הפוליטיקאי האמריקני שלא שתק לנוכח השואה

כיצד הפך מורגנטאו ממשרת כנוע של הנשיא רוזוולט לאחד הלוחמים הגדולים ביותר למען יהודי אירופה הנטבחים?

דיוקן רשמי של הנרי מורגנטאו הבן, שנות ה-30 של המאה ה-20, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

​על אף מעלותיו הרבות, פתיחות דתית מעולם לא הייתה מעלה בה התברך הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט. במהלך שיחה עם מזכיר האוצר שלו (המקבילה האמריקנית לשר האוצר), הנרי מורגנטאו הבן, סיפר לפוליטיקאי היהודי שארצות הברית היא מדינה פרוטסטנטית, ולכן, הוא כנשיא לעולם לא יפעל בגלוי למען המיעוט הקתולי או היהודי. את בחירתו של מורגנטאו למשרת מזכיר האוצר – אחת המשרות המרכזיות ביותר בעידן "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה – תירץ בכך שחיפש את האדם הטוב ביותר לתפקיד. עוזריו, למרות זאת, טענו עוד בחייו שהוא ביקש מהם למצוא את "היהודי המוכשר ביותר לתפקיד".

כל זה לא הפריע למזכיר האוצר לראות בנשיא דמות של אח גדול וחבר קרוב. מערכת היחסים בין מורגנטאו ורוזוולט לא הייתה שונה משאר מערכות היחסים שניהל הנשיא עם פקודיו – הנשיא התמחה בלעורר חוסר בטחון בסיסי אצל העובדים תחתיו. כאדם אמיד לא הייתה למורגנטאו שום בעיה לקנות לו ולמשפחתו בית מגורים מפואר בוושינגטון הבירה, אך הוא נמנע מכך במהלך 12 השנים ששירת תחת הנשיא, והעביר את משפחתו מדירה שכורה אחת לשנייה מכיוון ש"אף פעם לא הרגשתי שהעבודה שלי תחכה לי בבוקר", כפי שסיפר שנים לאחר מותו של רוזוולט. הפחד הזה הפך את מזכיר האוצר – כמו גם את מרבית אנשי הנשיא – לעובד כנוע, המשתדל שלא לעורר את חמתו של הנשיא.

"שלושת הגדולים" בוועידת יאלטה: ג'וזף סטלין, פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל

את כל זה שינתה שיחת טלפון שהגיעה למשרדו של מורגנטאו לקראת סוף שנת 1943. באותו יום גורלי הרים שר האוצר את שפופרת הטלפון במשרדו, והופתע לגלות קול מוכר – רב וידיד קרוב, שאף חיתן את מורגנטאו ואשתו. הרב הנסער דחק לקיר את בן שיחו, ודרש ממנו לספר לו מה הוא יודע על המתחולל באירופה הכבושה. מורגנטאו המגמגם לא הבין את פשר השיחה, וביקש מידידו הסברים. במשך דקות ארוכות פרש הרב בפני מזכיר האוצר את היקף הזוועות שמחוללים הנאצים ביהודים, וסיפר לפוליטיקאי הנחרד על הגטאות המתרוקנים, על משלוחי הרכבות אל המזרח ועל מחנות הריכוז וההשמדה בפירוט נרחב. "הנרי, האם אתה יודע שאהילי מנורות מיוצרים מעורות היהודים הנטבחים?" שאל את חברו. מסוחרר ממה ששומעות אוזניו, ביקש מורגנטאו לעצור את השיחה לפני שהוא מתעלף.

ככל שהעמיק לחקור ולהיחשף לידיעות הרבות המגיעות מניצולים שנמלטו מהתופת, הרגיש מורגנטאו כיצד מאדם כנוע ונבוך הוא נעשה אדם בעל מטרה: הצלת יהודים רבים ככל האפשר. נחוש לכפות על רוזוולט לפעול גם במחיר משרתו, נפגש עמו מזכיר האוצר בינואר 1944, והגיש לו דו"ח מפורט תחת הכותרת: "דיווח לנשיא על הסכמת הממשל האמריקני לרצח היהודים". הוא המשיך ושטח בפני הנשיא את העובדות (אותן ידע רוזוולט כבר בתחילת 1942), ודרש שהממשל האמריקני יעשה כל שביכולתו כדי לעצור את הטבח השיטתי והמתועש של העם היהודי. הוא לא עצר בדרישה ממניעים מוסריים, ופנה אל האינטרס הבסיסי של הנשיא: הוא קרא לו לחשוף בגלוי את המתחולל באירופה ולגנות בכל תוקף את הזוועות הנאציות, אחרת עלולה התגלית לעורר סקנדל פוליטי שיפגע קשות בסיכוי ההיבחרות של רוזוולט לכהונה רביעית.

כתבה העוסקת ביומנו של הנרי מורגנטאו, עיתון "הצֹפה", 7 בנובמבר 1947

הסיכון שלקח על עצמו מורגנטאו השתלם: תוך שבועות ספורים הוקמה ועדת פליטים שתפקידה לאחד את מאמץ הברחת היהודים משטחי הכיבוש הנאצי, נחתם הסכם על קבלה בלתי מוגבלת של יהודים מאירופה, ונשלח סיוע מהותי לראול ולנברג, חסיד אומות העולם לעתיד, בכדי לסייע למאמצי ההצלה ההרואיים שלו. פחות מחודשיים אחרי אותו עימות בחדר הסגלגל נאם רוזוולט נאום ראשון המכיר בשואה המתחוללת במלוא עוצמתה. מורגנטאו לא עצר שם, וניסח תוכנית פעולה תקיפה כנגד גרמניה: תוכנית הכוללת את השמדת התעשייה הצבאית והאזרחית שלה בתום המלחמה. "תוכנית מורגנטאו" נדחתה על ידי הנרי טרומן, יורשו של הנשיא רוזוולט (שנפטר באפריל 1945 – שבועות ספורים לפני כניעת גרמניה). בסופו של דבר, מאמציו של מורגנטאו ופעילים אמריקנים נוספים הובילו להצלתם של כ-200 אלף פליטים יהודים ממלתעות מכונת ההשמדה הנאצית.

לאחר המלחמה הפך מזכיר האוצר (שפוטר על ידי הנשיא טרומן) לתומך נלהב ונאמן של מדינת ישראל הצעירה, ומונה ליו"ר המגבית המאוחדת בארצות הברית.

מכתב ממורגנטאו לד"ר יהודה לייב מאגנס, המברך אותו על ההישגים של האוניברסיטה העברית, וחושף את התמיכה של מורגנטאו (עוד בזמן המלחמה) ב"מדינה שבדרך". מתוך ארכיון יהודה לייב מאגנס בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית.

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

טיוטת מאמר של מנהיג ציוני רומני חשוב שופכת אור על ארגון משונה שקם בבריטניה בראשית המאה העשרים

פסיפס של שנים-עשר השבטים, בית הכנסת עץ יוסף בגבעת מרדכי, ירושלים

בארכיון הספרייה הלאומית התגלתה לאחרונה טיוטת מאמרו של אדולף שטרן, ובה מוקיע המנהיג הציוני הרומני החשוב ארגון חדש – הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים (British-Israel World Federation).

 

אדולף שטרן (1848-1931)

 

והעמוד הראשון של טיוטת מאמרו כתב בשנים האחרונות לחייו

 

מריבות, פיצולים והתפרקות של קבוצות גדולים לקטנות יותר היא תופעה מוכרת ביהדות. אך במאמרו ביקש שטרן להתייחס לאיום חמור אחר שעלול להפיל בפח יהודים רבים. למרות השם התמים לכאורה, מזהיר שטרן בתחילת מאמרו, כי "מדובר בארגון נוצרי מבריטניה ומארה"ב, כלומר מהעולם האנגלו-סקסי, אשר בעזרת הוכחות היסטוריות-תנ"כיות, אתנוגרפיות, ארכאולוגיות ולשוניות יוצא מיסוד ההנחה, כי הבריטים (האנגלים) הם הצאצאים הישירים של עשרת השבטים האבודים של ישראל".

מהיכן צץ רעיון תמוה זה וכיצד ביקש שטרן להילחם בו?

 

מלכי אנגליה כיורשי דוד המלך

האמונה בקרב העמים הנוצרים שלפיה עמי אירופה הקדומים והשבטים הבריטים הם הצאצאים הישירים של עשרת השבטים האבודים קיימת לפחות מאז המאה ה-16. עקרונותיה שימשו בין היתר כבסיס לפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית בוותיקן. מאמיני הכת נקראים בני ישראל הבריטים.

 

הסמל של בני ישראל הבריטים

 

הספר "ישראל בבריטניה" מאת אלוף המשנה האנגלי ג'ון גרניאר שניסה להביא הוכחות "למוצא הישראלי" של "הגזע הבריטי". יצא לאור ב-1890

 

אך לא רק הנוצרים התעניינו בשבטים האבודים. בשנת 1644 סבר רבה של אמסטרדם, מנשה בן ישראל, בן ליהודים פורטוגזים בהולנד, כי ילידי אמריקה הדרומית הם צאצאי השבטים האבודים. הרב מנשה בן ישראל, שהיה מלא תקוות משיחיות יהודיות, הגיע למסקנות אלו בעקבות פגישתו עם יהודי מומר מספרד בשם אהרן לוי (אנטוניו דה מונטזינוס) שחזר מיערות הגשם בהרי הקורדילרה בחבל ארץ קיטו שבאקואדור וטען כי שם הוא נתקל באחד השבטים האבודים. כארבע שנים לאחר מכן פרסם הרב בן ישראל את ספרו "מקווה ישראל" ובו הציג כמבוא את סיפורו של אהרן לוי תחת הכותרת "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי".

 

הרב מנשה בן ישראל

 

יצירתו תורגמה לאנגלית בשנת 1652, הודפסה ולבסוף הוגשה לפרלמנט ולמועצת המדינה באנגליה. כוונתיו של הרב מנשה בן ישראל היו מצד אחד שיפור מעמדם של היהודים באנגליה על ידי הצבעה על מקור משותף ומצד שני זירוז תהליכי הגאולה דרך קיבוץ גלויות. אלא שכוונות הרב מנשה בן ישראל הוצאו מהקשרן והספר נתן ככל הנראה תנופה חדשה והצדקה נוספת לאימפריאליזם הבריטי בשינוי כותרת. איחוד במקום כיבוש. אם עד אז היו האיים הבריטיים הגבול אליו הגיעו עשרת השבטים על ידי כיבוש, מכאן והלאה יהיה איכלוס יבשת אמריקה מין התאחדות מחדש של השבטים שהתפזרו במהלך מאות השנים.

 

העמוד הראשון של המבוא "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי" שפורסם בערך ב-1648.
יש לשים לב, כי המחבר, הרב מנשה בן ישראל, הזכיר את הרי הקורדילרה בהקשר של "מערב הודו", על אף שהיבשה החדשה מוזכרת בשם "אמריקה" על ידי מרטין ולדזמילר, פרופסור לגאוגרפיה כבר ב-1507.

 

הדף האחרון של המבוא "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי" והדף הראשון של "מקווה ישראל".

 

בחלוף השנים, מתוך מחלוקות ורעיונות גנאולוגיים מגוונים של הפילוגים בקרב מאמיני הכת "בני ישראל הבריטים" התגבש הצורך להתמסדות הרעיון. לכן, ב-1919 הוקמה הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים British(Israel World Federation)) שהמשיכה את המסורת כי חלק מעמי אירופה ובעיקר האנגלים, הם בני ישראל האמיתים על בסיס הבטחתו של ה' ליעקב "ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" (בספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק י"א).

בטרם יחשוף את השקר הגדול העומד בלב הפדרציה, שוטח שטרן את עיקרי ההתאגדות האנגלו-אמריקנית: מלכי אנגליה הם יורשי דוד המלך ולפיכך האימפרייה הבריטית נועדה לשלוט בירושלים המשוחררת. חמישה עשר מיליון היהודים שבעולם אינם בני (ממלכת) ישראל, אלא יהודים צאצאי (ממלכת) יהודה."

הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים מבדילה בין ממלכת יהודה הדרומית ובין ממלכת ישראל הצפונית. לטענתה, הן גולי ממלכת ישראל לאשור והן רוב גולי ממלכת יהודה לבבל, לא שבו אל מולדתם, אלא סללו את דרכם לאירופה בנפרד בהפרש של כמאה ושלושים שנה ביניהם. רק מעטים מגולי ממלכת יהודה חזרו לגבולם מגלות בבל ותרמו לבניית הבית השני. הם אבות העם היהודי. לעומת זאת, שבטי ישראל הנקראים גם בני יצחק, בנדידתם לאירופה הפכו לשבטים הסקסונים. והנה גם ההוכחה הלשונית האתימולוגית לכך:

Saxon < Sacs-son < Isaacs son

לטענתה של הפדרציה שבט בנימין נפרד משבט יהודה כתוצאה מחורבן בית שני והגיע אל חופי האיים הבריטיים בתור נורמנדים כמה מאות שנים לאחר הסקסונים. ובאופן זה, באמצעות איחוד שבט דן עם השבט של בני יצחק (הסקסונים) הפכה המושבה המאוחדת (בריטניה) לעם ישראל האמיתי אשר בו התגשמה הנבואה התנ"כית "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככובי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו" (בראשית כ"ב, י"ז).

באשר להצדקת מוצאם של מלכי אנגליה, מסופר כי בתו של מלך צדקיהו בן יאשיהו, היורשת החוקית של אביה הגיעה לבריטניה שם הצליחה להחיות את בית המלוכה של זרע דוד.  האומה שמקרבה קמו המלכים האלה, היא העם הבריטי אשר בחלוף השנים התרחב לחבר עמים גדול שלבסוף הכריז על חוקת האימפריה בכנס הממלכתי ב-1926. לפי חוקה זאת, כל עם יכול להתאחד עם האימפריה בשמירה על עצמאותו.

במאמרו הצביע שטרן גם על יחס הפדרציה לארץ ישראל ולתפקידה של בריטניה בפלשתינה. בעוד שהצהרת בלפור שאפה להקמת בית לאומי וכתב המנדט אפילו כיוון לשלטון עצמי יהודי, הפדרציה ראתה את עצמה כיורשת הבלעדית של שטח זה. לא לצאצאי ישמעאל, לערבים ולא ליהודים זכות על האדמה.

"המרכז הדתי של (בני) ישראל הוא עדיין בירושלים, שמבחינה גיאוגרפית לא ממוקמת בפלשתינה, אלא באיים הבריטים… ציון היא עדיין מקום כס המלוכה של דוד ונמצאת עדיין בעיר המלך הגדול, אלא שכעת לא בפלשתינה, אלא באיים הבריטיים יחד עם שבטו של דוד" כך ציטט שטרן את William Pascoe Goard סגן נשיא הפדרציה שכתב את דבריו אלה בעתון The National Message and Banner באוקטובר 1929.

 

בתמונה: (1863-1937) William Pascoe Goard

 

שטרן מצטט מאמר אחר מנובמבר 1929 של אותו עיתון שדן בנושא זהותם של היהודים והערבים.  באשר לשאלה מיהם היהודים, מסביר כותב המאמר David Gilbert: "ראשית כל, כל הבריטים הם לא יהודים. …. אחד עשר השבטים לא חזרו כפי המתואר על ידי עזרא ונחמיה. תווי הפנים של היהודי אינם תווי פנים ישראליים, מכיוון שבני שבט יהודה התחתנו עם בני עובדי אלילים, ויש להם יותר פנים סוריות מאשר ישראליות. לכן, לבני ישראל הבריטים, צאצאי ישראל, אין קלסתר פנים זה." אותו כתב עיתון שואל את השאלה הרטורית: "מה אנו בריטים מחפשים בפלשתינה?" ועונה "קיבלנו את המנדט מכוח עליון יותר מאשר חבר הלאומים! ב-11 בדצמבר 1917 הוצב לורד אלנבי על הר ציון ונאם לפני כוחות הצבא, וכנראה בקרב כוחות אלה היו נציגי שבטי ישראל. לפני אלף ומאתיים שנה, שלושה צלבים נראו, משתקפים בשמים, ובמרכז עמד המלך. בירושלים, דגל הצלבים הכחולים חצה את ירושלים, סמל האימפריה הגדולה ביותר שהעולם הכיר אי פעם. יש לנו מה לחפש בירושלים."

אם כך, שטרן שאל את עצמו, מהי משמעות הפדרציה עבור הציונות? ובכן, מצד אחד היא מהווה יתרון, מצד שני היא מהווה סכנה היתרון מתבטא בשחרורה של ירושלים מהשלטון הטורקי ואילו הסכנה נשקפת ברצונה של הפדרציה לאחוז בכוח במנדט. אלא ששטרן הטיל ספק בהצלחתה של האוטופיה הדתית הזאת שלפיה פלשתינה שייכת למלך אנגליה ולאימפריה הבריטית וקיווה להתנגדות למנדט בקרב המפלגות הבריטיות. רבים התעניינו בעם היהודי – כתב שטרן – החל מאוליבר קרומוול ועד הלורד בלפור. מטרתה של הפדרציה היא לא הקמת בית לאומי יהודי, אלא בניית זהות ותרבות יהודית לצד התושבים המקומיים ללא הגדלת  מספר היהודים בארץ ובכך הוציאה מהקשרה את הצהרת בלפור.

 

הלורד בלפור וההצהרה בחתימתו

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

הצצה לספרו של התיאולוג הגרמני שאיגד 100 תצלומי אוויר - אולי הראשונים מסוגם שצולמו אי פעם - של ארץ ישראל

"רחבת בית המקדש" במילותיו של התיאולוג והחוקר הגרמני גוסטב לדמן. הר הבית בתצלומי אוויר

המלחמות הקטלניות והעקובות ביותר מדם מהוות לא פעם זרז להתקדמות טכנולוגית, ומלחמת העולם הראשונה לא הייתה יוצא דופן מבחינה זו: פיתוח של פצצות חדישות, השימוש הצבאי הראשון בטנקים (עדיין רק ככלי תחבורה ולא ככלי נשק), הלהביור הצבאי הראשון ועוד ועוד. בכל מקום אליו הגיעה המלחמה שינו הקרבות את מציאות החיים באזור: הפגזים צילקו את שדות הקרב, השוחות את תוואי האדמה ומרבית האימפריות עתיקות היומין שלחמו בה קרסו במהלכה או בסופה לבלי שוב.

ארץ ישראל אמנם לא הייתה זירת הקרב הקטלנית ביותר, אך גם בה שינתה המלחמה את החיים מן היסוד וייבאה לאזור כמה מהפיתוחים הטכנולוגיים של אירופה. דוגמה לאחד מאותם פיתוחים נמצא במקום לא צפוי: ספר בשם "מאה תצלומי אוויר של פלסטין" שהוציא לאור התיאולוג הגרמני גוסטב דלמן.

 

גוסטב דלמן במדי הצבא הגרמני

 

תצלומי אוויר בשירות התיאולוגיה הנוצרית

העניין העצום של דלמן בארץ התנ"ך וכל שקשור בה הוביל אותו לשורה ארוכה של תחומי מחקר: לאורך חייו הארוכים חקר התיאולוג הגרמני את ההיסטוריה היהודית, את הארכיאולוגיה של תקופת המקרא ואת הלשון של תושבי הארץ וסביבותיה. אך דלמן התעמק לא רק בתנ"ך ובברית החדשה, אלא שלט גם בספרות היהודית של תקופת בית שני ואחריה. בשנת 1902 נמנה התיאולוג בין מקימיו של "המכון הגרמני האוונגלי למחקר עתיקות ארץ הקודש בירושלים" – מכון שעמד בראשו עד שנת 1917, ושקיים עד ימינו.

לא רק התרבות האנושית של תקופת התנ"ך עניינה את דלמן, הוא חקר אף את הנופים, החי והצומח של הארץ. הוא האמין בכל ליבו כי רק הבנה מקיפה ככל האפשר של הטבע ובני האדם החיים בארץ הקודש תאפשר לתיאולוגים להבין ולפרש נכונה את כתבי הקודש שהעניק האל לברואיו. לצורך זה כתב ותיעד דלמן באלפי תמונות ומילים את ארץ ישראל.

בשנת 1925, איגד דלמן בספרו מאה תצלומי אוויר שביצעה טייסת 304, היא טייסת בוואריה של הצבא הגרמני. כל התצלומים שאוגדו צולמו בין השנים 1918-1917, משמע, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה – חלקם לאחר כיבוש ירושלים בידיי הבריטים. מדובר ככל הנראה בתצלומי האוויר הראשונים של ארץ ישראל, או לכל הפחות  – מהראשונים שבוצעו אי פעם בארץ.

 

תצלום אווירי של ירושלים מצידה הדרום-מזרחי

 

תמונה זו מצגיה שקף שמוצמד מעל למפה הקודמת כדי לציין מה ניתן ללמוד מהאוויר על מקומות מתקופת התנ"ך

 

בית לחם מדרום

 

צפת ממעוף הציפור

 

גם כשתפקד כמשמר ועורך – מלאכה שבאה לידיי הביטוי השלם ביותר בספר שהוציא לאור בשנת 1925, ניכרת טביעת האצבע של חוקר ארץ התנ"ך היטב בספר. דלמן משתמש במאה התצלומים המופיעים בספר כבמראה אל העבר, ותוהה מה מלמד אותנו תוואי השטח על עולמם של ישו והנביאים. עובדה זו מובילה את דלמן לבחירות עריכה מעניינות: כפי שציין פרופ' בנימין זאב קדר בספרו 'מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל', "דלמן, שחקר את ארץ-ישראל… לא מצא לנכון להביא תמונות של היישובים היהודיים החדשים."

 

חיפה והכרמל, אך לא תל אביב ויישובים חדשים אחרים

 

לא כל התמונות בספר צולמו מהאוויר, לדוגמה תמונה של טבריה מן הקרקע

 

יהיה זה תמים מצדנו לקבוע שדלמן היה חוקר א-פוליטי המעוניין אך ורק בעבר. בתור המנהל הראשון של המכון שהקים, סייע דלמן לאימפריה הגרמנית להעמיק את חדירתה למזרח התיכון תחת אצטלה דתית-נוצרית. אפשר שבזמן פרסום ספרו בשנת 1925, כמעט עשור מאז קריסתן של האימפריות העות'מאנית והגרמנית, זנח דלמן (כפי שזנחו גרמנים רבים בני דורו) את שאיפותיהם האימפריאליסטיות בנוגע למזרח התיכון. אם כי את הסקרנות ואת האהבה שלו לארץ התנ"ך לא זנח דלמן עד מותו בשנת 1941.

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

***

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

סיפור הקמתו וכישלונו של השבועון המצולם שמימן שרות הביטחון הכללי

באחד באוגוסט 1956 התווסף שבועון חדש אל דוכני העיתונים בקיוסקי המדינה הצעירה. בתקופה בה הודפסה מרבית עיתונות ארצנו בשחור-לבן, הזכיר "רימון" בשעריו הצבעוניים ובתוכן הסנסציוני של כתבותיו מתחרה אחר – ותיק ומבוסס בהרבה – בשם "העולם הזה".

 

הגיליון הראשון של השבועון המצולם "רימון" ראה אור באחד באוגוסט 1956, לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הדגש של השבועון החדש, כפי שהבהירה כותרת המשנה שלו, היה היותו "שבועון מצולם" המוקדש, ואת זה כבר מבהירה הקדמת העורך, "בראש ובראשונה – למצוא אמת". עבור שבועון שהציב את חשיפת האמת כנר לרגליו, אמורים היו התצלומים לחדור מבעד להצהרות הרשמיות ולהעמדת הפנים של מושאי הכתבות. "אפשר", למשל, "לרקום סיפורים על אנשים רעבים ללחם, אבל המצלמה תגלה באופן מוחשי אם נפלו לזרועות היאוש או שנחלצו למלחמה נגד מר גורלם. עצמות הלחיים, מבט העיניים, קמט זעיר בפנים – לאלה לשון משלהם, ואך אמת ידברו. אפשר לספר על אנשים עליזים, אבל המצלמה תגלה עד מהרה אם שמחתם אמיתית היא או שמא מסתתרים מאחורי הצחוק המאונס צער ואכזבה."

כמה חבל, אם כך, שתמונת מייסדי ויוזמי העיתון, אותה "קבוצת עתונאים ואנשי כלכלה" שביקשו "למלא את החסר בעתון מסוגו בישראל", נעדרה לחלוטין מהגיליון. אולי כבר אז הייתה מתגלה האמת אודותיה, ובעיקר – על הקשר המשונה בינה לבין קברניטי המדינה.

 

הקדמת "רימון" לקוראיו, מתוך הגיליון הראשון של השבועון המצולם

 

מלחמת סיני "בעולם הזה"

את סיפור הקמת השבועון "רימון" נצטרך להתחיל שבע שנים קודם לכן, ברכישה שביצעו אורי אבנרי ושלום כהן. הרכש החדש של זוג העיתונאים – עיתון בעל תפוצה נמוכה בשם "העולם הזה". מהר מאוד השתנה מצב זה: באמצעות הכלאה של שני ז'אנרים שנחשבו לרוב למנוגדים – עיתונות צהובה וחצי פורנוגרפית יחד עם העיתונות החוקרת והמבקרת – ניסו שני העורכים מצד אחד להגדיל את תפוצת השבועון, ומצד שני – לנגח את שלטון מפא"י "בלי מורא, בלי משוא פנים".

 

חיילים קוראים את השבועון, "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, שנת 1948. צילום: האנס פין, לע"מ

 

התפוצה גדלה והניגוח עבד. הכתבות שהתפרסמו מדי שבוע על השחיתות של מפלגת השלטון, על הניוון שמעודד שלטונו של בן-גוריון ועל הזוועות שמבצעים לכאורה סוכני החרש של "מנגנון החושך" – הכינוי הלא מחמיא שהדביק אבנרי לשב"כ (שנקרא אז הש"ב), עוררו את זעמו של הממסד הישראלי. במשך שנים ארוכות סרב בן-גוריון לבטא את שם השבועון, וכינה אותו בזלזול בתור "השבועון המסוים".

הניסיונות להשתיק את השבועון לא צלחו ובשנת 1956 החליט איסר הראל, ראש השב"כ, להיאבק בשבועון החתרני בצורה אקטיבית יותר. הוא פנה לחברו הקרוב, העיתונאי והעורך שלמה טנאי, בהצעה מפתה: להקים שבועון מתחרה אשר ימומן בנדיבות מתקציב שירותי הביטחון. השבועון החדש יחקה לכאורה את הטון החופשי של "העולם הזה", אך למעשה ישמש שופר של הממסד הישראלי. תקוות מרבית העוסקים במלאכה הייתה שפרסום "רימון" ישכנע את קהל הקוראים לנטוש את "העולם הזה" ולהביאו לידיי פשיטת רגל.

 

לוי אשכול – "איש האגרוף הקמוץ", דוגמה לכתבות מחמיאות לממסד. הכתבה התפרסמה בגיליון השישי של "רימון"

 

סדרת כתבות של פולה בן-גוריון על החיים עם בעלה, מייסד המדינה. הכתבה התפרסמה ב-30 ביולי 1957

 

ומדוע שלא כך יהיה הדבר? הרי מדובר בשבועון המודפס על נייר מהודר, מצויד בממון רב שימשוך את מיטב כותבי ישראל, וביניהם משורר צעיר ונחשק בשם דוד אבידן. לא רק שכר שמן הובטח לכותבים, אלא זרם בלתי פוסק של ידיעות היישר מהממשלה ומשירותי הביטחון החשאיים.

 

נבחרת הכותבים המרשימה של "רימון", כתבה מה-30 ביולי 1957

 

הופעת "רימון" לוותה בפרסום רב בעיתונות ובקולנוע, וחברה חדשה בשם "עין וספר בע"מ" הוקמה כדי לשמש בתור המוציאה לאור. אולם, בביצה העיתונאית הקטנה שהיא ישראל, החזיקה ההצגה חודשים ספורים וזהותם של המושכים בחוטים הפכה לסוד גלוי לכל. בשלב הזה, מציין אבנרי בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, הוסרו הכפפות ו"רימון" פתח בהתקפה חזיתית על "העולם הזה". חזי לופמן, העורך בפועל של "רימון", השווה את מלחמת החורמה של השבועון ב"עולם הזה" למלחמת סיני והפציר בכל מי שהסכים לשמוע – "אל תיגע בארס זה!" "מובן שזה רק הגדיל את יוקרתנו", נזכר אבנרי.

 

ההתקפה החזיתית של העורך בפועל, חזי לופבן. הכתבה התפרסמה ב-3 ביולי 1957

 

היוזמה של הראל כשלה נחרצות. אפשר שהאירוניה שבקריאת עיתון אנטי ממסדי הנשלט על-ידי הממסד הייתה מטרידה מדי עבור קוראי השבועון. באפריל 1958 הודו העוסקים במלאכה שמכירות גיליונות השבועון הידרדרו לשפל שלא הצדיק עוד את ההשקעה העצומה ו"רימון" נפח את נשמתו. רק אז טרחו עורכי "העולם הזה" להתייחס אל המתחרה שלהם בשמו, "בכתבת הספד שלא הייתה הכי מחמיאה" (עמ' 386 אצל אבנרי).

בסופו של דבר, שרד "העולם הזה" את הופעת מתחרו, את כהונת בן-גוריון ואיסר הראל ואפילו את שלטון מפא"י. הוא נסגר סופית בשנת 1993.

 

"העולם הזה" מסיר את "מסך השקרים" מאחורי השבועון המצולם

 

מחשבה לסיום, עמוסה חוכמה שבדיעבד

לא שאנחנו מאשימים איש, אך ייתכן שהקוראים היו צריכים להבחין במשהו חשוד כבר בהקדמת העורכים שהתפרסמה בגיליון הראשון של "רימון". שם נכתב שחור על גבי לבן:

"הצורך לראות ולדעת טבוע בכל אחד מאתנו. לידתו של העתון היא תוצאה של צורך זה. אנו נושאים בתוכנו צמאון לדעת את המתרחש בבית הסמוך ממול, בשכונה שמעבר לכביש, בעיר הסמוכה, במדינה השכנה, או בעברו השני של כדור-הארץ. ולא רק המתרחש והמתהווה בלבד מלבה את סקרנותנו, אלא גם כל מה שאירע בעבר ומה שצופן לנו העתיד. הצורך והרצון לראות כל אותם דברים הם שחוללו את העתון המצולם. הצורך והרצון להראות את החיים בישראל ובעולם הם שהולידו את "רימון"."

האם זו לא אותה סקרנות שהיינו מצפים למצוא בארגון ביון דוגמת שירות הביטחון הכללי?

***

כתבות נוספות:

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

***