"הייתי עולה לספרייה הלאומית"

יחזקאל רחמים מספר בטור אישי על התפתחותו ככותב במסגרת פרויקט "פרדס" של הספרייה הלאומית. רחמים היה אחד מארבעה סופרים צעירים ומבטיחים שהשתתפו בימי לימוד והעשרה בספרייה, וזכו במלגת יצירה חודשית שסייעה להשלים יצירה ספרותית חדשה.

יחזקאל רחמים

בכל שבוע הייתי עולה, שנה שלמה, מיפו לירושלים למשך יומיים המוקדשים ליצירה, הן מצד הספיגה והן מצד התנובה. הייתי עולה מהחיים הגועשים והמושכים שבחוץ אל סוגריים מוגנים של שקט ושל אפשרות במקדש הרוח המיוחד הזה, הספרייה הלאומית. בסוף השנה ירדתי מההר מזוקק ועשיר יותר, עם ספר חדש באמתחתי.

מלגת "פרדס" עבורי היא יותר מאשר סמן של הכרה, שורה מעונבת בקורות החיים או אפילו המְחאה חודשית על סך כך-וכך מעות חמצן. מעבר לאפשרות החומרית להתפנות להמשך יצירה, המסגרת האינטימית של התכנית הזו היא מתנה יקרת ערך לאדם כותב: ארבעה סופרים צעירים (או "צעירים", זמן ספרות שונה הרי מהזמן הרגיל), יוצרים מוכחים במידת-מה אך עדיין בתחילת דרכם, ספר פרוזה אחד בתרמיל בסך הכול, מניפת אפשרויות פתוחה ותכניות למכביר; וכל הארבעה – פשט, רמז, דרש וסוד – עושים פרק יצירה זה לצד זה במקצוע הבודד בעולם. אמנם כל יוצר הוא עולם בפני עצמו, אבל ביחד גילינו שהספר השני איננו משוכה רגילה, ושלעיתים ההבדל בין 1 ל-2 שונה איכותית מההבדל שבין 0 ל-1. כבר נכנסנו למשחק, אבל בדרך איבדנו את חוסר המודעות, אז המשחק השתנה לנו. מה עושים מכאן? אפשר שבעזרת התכנית הצלחנו לדלג מעל ל"מלכודת הספר השני" הישר אל הקאמבק הידוע של הספר השלישי.

כבר באוטובוס, עוד לפני ההעפלה לירושלים והפנייה לתחנה המרכזית, הרגשתי בכל יום רביעי את הצלילוּת המבורכת, את הנגיעה הזו בזמן האחר. מעט אחר-כך, סדנת הקריאה של יורם מלצר – שהביא יריעות ספרות ממוזמביק ועד סין העתיקה, דרך אנדרי פלטונוב, ראובן מירן וחוליו קורטאסר – חטפה לי את הראש ואת הלב ושלחה אותם לעננים. סדנת הכתיבה ומחשבת-הכתיבה עם גַיִל הראבן, "בחומר ובלבנים", חיברה אותי עוד יותר אל קרקע המקצוע (המקצוע!), ואף עזרה לי לייצב את האמונה שהתקשיתי לגבש במשך שנים – אולי כבן של פועל בניין – שקריאה, הרהור וכתיבה-מחיקה-כתיבה אכן מהווים עבודה לכל דבר, ולא פעם עבודה קשה ומאתגרת יותר מיציקת תקרות בטון. העובדה שההתעמקות בחומרים נעשתה בחברותא מצומצמת של אנשים כותבים, שגם האינטימיות הפואטית ביניהם הלכה והעמיקה עם חלוף הזמן, הותירה ללא ספק את עקבותיה המבורכים גם בספריהם הבאים של אליס ביאלסקי, דן זמל ומתן יאיר, חבריי לתכנית.

עבורי סיפקה התכנית את הצירוף של שני ההקשרים הנחוצים לי ליצירה: ההתפזרות החוקרת (אפילו המתבשמת) וההתכנסות היוצרת; קרקע פורייה לנבוט מתוכה, ושקט בעין סערת החיים לצמוח ולהצמיח בתוכו. בחודשים הראשונים כתבתי סיפורים אחדים, עד שבאה השירה, משכה באף ודרשה שאתמקד בגילוף הספר שמבקש במשך זמן רב מדי ללבוש שֹלמת נייר ודיו. ומסביב לתכניתנו הקטנה – הספרייה הלאומית. לא צירוף המילים שאמור לעורר רוב-רושם, אלא המקום עצמו, הספרים, החומרים, וכמובן – האנשים. מִגוון החללים אִפשר לי להתאים את המרחב שבו שהיתי לעשייה שעל הפרק: האולם הנעים של אוסף גרשם שלום הזמין אותי לקרוא בו. אולם אדלשטיין סיפק פינה נסתרת להתכנסות לבדית לכתיבה. אחרי תקופה שבה נדדתי עם ספר וחצי בתרמיל, יכולתי לשבת מול ערמה מגרה של יצירה עברית – מרחל ואברהם חלפי, דרך ארז ביטון ודליה רביקוביץ ועד ענת לוין ותהילה חכימי – ובאופן משונה, דווקא בהקשר הזה לחבר (ולמעשה, פשוט למצוא לפתע תחת ידי) שיר ארס-פואטי כופר משהו כמו "מה לי ולתיאוריה של הפואטיקה?" שפותח כעת את אחד ממחזורי הספר החדש.

 

"עכשיו הנסיעה", ספר שיריו החדש של יחזקאל רחמים

מבחר מאוצרות הרוח של הספרייה נחשפו בפנינו הארבעה. בעניין רב חקרתי את טבלאות ארגון המידע של ס. יזהר מהימים של כתיבת "ימי צקלג". באין רואה ליטפתי שולי דפים מנוקדים ענוגות בכתב ידה של לאה גולדברג (שמא תדבק באצבעותיי ולו מעט מן החריצות היצירתית) ובעירוב רגשות רבים (אחרי קריאת הביוגרפיה "חיי עגנון") החזקתי בידי את מדליית פרס הנובל שקיבל ש"י עגנון מידי גוסטב מלך שוודיה. לילה אחד, אחרי אירוע עשיר ומעורר השראה שהוקדש לדמותו וליצירתו של נתן אלתרמן, התהלכתי לבדי מסביב לבניין הספרייה (לנתי באותו לילה בבית בלגיה הסמוך). כל בני האדם, למעט שומרי הלילה, כבר עזבו את המקום. גם זוג הדורבנים שגר בסמיכות לספרייה הופיע מתוך הצמחייה, רחרח-רחרח ונעלם בשיחים. בצלילות שנגעה בי אותה שעה נדמה לי שהמקום כולו רוטט בתערובת תדרים עמוקים ורחוקים. תהיתי שמא הכמות העצומה של אנרגיה אנושית ויצירתית שמשוקעת במקום באינספור אופנים, רוחשת לא רק בְּיצירות העבר עצמן, אלא גם עוברת דרך האנשים, ואולי אפילו מתערבת ביצירה החיה שנוצרת במקום.

למחרת בבוקר התכנסתי שוב לעבודה על הספר באחת מהפינות שלי בספרייה. וכך, שבוע אחרי שבוע, עליתי לירושלים ולספרייה לספוג עוד ולעבוד עוד, עד שחלפה לה שנת "פרדס" הטובה שלי. ספר השירים "עכשיו הנסיעה" יצא לו זה מכבר אל הדרכים (ובאופן משונה, דווקא בהוצאת "פרדס"). את מה שספגתי בשנה הזאת, מה שחוויתי ומה שלמדתי, את הידידויות והחברויות אני נושא עמי בתודה אל אופק מרחקיי.

יחזקאל רחמים הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת 2012 (תשע"ג) ובוגר תכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. מחבר קובץ הסיפורים "פיגומים" וספרי ילדים. שימש עורכה הראשי של "אגם" הוצאה לאור. נמנה עם הזוכים בתחרות "שירה על הדרך" וב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון הארץ.

מה חיפש השוחט ממרוקו באמזונס של תחילת המאה ה-20?

​כתב יד מתחילת המאה ה-20 חושף טיול מפתיע של שוחט בכפרי האמזונס שבברזיל. על הדרך, השוחט היהודי ממרוקו – שגם מתגלה כמוהל מקצועי – מל ילדים ואפילו בחורים צעירים, ולא שוכח גם לאסוף מכתבי המלצה מהאבות המאושרים. כל זה מתגלה מטקסטים בפורטוגזית בעמודיו האחוריים של פנקס שחיטה רגיל לחלוטין. סיפור יהודי חוצה עולם.

מתוך אוסף יד יצחק בן צבי

כתבי היד שמגיעים לידי החוקרים בספרייה הלאומית, חושפים לעיתים סיפורים משונים ומפתיעים ביותר.

כך למשל, כתב יד מתחילת המאה ה-20 הצליח לעשות סיבוב מקיף ברחבי העולם. לכאורה, מדובר בכתב יד פשוט יחסית: פנקס שוחט, שמכיל בתוכו הלכות שחיטה. כותב כתב היד, יהודי ממרוקו בשם שלום עובדיה, היה שוחט במקצועו, וכיאה לכל בעל מקצוע, העתיק לעצמו טקסטים הלכתיים בנושא.

עד כאן אין פה דבר יוצא דופן. העלילה מסתבכת כאשר מתגלה כי בעמודים האחרונים של הפנקס מופיעים במפתיע טקסטים בפורטוגזית.

מה עושים טקסטים בפורטוגזית בתוך פנקס שוחט בעברית? מתברר שחוץ מלהיות שוחט, היה שלום עובדיה גם מוהל. עוד עולה, לפי הטקסטים בפורטוגזית, שבמהלך השנים 1913-1912 ביקר השוחט/מוהל בערים שונות על גדות האמזונס, והעניק את שירותיו לצאצאי מהגרים יהודיים שהתנחלו שם. רוב היהודים שנדדו עד לשם היו במקור ממרוקו, והשתלבו בתעשיית הגומי שבברזיל ובפרו. לרוב הם חיו עם משפחותיהם בעיר מנאוס, אך למשך חודשים רבים עזבו את משפחותיהם והגיעו לכפרים שונים לאורך הנהר.

חלק מאותם אבות שאת בניהם מל שלום עובדיה ניסחו מעין מכתב המלצה/תודה על השירות שנתן, כעדות על מקצועיותו. חלק מהאבות העדיפו לכתוב בעברית, או לפחות חתמו בעברית. כך למשל, ממליץ ש. טולדנו מהעיר נצרת שבברזיל על שלום עובדיה "שמל את בני ויקטור בן ה-4.5 שנים… והוכיח מיומנות רבה".

 

 

האבות ציינו, בין היתר, את התאריך שבו התבצעה המילה, המקום והזמן. כך נודע לנו שהמוהל ביקר בין היתר בערים אומאיטה, טפה ונצרת, כולם במדינת אמזונס שבברזיל.

בחתימות של האבות אפשר לזהות שמות שמקורם מיהדות מרוקו, אשר גם כיום נפוצים מאוד: אבוקסיס, בניון, טולדנו, זגורי. הילדים שעברו ברית מילה לרוב זכו לשמות יהודיים קלאסיים כמו אברהם, יצחק ויעקב.

הטקסטים בפורטוגזית גם סיפקו מידע על גיל הנימולים. מכיוון שחלק מהמהגרים שהגיעו לאמזונס התחתנו עם הנשים המקומיות, נוצר ריחוק גדול בין הצאצאים ליהדותם. כך מתגלה שפעמים רבות לא היו אלה תינוקות שנימולו, אלא ילדים ואפילו בוגרים, שאבותיהם ניצלו את ביקור השוחט/מוהל כדי לערוך להם סוף סוף ברית מילה. באחד המקומות נכתב בפורטוגזית על מילה של שלושה נערים בגילאים 12, 16 ואפילו 20 (!) באזור העיר בלם.

 

 

העובדה שלאבות היה חשוב שהילדים יעברו ברית מילה וגם השמות היהודיים שניתנו לילדים מעידים על כך שלמרות שהתרחקו מהיהדות, הם עדיין רצו לשמור על זיקה כזו או אחרת למורשתם.

השוחט מצדו, זכה לשלל מכתבי המלצה וברכות שנכתבו בפנקסו, שאותם בוודאי הציג ל"לקוחות העתידיים" שלו ככל שהוא התקדם במסעו באמזונס.

 

תודה לשמעון קומר על הסיוע בפורטוגזית
כתבי היד המקורי נמצא בספריית יד יצחק בן-צבי