר שבה והתמודדה במכביה ה-9 של שנת 1973, החוויה הייתה כבר שונה  מאוד מחוויותיה במכביה הקודמת. הפעם ווינבורן לא היתה אוסטרלית אלמונית, אלא מלכת יופי בדימוס ואלופת מכביה מכהנת.

 

מדוע עצובה האצנית האוסטרלית? כתבה מעיתון מעריב שהתפרסמה ב-29 ביולי 1969

 

בהתאם לכך, הפעם היא זכתה בכבוד לשאת את דגל המשלחת האוסטרלית בטקס הפתיחה, אך הישגיה הספורטאים הפעם היו מרשימים פחות, בעיקר בשל פציעה שסחבה איתה, ושמנעה ממנה להשתתף בכמה מהמקצים החזקים שלה. "בסופו של דבר, הודות להרבה משככי כאבים ופיזיותרפיה הצלחתי לזכות בכסף במרוץ ב-400 מטר, וזהב ב-100 מטר שליחים", היא משתפת.

 

לינדה ווינבורן (שארפ) זוכה בגביע נוסף

 

הניסיון שצברה כמלכת ויקטוריה גם הוא לא היה לחינם – מאז הזכייה ועד גיל 21 היא התפרנסה מדוגמנות. "זה בהחלט סייע לי לממן את הלימודים באוניברסיטה", היא צוחקת. עם סיום לימודיה היא פרשה גם מקריירת האתלטיקה שלה.

הכומר שהכריז על האפיפיור כנציג השטן

לפני 499 שנה יצא נזיר וכומר אלמוני בכתב אישום חריף נגד הכנסייה הקתולית. המחאה המקומית שתכנן מרטין לותר התפשטה במהרה ברחבי גרמניה. תוך שנים ספורות שסעה המחלוקת את יבשת אירופה כולה לשני מחנות יריבים. הכנסייה הקתולית לעולם לא תתאושש לגמרי מהשבר הזה

תרגום הביבליה המלא של מרטין לותר לגרמנית. ההדפסה מהמאה ה-17. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

​בשני ביולי 1505 עבר מרטין לותר חוויה ששינתה את חייו: לאחר ביקור בבית הוריו, נקלע הסטודנט למשפטים לסופת ברקים סוערת. ברק שפגע באדמה בקרבתו הציף את ליבו בפחד והביא אותו לפנות אל השמיים בתחינה: "עזרי לי, אנה הקדושה, ואהיה נזיר!" חמישה עשר ימים לאחר אותה הבטחה, הושלמה המרת הלב של מרטין לותר הצעיר כשהצטרף למנזר ארפורט (Erfurt).

אביו של לותר זעם על ההחלטה התמוהה של בנו, אך נאלץ להשלים עמה משהבין את דבקותו של בנו בהחלטה. לותר לקח על עצמו את כל חובות הנזירות, הפגין משמעת עצמית מרשימה, למד ביסודיות ובעומק את התנ"ך ואימץ מרצון את העוני והדלות שהיו מנת חלקם של אחיו הנזירים. למרות זאת, לא הרגיש שזכה לשלווה שביקש לנפשו.

במהלך מסע עלייה לרגל לרומא, מושב האפיפיורות, חזה בפאר וההדר של הכנסייה הקתולית וניסה ליישב אותם עם סיפור חייו של ישו, מנהיגם של האיכרים והדייגים מהגליל, שאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים" (מתי ה' 3) וכי "נקל לגמל לעבר דרך קוף של מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלהים" (מרקוס י' 25). בקיץ של שנת 1517 הגיע לותר אל ויטנברג, העיר בה יחולל את אחת המהפכות העמוקות ביותר שידעה הנצרות.

בתור תיאולוג וכומר מוכר בויטנברג, הביע לותר את ביקורתו על הנוהג הנפוץ בכנסייה הקתולית: מכירת שטרי מחילה (אינדולגנציות) שבאמצעותן הבטיחה הכנסייה מחילה על חטאים שביצע הקונה – ללא צורך בכפרה או הבטחה לשיפור דרכי החוטא. הנוהג שהחל עוד בימי מסעות הצלב הפך בזמנו של לותר לעסק ציני ומשגשג: לותר ראה בו דרך לסחוט כסף ממאמינים פשוטים ובכך להעשיר את קופת הכנסייה בדרכים ערמומיות.

ב-31 באוקטובר 1517 תלה הכומר הצעיר מסמך שחיבר על דלת הכנסייה המקומית בעיר. היו אלו 95 התזות, להן העניק את השם "על הכוח של האינדולגנציות". על אף שמטרתו של לותר הייתה לעורר דיון בנוהג ולא לקרוא למרד גלוי בכנסייה, התזות שפרסם נגעו בעצב רגיש: תוך חודשים ספורים הודפס המסמך שחיבר לותר באלפי עותקים והופץ בכל רחבי גרמניה.

 

 

הדפסה מקורית משנת 1517 של 95 התזות מאת מרטין לותר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הכומר האלמוני שפרסם את התזות הפך עד קיץ 1518 לתיאולוג המפורסם במדינה. באותו קיץ גורלי עשתה הכנסייה את הטעות הגדולה שלה ופתחה במשפט כפירה נגד לותר: התמיכה שהשיג לעצמו מ"פרדריך הנבון", השליט המקומי עמו קשר קשרי ידידות אמיצים, אפשרה לו לחמוק ממשפט כנסייתי ברומא ובמקום זאת, לעמוד בפני נציג הכנסייה על אדמת גרמניה.

ממחאה מקומית למהפכה חסרת תקדים בתולדות הכנסייה

הדיון שעורר והדבקות בעמדתו המקורית עודדה אותו אותו לקדם את רעיונותיו: עד שהבינה הכנסייה שמאחורי דעותיו של הכומר היחיד הולך ומתגבש מחנה עוצמתי, הספיק לותר לעצב תיאולוגיה נגדית המבוססת לא על פסיקות הכנסייה והאפיפיור בראשה אלא על קריאה בכתבי הקודש עצמם.

בשנת 1520 הכריז לותר, שהתחיל כמבקר פנימי של הכנסייה, שאין בסמכותה של הכנסייה להבטיח גאולה בעולם הבא לאיש. בכך שלל את טענת הכנסייה הקתולית שהיא היא נציגתו של ישו עלי אדמות. יתר על כן, לותר ראה עתה באפיפיור את נציגו של האנטיכריסטוס, השטן בכבודו ובעצמו, וטען שהאחריות על גאולת האדם נמצאת בידיי האל לבדו. תפקידו של האדם הוא לקרוא בעצמו את כתבי הקודש ולהבין מהם את המסר האלוהי, ורק אז יוכל האל להחליט האם להעניק לו את חסדו. לשם כך, החל לותר בפרויקט הגדול של חייו: תרגום ה"ביבלייה" – הברית הישנה והחדשה – לגרמנית.

 

תרגום הביבלייה המלא של מרטין לותר לגרמנית. ההדפסה מהמאה ה-17. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

המחאה המקומית של לותר התפשטה במהלך המאה השש-עשרה ברחבי אירופה וחילקה את היבשת כולה בין תומכי הכנסייה הקתולית ובין בני הדת החדשה: הפרוטסטנטים על שלל הסתעפויותיהם. הייתה זו גם יריית הפתיחה ליותר ממאה שנה של מלחמות דת נוראיות.

 

קרל ארנשטיין: סופר אקספרסיוניסטי, מבקר תרבות וסוכן ספרות

פריטים נדירים נחשפים לרגל פתיחת ארכיונו האישי של ארנשטיין בספרייה הלאומית

מתוך ארכיון קרל ארנשטיין, הספרייה הלאומית

בדרך כלל, גורם השם ארנשטיין לנצנוץ נרגש בעיני הבקיאים בספרות האקספרסיוניסטית הגרמנית. על פי רוב, מי ששומע את השם מניח שמדובר באלברט ארנשטיין, אחד המשוררים הבולטים בזרם האוונגרדיסטי הזה, שאת שיריו מפרסמים עד היום, ולאחרונה אפילו בתרגום לעברית (באנתולוגיה סוף העולם, מבחר מן השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, תרגום ועריכה: אשר רייך, הקיבוץ המאוחד 2013). מעטים זוכרים שהיו לאלברט אחים: אוטו (שמת במלחמת העולם הראשונה), פריץ (שנספה בשואה), קרל וכן אחות בשם פרידה. כולם עמדו בצילו של האח המפורסם, שהיה היחיד במשפחה שקיבל חינוך אקדמי. בין קרל ואלברט ארנשטיין התפתחה סימביוזה מעניינת, כיוון שגם לקרל היו שאיפות ספרותיות. אלברט תמך בו כל עוד היה חלק פעיל ממנגנוני הספרות המודרנית הגרמנית. יש לשער שאלמלא קרל, היינו יודעים הרבה פחות על אלברט: לאחר מותו של אלברט בשנת 1950 דאג קרל לאסוף את החלקים השונים מארכיונו האישי ולשלחם לספרייה הלאומית בירושלים, בשנת 1956.

קרל ארנשטיין נולד ב-1892 בווינה ולאחר סיום לימודיו בבית הספר קיבל הכשרה במכללה לכלכלה בעיר הולדתו. לאחר מכן עבד במספר חברות ביטוח ובבנקים, אך שהה גם חודשים אחדים בלונדון, בשנת 1911. אז הוא עוד לא ידע שהוא עתיד לחיות בלונדון ובסביבותיה שנים רבות. במקביל, ובהשראת אחיו אלברט, חיבר קרל טקסטים ספרותיים. בתיווכו של אלברט פורסם הטקסט הראשון של קרל, Klagen eines Knaben (תלונותיו של נער), בסדרת ספרות צעירה ומודרנית אצל המו"ל הידוע קורט וולף בלייפציג. באותה סידרה פורסמו יותר מ-80 טקסטים של הזרם האקספרסיוניסטי, ביניהם אחד הטקסטים הראשונים של פרנץ קפקא. בימי מלחמת העולם הראשונה ארנשטיין העמיד פנים שהוא איבד את שפיותו, וכך שוחרר מהצבא האוסטרו-הונגרי ושהה בבתי הבראה בשוייץ. ייתכן שהיה רקע אמיתי לאשפוזים הללו, שכן בהמשך חייו סבל קרל ממקרים אחדים של התמוטטות עצבים.

במהלך רוב שנות ה-20 של המאה ה-20 שהה קרל ארנשטיין בברלין ועבד, בין היתר, כמבקר תרבות בעיתון מקומי קומוניסטי (Die Welt am Abend). במסגרת עבודתו בעיתון הוא ביקר בתיאטרונים, בתערוכות, בבתי קולנוע ואף באולמות ספורט, וכתב מספר רב של ביקורות שראו אור באותו עיתון. בארכיונו האישי שמר ארנשטיין במקרים רבים את ההזמנה, את התכנייה, את כרטיס הכניסה, את כתב היד של הביקורת ולבסוף גם את הכתבה המודפסת בעיתון. בו-בזמן החל ארנשטיין לתרגם טקסטים מאנגלית לגרמנית, לרוב מהספרות הקלה וניסה למצוא מו"לים גרמניים שיהיו מעוניינים לפרסם תרגומים של ספרות אנגלית לגרמנית. בינואר של שנת 1928 נסע קרל ארנשטיין ללונדון, מצויד במכתבי המלצה של מו"לים גרמניים, כדי  למצוא עוד ספרים אנגליים ראויים לתרגום לגרמנית. ביקור זה, שהיה מתוכנן להימשך חודשיים, התארך מאוד וארנשטיין לא ראה שוב את אירופה הקונטיננטלית.

באנגליה התחיל ארנשטיין גם לעבוד עבור מו"לים אנגליים אחדים, אך בעיקר עבור "פאטנם" (Putnam). הוא קרא ספרים רבים בגרמנית וחיבר חוות דעת, שלעיתים קרובות הכריעו בשאלה האם לתרגם את הספרים לאנגלית. בשנת 1933 נפל לידיו ספר של המחבר הגרמני הנס פאלאדה, שהלהיב את ארנשטיין עד מאוד. בשנים לאחר מכן, עד 1938, כתב קרל ארנשטיין שוב ושוב חוות דעת חיוביות על ספריו של פאלאדה ואף החל להתכתב אתו באופן שותף. יתכן שזאת הצלחתו הגדולה ביותר של קרל ארנשטיין: העובדה שהוא היה האיש שהכיר את יצירותיו של פאלאדה לקהל הדובר אנגלית. יש סימנים שארנשטיין ידע אפילו על הניסיון להוציא את הנס פאלאדה ומשפחתו מגרמניה הנאצית, ניסיון שנכשל כיוון שפאלאדה התחרט ברגע האחרון.

 

דיוקן של הנס פלאדה

 

באנגליה התחיל ארנשטיין לחבר שירים גם באנגלית, אך ככל הנראה לא עשה מאמצים להוציא אותם לאור. איכותם אולי הצדיקה את התאפקותו של ארנשטיין, מה גם שבאופן כללי יצירותיו אינן נחשבות ליצירות מופת של התקופה. למרות זאת, ארכיונו האישי (שכולל גם חלקים מעזבונותיהם של אחותו פרידה ושל חברו תומס שרמק) חשוב כיוון שהוא כולל התכתבות עשירה עם מו"לים וסופרים משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, וגם בזכות ביקורות התרבות וחוות הדעת שחיבר ארנשטיין. כל המרכיבים האלה מציירים תמונה צבעונית על תרבות וקשרי תרבות בינלאומיים בעידן שלפני מלחמת העולם השנייה.

 

 

 

 

וולט ויטמן – פריטים נדירים מן הארכיון

וולט ויטמן נולד ב-31 במאי 1819 בלונג-איילנד שבניו-יורק ונפטר ב-26 במרץ 1892 בניו-ג'רזי. הוא היה משורר, עיתונאי ומסאי שהטביע חותם מיוחד בספרות האמריקנית

ויטמן נולד להורים שהיו חוואים מעוטי-השכלה, צאצאים למתיישבים מהולנד ומאנגליה שהגיעו לעולם החדש במחצית הראשונה של המאה ה-17. הוריו של ויטמן לא נחלו הצלחה כחקלאים, ובשנת 1823 עקרו לברוקלין. וולטר הבן למד בבית-ספר ציבורי ומגיל 12 עבד בענף הדפוס בברוקלין ולאחר מכן בעיר ניו-יורק. הוא שימש מורה בבתי-ספר בלונג-איילנד ועסק בכתיבה עיתונאית ואף ערך עיתון בברוקלין. עד 1855 הוא ידע תהפוכות בתחומי עיסוקו. בתקופות מסוימות הוא פנה לענף הבנייה והנדל"ן אף כי המשיך לעסוק לסירוגין גם בעיתונות.

בשנותיו בניו-יורק הוא הרבה לפקוד את הספריות בעיר, צפה במחזות של שייקספיר והחל לכתוב שירה. בראשית 1855 הוא פרסם את שיריו בספר קטן. הספר, שלא נשא את שם המחבר וגם לא שם של הוצאה לאור, מומן על-ידי ויטמן עצמו ממכירה של בית. זאת הייתה המהדורה הראשונה של Leaves of Grass (לימים יתורגם לעברית כעלי עשב). הספר לא זכה לתשומת-לב בקרב ציבור הקוראים והמבקרים, אך המשורר רלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) כתב לוויטמן מלים נלהבות בעקבות התוודעותו ליצירה.

ויטמן המשיך לעבוד על "עלי עשב" גם לאחר פרסום המהדורה הראשונה. הוא הוסיף, שינה, עיבד וגרע, ומהדורות מעודכנות ומחודשות של הספר ראו אור במשך שנים. בשנת 1856 התפרסמה המהדורה השנייה ובשנת 1860 באה לעולם המהדורה השלישית. המהדורה השנייה נכשלה מסחרית, וזמן קצר לאחר פרסום המהדורה השלישית, ההוצאה לאור שפרסמה אותה פשטה את הרגל.

הימים היו ימי פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. עם תחילת המלחמה, בשנת 1861, אחד משמונת אחיו של וולט ויטמן נפצע במלחמה והמשורר שהה בקרב הפצועים בבתי-החולים של העיר וושינגטון בניסיון לסייע כמיטב יכולתו לפגועי הגוף והנפש ששבו משדות הקטל. לקראת סוף המלחמה קיבל וויטמן משרה פקידותית במשרד הפנים אבל פוטר לאחר חודשים אחדים. "עלי עשב" עורר שערורייה והיו שטענו כי הספר 'פוגע במוסר'. חברים של ויטמן הצליחו לנקות את שמו ובשנת 1866 הוא קיבל משרה בפרקליטות.

"עלי עשב", היצירה שקנתה לוולט ויטמן את עיקר פרסומו, ראתה אור בחייו בתשע מהדורות החושפות את ההתפתחות היצירה במשך חצי יובל, עד 1881. כחסיד התנועה הרומנטית בשירה, ויטמן ביקש שיצירתו תשקף את רוחו, את נפשו ומהלכיה. שירתו של ויטמן פרצה לחלל התרבות האמריקנית בעת שעלתה בה דרישה לשירה אמריקנית 'אותנטית', כזאת שתבטא את האומה הצעירה העושה צעדים משמעותיים לגדולה, אומה אידיאליסטית המיישבת ארץ שממדיה עצומים ומשאבי הטבע שבה כמעט אינם גבולות. "עלי עשב" של ויטמן נתפס כמענה לדרישות הללו. חירות הנפש, החופש האישי, ליברליזם פוליטי, זיקה אינטימית לטבע וקירבת האדם אל עצמו ואל גופו.

ויטמן כתב ב-free verse, חריזה חופשית, בהשפעת תרגום King James למקרא. הוא שאף לחקות את המקצבים והתקבולות של הלשון המקראית כדי להעניק לשירתו ממד אפי, אנרגיה וחיוניות. שירתו משלבת גישה ריאליסטית, בתיאורי טבע, בשיקוף החברה האמריקנית בימיו וחוויית האדם האמריקני בארצו המתהווה, עם נטייה טרנסצנדנטליסטית מובהקת.

ויטמן ביקורתי כלפי תקופתו והמוסדות המאפיינים אותה ומאמין שהאדם במיטבו כשהוא נהנה מעצמאות מלאה ויכול לדאוג לכל צרכיו. אדם כזה, חופשי, טבעי ובריא הוא הבסיס האפשרי לחברה בריאה וחיונית, נטולת תסביכים ונקייה משחיתות.

מתוך: שירת עצמי; תרגם מאנגלית עודד פלד

 

השילוב האורגני בין שתי הגישות, כפי שהוא מתקיים ביצירתו של ויטמן, הוא הציר המחבר בין ה'אני' לכלל, בין הספציפי לאידיאלי. העיסוק של ויטמן באדם הבודד, הניסיון להחזירו ל'מצב הטבעי', הטהור, והתפיסה הרואה באדם הבודד הבריא, הנקי, כיסוד האיתן לחברה טובה יותר ולעולם טוב יותר, מזמין אותנו לקרוא את שירתו בשני מישורים, האישי והכלל-אנושי. כמשורר שעלה לגדולה מיד לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, השילוב הייחודי הזה, מלא האנרגיה והאמונה בכך שגדולתה של ארצות-הברית תהיה רוחנית ולא רק חומרית, מעמידים את וולט ויטמן בעיני רבים כמשורר האמריקני הגדול ביותר.

בחייו של ויטמן עלו ללא הרף קולות לא מעטים שסברו ששירי "עלי עשב" פוגעים במוסר ואינם עומדים באמות-מידה של תקינות מוסרית ומהוגנות חברתית. שירים שאולי רמזו לפרשייה הומוסקסואלית לצד שירים שדיברו על משברים רוחניים ואפלה של הנפש לא נשאו חן בעיני מי שראו את עצמם אמונים על המוסר הציבורי. ויטמן מרבה לעסוק במחזורי החיים והפריון. הוא מתאר את טבע המתפרץ תוך שימוש בדימויים מיניים. ויטמן קורא לחירות מינית גדולה ממה שהיה מקובל בתקופתו. על אף שהוא ראה במיניות סמל לכוחות הגדולים של הטבע והיקום, קריאה פשטנית של "עלי עשב" הקימה עליו צנזורים בחוגי הממשל ובציבוריות האמריקנית. אפילו בשנת 1881, כשוויטמן היה משורר ידוע ודמות מפורסמת, קבעה "החברה למיגור השחיתות" שמדובר ביצירה לא מוסרית, והמו"ל מצא את עצמו חושש מתביעה משפטית. המהדורה האחרונה משנת 1881, שהיא הגרסה המקובלת של "עלי עשב" עד היום, זכתה להצלחה מסחרית בעקבות הפרסום בעיתונות, וויטמן יכול היה לראות לראשונה גם ברכה חומרית ולחיות בשלווה בעשור האחרון של חייו.

בשנת 1865 ויטמן פרסם אוסף של שירים ששיקפו את תובנותיו ביחס למלחמה, לתנועה הטרגית שמשתקפת בה מלהט ההתלהבות הראשונית לתוצאות הנוראות ולמחיר הכבד שהיא גובה בחיי אדם ובשלמות הנפש של הפרט. אוסף השירים, "Drum Taps" הורחב לאחר רצח הנשיא לינקולן באותה שנה ונוספה לו הקינה על הנשיא שנפל חלל מידו של מרצח, "O Captain! My Captain!" שהייתה מאז לקלאסיקה בפני עצמה. נעמי שמר תרגמה והלחינה את השיר ("הו רב חובל") לזכרו של יצחק רבין.

במותו ב-26 במרץ 1892 נודע ויטמן כמשורר, כדמות המייצגת את הדמוקרטיה האמריקנית וכאדם שגילם את האידיאלים של "האדם הפשוט", מין "פרא אציל" המעלה על נס את רוח האדם ואת האינדיבידואליות האמריקנית במלוא חירותה.

הסופר והמשורר שמעון הלקין תרגם לעברית את עלי עשב (ספריית הפועלים, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1952), שנחשב לתרגום מופת שהשפיע רבות על השירה העברית של שנות החמישים והששים של המאה ה-20. עודד פלד תרגם לעברית שני ספרים של ויטמן, שירת עצמי​ (כרמל, 2003) ושעת-חצות בהירה (הוצאת קשב לשירה, 2010).

לציון 120 שנה למותו של ויטמן, בחרנו להציג מספר פריטים מתוך אוסף וולט ויטמן השמור במחלקת הארכיונים שבספרייה הלאומית. האוסף נתרם לספרייה על ידי צ'רלס פיינברג בין השנים 1968-1967 וכולל תדפיסים, תמונות, חתימות וצילומים של חומרים הקשורים לויטמן.