לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש פלסטין בידי הבריטים, הייתה עיקר דאגתם של תושבי הארץ נתונה לפרנסה, למציאת פת לחם. אט-אט, עם החלת המנדט הבריטי והקמתם של מערכות שלטון, חברה ותרבות, החלה להינתן תשומת לב לתחומים היצירתיים. נציגויות הכנסיות השונות בארץ – כנסיות בריטיות, צרפתיות, איטלקיות וגרמניות – חידשו את פעילותן והקימו בתי-ספר. במסגרות החינוך הללו הוקמו גם להקות תאטרון.
 

יחד עם זאת, הדחיפה הראשונית לפעילות התאטרון בקרב האוכלוסייה הפלסטינית לא הייתה רק מצד מוסדות החינוך של המיסיונרים הנוצרים. יעקב לנדאו, בספרו (שנכתב באנגלית וראה אור בשנת 1958), "עיונים בתיאטרון ובקולנוע הערביים", עומד על כך שהלהקות המצריות השפיעו על הקמת עמותות ומועדונים פלסטיניים ותרמו לקירוב אמנות המשחק לשכבה רחבה של צעירים ששאפו להתבטא בתאטרון ולזכות למנה של תהילה בימתית. מבין הלהקות המצריות שהשפעתן ניכרה במיוחד על צעירי הארץ בשנים 1932-1925 יש להזכיר את להקתו של ג'ורג' אביצ', שהציגה את המחזה "לואי ה-11", בתרגום המשורר ח'ליל מטראן, וכן את "אדיפוס המלך" של סופוקלס בתרגום פרח אנטון. הלהקה הציגה גם את החזה "השייח' מתלוף" מאת עת'מאן ג'לאל בהשראת "טרטיף" של מולייר.

 
להקה נוספת שהשפיעה רבות על פעילות התאטרון בארץ הייתה להקת "רמסיס" שהוקמה על ידי וסף והבי, בשנת 1923. והבי נחשב לבכיר שחקני התיאטרון הערבי בשעתו, ולהקת "רמסיס" הופיעה בערים הפלסטיניות הגדולות עם מחזות כגון "נקמת המהרג'ה", "בני העלית", "רספוטין", "הצדק", "הרוצח" ו"מסתורי ההודאה".

 
הלהקות המצריות הופיעו בערים הגדולות בארץ: בירושלים, ביפו, בחיפה, בעכו, בנצרת, בעזה ובבית לחם, והן הטביעו את חותמן על חובבי התאטרון המקומיים. מכאן, הדרך להקמת תיאטרון פלסטיני הייתה קצרה. בין השחקנים הבולטים שליוו את יוסף והבה בסיבוב הופעותיו אפשר להזכיר את חוסין ריאצ', אוז אל-יוסף, זינב צדקי, אחמד עלאם, פאטמה רשדי, אמינה רזק ועזיז עיד.