הרומן שהחל את הרומן של דוד רובינגר עם המצלמה

גם לאמנים גדולים יש רגע של הולדת. לדוד רובינגר, הצלם שליווה במצלמתו את מדינת ישראל מרגעי הקמתה ואחראי על כמה מתמונותיה הבלתי נשכחות, התערבב הרגע הזה במערכת יחסים פריזאית וסוערת

דוד רובינגר עם מצלמת ה"לייקה" שלו. המצלמה הראשונה שקנה. שנת 1946

​בגיל 18 החליט דוד רובינגר שנמאס לו להיות ילד. העולם כולו מעורב במלחמה השנייה הגדולה שלו, מלחמת העולם השנייה, ורובינגר עזב את קיבוץ תל עמל והתגייס לצבא הבריטי יחד עם שבע עשרה נערות ונערים עבריים. היה זה מעשה עתיר משמעות עבורו, בחור צעיר שעלה ארצה מווינה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה והשאיר במולדת הקרה את הוריו.

דוד רובינגר בתורנות שמירה על השדות. קיבוץ תל עמל, שנת 1942

ככל שהתקדמו הקרבות נע הטוראי רובינגר יחד עם הצבא הבריטי אל מעוז הנאצים: תחילה נשלח לצפון אפריקה, משם למלטה, ועם פלישת בעלות הברית לאיטליה נחת עם הכוחות הבריטיים בברלטה, נמל במגף האיטלקי. כשהגיע לגרמניה לקראת סוף המלחמה הופתע לגלות שהוא וכל מפקדת הבריגדה היהודית קיבלו הוראה להעתיק את מקומם לבלגיה. באותו הזמן התגלתה קבוצת לוחמים יהודים שביקשה לנקום בזוועות השואה ותכננה להרוג גרמנים רבים ככל שתוכל.

רובינגר בצבא הבריטי. שנת 1943

באוגוסט 1945, יום השנה לשחרור פריז, זכה בחופשה מהצבא הבריטי. הוא תפס רכבת יחד עם חבר ליחידה, אליעזר גולדמן שמו, ותוך ארבע שעות מצאו את עצמם בפריז. עם מעט דמי כיס ושני כרטיסים לאופרה של פריז שקיבלו מהצבא הבריטי הלכו השניים לאיבוד בין רחובותיה המוארים של פריז. "זו הייתה שעה בלתי נשכחת", סיפר רובינגר בזיכרונותיו. כל כך בלתי נשכחת הייתה השעה שהשניים איחרו להצגת הבלט שתכננו לראות באותו הערב. הובהר להם שפה זה פריז, והם יוכלו להיכנס לאולם רק בהפסקה.

עד שתגיע ההפסקה המיוחלת, העבירו השניים את זמנם בבר בקרבת מקום. לאופרה כבר לא חזרו, הייתה להם סיבה טובה – סיבה בצורת שתי נערות ידידותיות, קלודט וג'נט.

כמעט בן רגע נכבש רובינגר בקסמיה של קלודט, הנערה הצרפתייה בעלת השיער הבלונדיני הארוך. הם נפגשו בכל הזדמנות שהצליח רובינגר להיעדר מהבסיס, הוא אף נפקד פעמיים מהצבא "כדי לפגוש אותה. בפעם הראשונה חמקתי מעונש, ובשנייה רותקתי לבסיס לעשרה ימים. אבל הכול היה כדאי. פעם רוקנתי את הדלק ממכל האופנוע שלי ומכרתי אותו לבלגי אחד כדי לממן נסיעה לפריז."

קלודט ואדרו. פריז, שנת 1945

כדרכן של הרפתקאות, הרומן הסוער לא החזיק מעמד. אין זה אומר שלא הייתה לו השפעה מתמשכת על חייו של רובינגר. לאחר חודשיים של פגישות תכופות, קיבל החייל חופשה בבית, בארץ ישראל. במהלך הפרידה מקלודט בתחנת הרכבת, העניקה לו מתנת פרידה קטנה: מצלמה מסוג "ארגוס".

"זו הייתה המצלמה הראשונה בחיי, וכמו בפגישה עם קלודט, המשיכה הייתה מיידית. זו הייתה ראשיתו של הרומן שלי עם המצלמה, רומן שנמשך עד עצם היום הזה." את ראשית דרכו כצלם עשה רובינגר בקיבוץ בארץ. כשחזר לגרמניה קנה מצלמת "לייקה" קלאסית. בזמן הכאוס של אחרי המלחמה שילם רובינגר מאתיים סיגריות וקילוגרם קפה עבורה. "גורלי נחרץ. הייתי בדרכי להיות צלם."

דוד רובינגר עם מצלמת ה"לייקה" שלו. המצלמה הראשונה שקנה. שנת 1946

הציטוטים והתמונות בכתבה לקוחים מהספר "ישראל מבעד לעדשה: 60 שנה כצלם עיתונות" מאת דוד רובינגר ורות קורמן. תרגמה מאנגלית כרמית גיא.

תמונות של דוד רובינגר באוסף התמונות שלנו

טוביה פרידמן – צייד נאצים

בין הארכיונים שטופלו לאחרונה בספרייה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן, המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו

כרטיסיית הפושעים הנאצים של טוביה פרידמן

​במסגרת פרויקט של הספרייה הלאומית מוקלדים בימים אלו תכנים של ארכיונים רבים לצורך הנגשתם לציבור הרחב. בספרייה מצויים מאות ארכיונים של אישים, מוסדות וארגונים.

בין הארכיונים שטופלו לאחרונה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן (2011-1922), המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו.

​דומה שהציבור הישראלי לא שמע את שמו של טוביה פרידמן (1922-2011) בלי התואר שהוצמד לו תמיד, "צייד הנאצים". פרידמן, שהלך לעולמו בינואר 2011 והוא כמעט בן 89, נולד בעיר ראדום שבפולין. באוגוסט 1940 נשלח למחנה עבודה, נמלט ממנו ושב לראדום. באביב 1941 נכלא בגטו בעיר יחד עם שאר יהודי העיר. עד ראשית קיץ 1944 שהה טוביה פרידמן במחנות עבודה. ביוני 1944 הוא נמלט ממחנה העבודה שהוא שהה בו וניסה להצטרף לפרטיזנים, בעודו מסתתר בבית קברות. בנובמבר 1944 לכדו אותו הגרמנים והתכוונו להוציאו להורג כפרטיזן. פרידמן הצליח להרוג את שומרו ושוב לחמוק מן המוות.

הצבא הרוסי נכנס לראדום בראשית 1945. זאת הייתה הזדמנות לטוביה פרידמן לנסות לממש את שאיפתו הגדולה, לנקום בנאצים. הוא מצא דרך להתגייס למשטרה הפולנית, בזהות בדויה, וכך הגיע לעיר דנציג, כקצין חקירות פולני. פרידמן פעל במרץ ללכידת נאצים, חקר רבים ודאג להעמדתם לדין. ב-1946 החליט פרידמן להתפטר מהמשטרה הפולנית ולעשות את דרכו לארץ-ישראל.

פרידמן הגיע לווינה, שם התוודע למוסד לעלייה ב' ולפעילות של ארתור בן-נתן, שגייס אותו לפעולות חקירה ומעקב אחר נאצים. לפרידמן היה עניין מיוחד לאתר נאצים שנטלו חלק בגירוש ובהשמדה של היהודים בעיר הולדתו ראדום. הוא הצליח ללכוד את קונרד בוכמאייר, קצין אס.אס. שהתעמר ביהודי ראדום, ולאחר מכן גם את קצין האס.אס. איכרד שייגל, ששלח יהודים מראדום למחנה ההשמדה טרבלינקה. פרידמן פעל בווינה במשך שנים אחדות הוא הצליח לאתר שורה של פושעים נאציים ומביא למעצרם ובמקרים מסוימים גם למאסרם לתקופות משמעותיות. באותה תקופה הוא גם סייע לפעילות הרכש והסיכול של "ההגנה" במרכז אירופה.

ב-1952 טוביה פרידמן עלה ארצה. במשך שנים אחדות הוא ניהל סניף של "יד ושם" בחיפה, אך פוטר מעבודתו עקב רצונו לתת קדימות לאיתור נאצים ולכידתם בעוד שארגון "יד ושם" ביקש לעסוק בעיקר בזיכרון, בתיעוד ובהנצחה.

וכך, ב-1957 הקים פרידמן בעיר מושבו חיפה את "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאציים". עד מותו של פרידמן, הוא עסק, דרך המכון, בתיעוד, בהוצאה לאור וכן בניסיונות לאתר פושעים נאציים וללחוץ על מדינות להעמיד לדין את מי שנודע שנטלו חלק בפשעי הנאצים.

מקום מיוחד בפעילותו של פרידמן היה למאמציו להביא ללכידתו של אדולף אייכמן. פרידמן עסק בכך עוד בשנותיו בווינה, בעידודו הנמרץ של ארתור בן-נתן, כשהצליח להשיג תצלום עדכני של אייכמן. לאחר מכן היה לפרידמן תפקיד חשוב ביצירת לחץ ציבורי לעיסוק בעניין אייכמן וכן בניסיונות לאתר את מקום מחבואו. פרידמן אסף חומרים רבים על מי שהיה האחראי על ביצוע תכנית "הפתרון הסופי", ולימים מסר את החומרים למשטרת ישראל. פרידמן היה פעיל מאוד ביצירת מודעות תקשורתית לקיומו של אייכמן ולאפשרות לאתר אותו ולהביאו לדין. בתחילה הוא סבר שאייכמן נמצא בכוויית, והביא לפרסום מאמרים בעיתונות שהעלו את האפשרות הזאת. המידע היה אמנם שגוי, אבל פרידמן החל לקבל פיסות מידע. אחת מהן דיברה על כך שאייכמן נמצא בארגנטינה. המידע הגיע אליו במכתב מאת תושב ארגנטינה, גרמני יהודי למחצה בשם לותר הרמן, שנרדף בשעתו על-ידי הנאצים. לאחר מאמצים של פרידמן, ובחלוף זמן, החליט "המוסד" לטפל במידע שהגיע דרך לותר הרמן. הפרטים התגלו כמדויקים ותרמו לפסיפס שהחל להצטייר בפני אנשי המודיעין הישראליים, שבסופו של דבר לכדו את אייכמן בארגנטינה.

אמנם עיקר פעולותיו של טוביה פרידמן ללכידה של נאצים ולהעמדתם לדין היו בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בעת שהיה בווינה ועבד עם ארתור בן-נתן, עם "המוסד לעלייה ב'", עם "ההגנה" ועם צייד הנאצים שמעון ויזנטל, אך פרידמן דאג כל ימיו שהציבור בארץ ובעולם יהיה מודע לאפשרות ולצורך החיוני לפעול מעשית נגד פושעים נאציים שיש סיכוי לאתרם ולהעמידם לדין.

טוביה פרידמן כתב אוטוביוגרפיה, "הצייד", שתורגמה לחמש שפות. הוא מסר את ארכיונו הענף למשמרת נצח בספרייה הלאומית בירושלים, שאיתה ועם מנהליה עמד בקשר במשך השנים. פרידמן אף הרצה בספרייה הלאומית על סיפורו האישי בשואה ועל עבודתו כלוכד נאצים. ארכיונו העשיר בחומרים, כולל בין השאר אינדקס של פושעים נאצים, חומרים רבים על אדולף אייכמן, שפע קטעי עיתונות מהארץ ומהעולם והתכתבות עשירה ומגוונת של פרידמן עם אישי ציבור ישראליים ועם דמויות חשובות בעולם. הארכיון משקף את המידה שבה הוא הקדיש את עצמו לעניין האחד שהיה בעיניו החשוב מכל: לכידתם של פושעים נאציים כל עוד הם עדיין מתהלכים חופשיים בעולם.

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

סיפורה של קבוצת נשים שמחאתן העלתה למודעות העולמית את מצבם של מסורבי העלייה בתקופת המלחמה הקרה וחוללה שינוי

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אורות האולם הראשי במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול עומעמו, ורחשי הקהל הלכו ודממו. זה לא היה עוד מופע רגיל. בעלי הכרטיסים עמדו לחזות במחזה נדיר – מופע מחול של בלט בולשוי בן 200 השנים בעיר מערבית גדולה, בתקופת המלחמה הקרה. אך בדיוק בשיא ההתרגשות, כשהמסך סוף כל סוף הורם, משהו קרה. עשרות אנשים שישבו בשורות הראשונות קמו ממקומם והחלו לצעוד אל עבר דלת היציאה. הרקדנים על הבמה ומרבית הקהל צפו בנעשה בתדהמה. אחרי שכולם יצאו, רק אדם אחד נותר לעמוד בקדמת האולם, שהייתה עכשיו ריקה כמעט לגמרי. הוא לבש מדי אסיר מפוספסים.

התאריך היה ב-17 ביוני, 1974.

מחאת נשות "קבוצת ה-35" ובני זוגן בהופעה של בלט בולשוי, במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול, 1974. המפגינים יצאו בהפגנתיות בעת הרמת המסך. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

פעולת המחאה החריגה הייתה חלק מתנועה היסטורית, שמאחוריה עמדה "קבוצת ה-35", או בשמה הרשמי – "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות". שמה של הקבוצה, שהוקמה במאי 1971 בלונדון, נבחר בהשראת המקרה של רייזה פלטניק, יהודייה בת 35 שנעצרה ונכלאה בכלא מבודד חמישה חודשים קודם לכן באודסה שבאוקראינה, בברית המועצות. פלטניק הואשמה ב-"הפצת חומרים משמיצים על אודות המדינה", ואף – שומו שמיים – העזה לבקש אשרה כדי לעלות לישראל. נאסר עליה ליצור כל קשר עם עורך דין או עם הוריה. את הקמת הקבוצה הגה יצחק רגר, נציגה בלונדון של "נתיב", לשכת הקשר של ממשלת ישראל, שעמדה בשעתו בראש קמפיין בינלאומי למען יהדות ברית המועצות.

למשמע דבר מעצרה של רייזה פלטניק, קבוצה של 35 נשים בריטיות, רובן בסביבות גיל 35, נאספו מחוץ לקונסוליה הסובייטית בלונדון, לבושות בשחור, נושאות שלטים הקוראים לשחרורה של פלטניק. "לקראת ערב הוחלט שנישן ברחוב, דבר שלא נעשה מאז הסופרג'יסטיות", מספרת זלדה האריס, אחת ממייסדות הקבוצה.

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

רק כתריסר נשים ישנו באותו לילה ברחוב, אך היה זה מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים, ששרקו ונופפו לעברן. "נהגי מוניות עצרו ושאלו אותנו 'רוצות סיגריה, בנות?'", משחזרת האריס. "קמנו בשעה שש בבוקר, גם ככה כמעט לא ישנו, מולנו היה מלון מפונפן מאוד. נכנסו פנימה, הייתה דממה… הלכנו ישירות לשירותי הנשים. דמיינו לעצמכם 13 נשים בשמלות שחורות, נראות מעט מוזנחות… היינו צריכות לשטוף את עצמנו ולהשתמש בשירותים. המנהל נכנס ושאל 'מי אתן? מה אתן עושות?!'" התקשורת התלהבה מהתרגיל.

תוך כמה שעות לקבוצת ה-35 נודע מדיפלומט ישראלי שפלטניק, ספרנית שקטה שהפכה לאסירה פוליטית, הועברה סוף-סוף לתא רגיל בכלא. המחאה הקטנה חוללה שינוי. שבוע אחר כך אלף נשים בשחור מכל רחבי בריטניה צעדו לאורך דרך וייטהול שבמרכז לונדון אל עבר משרד החוץ. "באותו רגע ידענו שיש לנו תנועה", מספרת האריס.

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הקבוצה נאבקה למען אסירי מצפון ומסורבי עלייה – יהודים מברית המועצות שלא הורשו לעלות לארץ משיקולים פוליטיים, ונעצרו כשביקשו לקבל אשרת יציאה – ובהם דמויות מוכרות כמו אדוארד קוזנצוב, סילווה זלמנסון, אידה נודל, נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. תוך שנים ספורות לקבוצת ה-35 היו שלוחות בתשע מדינות שונות באירופה ובאמריקה.

חברותיה התמקדו בסמלים של עוצמה ויוקרה סובייטית, ומעטים הסמלים שיכלו להתחרות ביוקרה של בלט בולשוי המפורסם, שנדד מעיר לעיר בעולם במטרה לקדם את האומנות והתרבות הסובייטית והרוסית. הרקדנים בלהקת הבלט זכו לליווי צמוד של אנשי הקג"ב, שנועד להגן עליהם מכל איום אפשרי, אך גם למנוע כל אפשרות של עריקה למערב. חרף הפיקוח ההדוק, הרקדן הצעיר מיכאיל ברישניקוב (שלימים התפרסם מאוד) הצליח לחמוק מבין ידיהם בטורונטו, כמה ימים בלבד אחרי אותה פעולת מחאה בהופעה במונטריאול. ברישניקוב ביקש וקיבל מקלט מדיני בקנדה.

פחות משבועיים אחר כך, בלונדון, חברות קבוצת ה-35 מחו שוב מחוץ להופעה של הבולשוי. "אנשים ממש קרעו את הכרטיסים וזרקו אותם מחלונות המכוניות", מספרת זלדה האריס. בתוך האולם שוחררו לחופשי עכברים לבנים, שהתרוצצו בין הכיסאות בקהל. על הבמה הושלכו מסמרים. האריס מדגישה שקבוצה ה-35 נמנעה מכל צורה של אלימות ומשייכת את הפעולות האלה לקבוצות ימניות קיצוניות, שגם מחו נגד היחס ליהודי ברית המועצות.

לדברי השבועון סנטינל, אחרי ש"רק בודדים" מהמפגינים נעצרו, השגריר הסובייטי דרש שינקטו יד קשה יותר נגד הקבוצה, ואיים לקצר את הביקור אם שלום הרקדנים לא יובטח. משרד החוץ הבריטי הבהיר בתגובה כי "…אנו מצרים על ההפגנות מכיוון שאנו מעוניינים שהבולשוי ינחל הצלחה".

ואכן, פעולותיה של קבוצת ה-35 לא תמיד זכו לתמיכה רחבה במדינות המוצא של חברותיה. ברברה אוברמן, אחת מהחברות הבולטות בארגון, ניסתה להעלות על סדר היום את מצבם העגום של יהודי ברית המועצות בפגישה של ועד שליחי הקהילות (Board of Deputies of British Jews), ואמרה לג'רוזלם פוסט ב-2007: "תגובתם הייתה מנומסת כמיטב המסורת הבריטית, אך בין השורות נרמז שאני רק עקרת בית יהודייה שלא יודעת כלום, לא שאני לא בעמדה לפעול ועליי לחזור הביתה ולעסוק בנושאים הולמים יותר".

חוסר התמיכה לא הרתיעה את חברות קבוצת ה-35. להפך. הן ביקשו לעורר הלם בפעולותיהן כדי למשוך את התקשורת ואת תשומת הלב הציבורית. כיוון שהן היו מעטות מכדי לארגן עצרות ענק, דרכיהן הייחודיות הן שהובילו אותן לא אחת לאור הזרקורים. הקבוצה הושפעה מאוד מהתנועה לשחרור נשים, שהייתה בשיאה באותה עת, והיא הציגה באור אירוני סטיגמות מסורתיות שונות סביב תפקידן של נשים, ובמיוחד עקרות בית, בחברה המערבית. האריס מתארת את הגישה הרווחת של המפגינות: "עדיף להיראות כמו אישה, ולא כמו גבר. אם את יוצאת החוצה, התאפרי וחייכי".

פעולת מחאה של קבוצת ה-35 שקראה לשחרורם של אסירי ציון בכיכר פיליפס במונטריאול. לעוברים ושבים הוצעו ארוחות אופייניות למחנה עבודה סובייטי, 1976. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בחלק מההפגנות לעוברים ושבים הוצע לטעום מארוחה אופיינית שהוגשה לאסירים במחנה עבודה סובייטי:

ארוחת בוקר:

400 גרם לחם שחור
כוס מים
30 גרם הרינג

ארוחת צהריים:

2/3 כוס מרק
כרוב מבושל
1/2 תפוח אדמה
ארוחת ערב:
85 גרם תפוח אדמה או כוס של כרוב לא מבושל

 

באפריל 1972 המדען היהודי הסובייטי סרגיי גורביץ פוטר מעבודתו ואולץ לעבוד כמנקה במעבדה. כמו פלטניק, גם הוא ביקש לקבל אשרת יציאה כדי לעלות לישראל. בתגובה, קבוצת ה-35 מיהרה להודיע שרחוב בייזווטר, מקום משכנה של השגרירות הסובייטית בלונדון, יהיה "נקי במיוחד" ביום שלישי הקרוב. באותו יום גדוד של עקרות בית נושאות מטאטאים התמקם מחוץ לשגרירות והחל לטאטא את הרחוב, לאות סולידריות עם גורביץ ויהודים נוספים שסבלו מהתנכלות דומה.

"רחוב בייזווטר יהיה נקי במיוחד ביום שלישי הבא" הודיעה קבוצת ה-35 על פעולת מחאה יוצאת דופן לאור ההתנכלות למדען היהודי הסובייטי. אוסף אלי ולק, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

במקרה אחר, חברות קבוצת ה-35 שכרו תיש והוליכו אותו במורד רחוב בונד, כשהן לובשות מדי אסירות ונושאות תגי שם של מסורבי עלייה. התיש, שהצליח להשתחרר תוך זמן קצר ולהימלט, היה אמור לסמל את היחס ליהודי ברית המועצות – בעיני רבים, הם נתפסו כשעיר לעזאזל במלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל באותה עת.

הפגנה של קבוצת ה-35 למען אסירי ציון בברית המועצות, שנערכה במונטריאול, 1976. צלם: ביל ברנן. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בשלב זה הרשויות הבריטיות כבר פקחו עין מקרוב על הקבוצה. האריס מספרת על הפגנה שבה נדרשה ללבוש חליפת לאריה מכף רגל ועד ראש, כדי למחות נגד העובדה שקבוצת הרוגבי הבריטית, שכינויה "האריות", עמדה להתמודד מול ברית המועצות. "פתאום הבלש הממונה נצמד אליי ואמר 'אני יודע שזו את, זלדה' ועניתי 'איך לעזאזל אתה יודע שזו אני?' אז הוא אמר 'כי אני יודע מה הגובה שלך, מה מידת הנעליים שלך, איך נשמע קולך'. הם ידעו הכול! היו להם תיקים על כל אחת מאיתנו".

טקטיקה נוספת הייתה גיוס מפורסמים ודמויות ציבוריות בולטות למען המטרה, כמו למשל השחקניות אינגריד ברגמן, ג'יין פונדה והיילי מילס, ופילוסופים כמו ברטראנד ראסל וז'אן-פול סארטר. השתתפותו של האינטלקטואל הצרפתי נחשבה להישג חשוב במיוחד, שכן סארטר התבטא בעבר בעד הסובייטים, ולתמיכה של דמות בעלת השפעה כמותו הייתה חשיבות גדולה בקרב חוגי השמאל.

חברות הקבוצה גם דאגו לשמור על קשר רציף עם האסירים ומסורבי העלייה שנותרו בברית המועצות, הן בשיחות טלפון והן בביקורים. הן גם שמרו על קשר עם משפחות האסירים, הציעו להן תמיכה ומידע לגבי מצבם של קרוביהן הכלואים, ושלחו ברכות לימי ההולדת והחגים, ספרים, סידורים, מצות ומתנות נוספות.

הקבוצה ארגנה קמפיינים תחת הסיסמה "אמץ אסיר", שבמסגרתם חברות הקבוצה, בני משפחה ופוליטיקאים שהיו מעוניינים לעזור "אימצו" אסיר ספציפי ושמרו על קשר איתו. היוזמות האלה אפשרו לקבוצה לאסוף מודיעין עדכני על מצב האסירים ומסורבי העלייה, ובמקרים רבים המידע הועבר בהמשך ל"נתיב".

היום, הפעילות של קבוצת ה-35 נחשבת לגורם מכריע בהעלאת המודעות למצוקה של יהודי ברית המועצות. לעתים קרובות, אותה מודעות ציבורית תורגמה ללחץ פוליטי, שהסתיים במקרים רבים בשחרורם של אסירים ומסורבי עלייה.

רייזה פלטניק, הספרנית שמעצרה הוביל להקמת התנועה, שוחררה לבסוף בדצמבר 1972, אחרי שהות של שנתיים בכלא. היא הורשתה לעלות מיד לישראל, והועסקה בספרייה הלאומית. לדברי ליזטה אמיר, ספרנית ותיקה, וריני גולדשמידט, המנהלת את קטלוג השפות הזרות בספרייה, פלטניק הייתה אישה מרשימה ונחושה, שמעולם לא חששה להביע את דעתה וזכתה לכבוד רב בשל אומץ ליבה ומאבקה המוצלח לעלות ארצה.

ב-1987, רוב מסורבי העלייה הנותרים הורשו לעזוב את ברית המועצות, כחלק ממדיניות הגלאסנוסט (פתיחות) והפרסטרויקה (בנייה מחדש) של מיכאיל גורבצ'וב. כל ההגבלות על העלייה לישראל הוסרו עם התפרקות ברית המועצות ב-1991.

 

כתבות נוספות

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

 

שני הדפים ששרדו את שריפת הספרים בגרמניה הנאצית

במאי 1933 יזם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס את שריפת הספרים הגדולה בברלין. שני דפים חרוכים ששרדו את השריפה מצאו את דרכם לירושלים, אל אוספי הספרייה הלאומית

Bundesarchiv, Bild 102-14597 / Georg Pahl / CC-BY-SA 3.0

שריפת הספרים בברלין של מאי 1933 זכורה ודאי לרבים – בטח אם הם בוגרי מערכת החינוך הישראלית – כאחד מרגעי המפתח של ראשית המשטר הנאצי בגרמניה. רגע סמלי שמפתה לדמיין כרמז מטרים למה שעוד יקרה במהלך שתים עשרה שנות השלטון הנאצי. רגע שזוכרים בזכות הציטוט המפורסם של היינריך היינה שנאמר יותר ממאה שנה קודם לכן.

1
דיווח על שריפת הספרים בברלין, מתוך העיתון "דבר", 11 במאי 1933

אומנם, שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין לא היתה היחידה מסוגה. אך סביר להניח שאדם בעל תודעה היסטורית מפותחת שהיה במקום היה מזהה את סמליותה. אדם כזה אכן היה שם: המוציא לאור ראובן מס.

קוראי הספרים מביניכם ודאי יזהו את השם, משום שההוצאה שייסד מס עודנה פעילה, ואפשר למצוא את ספריה בחנויות הספרים גם היום. זוהי אחת מהוצאות הספרים הוותיקות ביותר שעדיין פועלות בארץ, וראשיתה בהוצאה שהקים מס בברלין עוד בשנת 1927. בחנותו שבגרמניה יכלו הקונים למצוא עיתונים עבריים, ספרים בעברית וכמעט כל דבר דפוס עברי שיצא לאור בארץ ישראל, בפולין, בארצות הברית או במקומות אחרים. מס התפרסם בהקשרים נוספים גם לאחר עלייתו לארץ ישראל, שאליה הגיע כבר ב-1933. הוא היה אחד המתיישבים היהודים הראשונים בשכונה הירושלמית טלביה, שעיקר תושביה היו אז ערבים. בנו, דני מס, היה מפקד שיירת הל"ה ונפל באותה היתקלות מפורסמת בדרך אל גוש עציון. בעקבות זאת, כיהן ראובן מס עצמו במשך שנים רבות בתור יו"ר ארגון "יד־לבנים" ועסק רבות בהנצחת הנופלים.

1
עיתון "הארץ" מדווח על פתיחתה מחדש של הוצאת הספרים של ראובן מס בירושלים, 21 במרץ 1934

אין פלא אם כן, שאדם שהרוויח את לחמו מעיסוק בספרים מאז שהיה בן 21, הבין היטב את משמעות המעמד האיום. לכן, הגיע מס במיוחד לכיכר האופרה כדי לצפות בשריפה הגדולה, שדבר קיומה פורסם מראש על ידי שופרי התעמולה של המפלגה הנאצית. כשדעכו הלהבות שהאירו את שמי העיר, ניגש מס אל ערימת השיירים של עשרים אלף הספרים שהועלו על המוקד. הוא שלף משם שני דפים חרוכים, ארבעה עמודים בסך הכל, מתוך ספר אחד כתוב גרמנית. שני דפים שלא התכלו לחלוטין – כמעט מתבקש לכנות אותם אודים מוצלים מאש.

1

1

כאמור, מס עלה לארץ זמן קצר אחר כך, עוד ב-1933. נראה שהבין שמצב היהודים בגרמניה עוד עשוי להדרדר משמעותית, ושהנחישות הנאצית לא תיעצר בהשמדת ספרים. עם עלייתו לארץ העביר את שני הדפים שהציל מן האש למשמורת בבית הספרים הלאומי, הספרייה הלאומית. לראובן מס בהחלט הייתה תודעה היסטורית מפותחת. הדפים נשמרו במעטפה שעליה כתב מי שניהל אז את הארכיון של הספרייה, אברהם יערי: "ניתנו על ידי מר ראובן מס, שלקחם מהשריפה בעצם ידיו".

1
המעטפה שבה שמורים הדפים השרופים עם כתב ידו של אברהם יערי

בחלוף השנים, העמודים פשוט שכבו שם. למעשה ניהול ורישום הארכיונים בספרייה הלאומית החל רק בערך באותן שנים. כך מצאו את עצמם העמודים הללו בתוך אוסף פריטים שנקרא בשם המסקרן "קובץ פריטים שונים", עם עוד שורה ארוכה של כתבים וחפצים שלא התאימו בדיוק לאוספים הקיימים בספרייה. מעבר לכך, הדפים השרופים הם תעלומה. טובי המומחים והחוקרים של הספרייה ניסו לפענח מאיזה ספר נשרו הדפים – ועד כה לא הצליחו במשימה. אפשר להעריך שמדובר בספר שעוסק בפסיכואנליזה, או בחינוך מיני, נושאים שנחשבו "יהודיים" והיו ראויים לשריפה בעיני הנאצים. אך אין בידינו זיהוי מדויק של הספר שהושמד לפני יותר משמונים ושש שנים במרכז ברלין. אולי אתם תצליחו לזהות?

עדכון: רבים פנו אלינו עם השערה סבירה בנוגע לטיבו של הספר. אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי מדובר בספר "Sexualpathologie" שכתב הרופא והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד. הירשפלד היה אחד מחלוצי חוקרי המיניות בעולם ומראשוני המאבק הלהט"בי לשוויון זכויות. הוא ייסד את המכון לסקסולוגיה בברלין, שמספרייתו לקחו הנאצים את רוב הספרים שנשרפו באותה שריפה מפורסמת של ה-10 במאי 1933. אתם מוזמנים להעיר כאן בתגובות ולהוסיף ניחושים טובים יותר.

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי