דבורה עומר

 מאת עטרה אופק

דבורה עומרהסופרת דבורה עומר ז"ל ליוותה את ילדותם ונעוריהם של דורות רבים בארץ, וגם את שלי. כמו רבבות נערות בגילי בשנות ה־60, קראתי אף אני בשקיקה את "דפי תמר" שלה, בזה אחר זה; אבל הודות לקשר המקצועי האמיץ בינה לבין אבי, אוריאל אופק ז"ל, זכיתי להכיר מקרוב את האישה העדינה והמקסימה הזאת. הקשר בינה ובין אבי היה לא רק מקצועי, אלא כמעט משפחתי: אביה של דבורה, משה מוסנזון ז"ל, הוא ששידך בין הורי, כשעבדו יחד בעיתון "במעלה", כך שמבחינתי הוא היהמעין סנדק. בילדותי, כשנסעתי לקיבוץ נען בחופשות הקיץ לבלות בבית מוסנזון, שמעתי גם אני מפיו על הגמד "קרשינדו", גיבור ילדותה של בתו הבכורה, ובזכותה גם גיבורם של ילדים רבים אחרים.

כידוע, דבורה לא זכתה לבלות הרבה עם אביה, שנעדר מהארץ בשליחות הבריגדה. את אימה היא איבדה בגיל 11, כשנהרגה בתאונת אימוני ירי של ההגנה. כדי להסתיר מהבריטים את הסיבה האמיתית לתאונה, הומצא סיפור כיסוי שלפיו אימה התאבדה; הבשורה המזעזעת  נמסרה גם לדבורה הקטנה, שנותרה בקיבוץ מעוז חיים כילדה בודדה, ללא הורים. כמה נוראה מבחינתו של ילד היא המחשבה שאימו נטשה אותו לנצח, במודע, בדרך האכזרית ביותר, וכמה כוח נדרש מדבורה להמשיך לשאת את הסבל הזה במשך שנים כה רבות, עד שנודע לה הסיפור האמיתי על מות אימה, כשהייתה כבר אם לילדים בעצמה. גם על כך כתבה ספר, כמובן; ואולי כאן טמון סוד הדחף הכביר שלה לכתוב, עוד ועוד, לכתוב על חייה ועל חייהם של אחרים.
 
דפי תמרבצניעותה הרבה, דבורה לא חשבה מעולם שתהיה סופרת, אלא לכל היותר נהגת טרקטור. כך אמרה בשנת 2006, כשקיבלה את פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית. אבל מרגע שלמדה לכתוב, בכיתה ב', כבר התחילה לכתוב יומן, ומאז הפכה בשבילה הכתיבה לדרך חיים. בהזדמנות אחרת היא סיפרה שבילדותה היא הייתה משוטטת לבד בקיבוץ וממציאה על עצמה סיפורים דמיוניים; שם אולי נזרע הגרעין ליצירתה הראשונה שראתה אור — "דפי תמר", יומנה של ילדה "רגילה" בקיבוץ. אבא שלי הוא שקיבל ממנה את היומן — כדפים, פשוטו כמשמעו — לפרסום בהמשכים ב"דבר לילדים". בהמשך עודד אותה להפוך את הדפים לספר, ואז לספר שני ושלישי ורביעי, שאת כולם ערך, וכולם הפכו לרבי־מכר. מאז קראה לו "פרסת המזל שלי", ונהגה להעביר לו לעריכה כל ספר שכתבה.
 
בשנות ה־80, כשאבי חלה והתקשה לעבוד, הוא "הוריש" לי את הטיפול בספריה של דבורה. מאז הייתי מקבלת ממנה מחברות על מחברות, רובן כתובות בכתב ידה (שהרי באותם ימים המחשב האישי עוד לא בא לעולם), וכך הייתי עורכת את ספריה עבור הוצאת שרברק, שהייתה אז הוצאת הבית שלה. במהלך העבודה הרבינו לדבר בטלפון, ולעתים נפגשנו. הקשר נמשך גם כשעברה להוצאת כתר ונפסק באמצע שנות ה־90, כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה וההוצאה סיפקה לה עורכים אחרים.
 
לצד כישרונה הרב, ניחנה דבורה עומר גם בכושר הכתיבה יוצא מן הכלל. היא הותירה אחריה יותר ממאה ספרים, שחלקם הומחזו והפכו להצגות ילדים מצליחות, ובימים שלאחר מותה שמעתי ברדיו את מנהלת ספריית בית אריאלה מעידה עד כמה ספריה אהובים על הילדים גם כיום. דבורה הצטיינה ברגישות עצומה לדמויות חריגות, לטוב ולרע — וכי מהם אותם אנשי מופת, שאת חייהם תיארה בספריה, אם לא חריגים? איתמר בן אב"י, שרה גיבורת ניל"י, זהרה לביטוב, מניה שוחט, הרצל, בן־גוריון — כל אלה ואחרים הפכו בזכותה משמות בספר ההיסטוריה לאנשים מרתקים, בשר ודם, ובד בבד קירבו את הקוראים לסיפורה של המדינה. זכור לטוב גם ספרה האהוב "אני אתגבר", שבו הגיבורה היא ילדה חריגה, פגועת שיתוק מוחין. במבט לאחור אני יכולה לומר לדבורה: גם את עצמך התגברת והיית גיבורה, גיבורה אמיתית.

לרגל קליטת ארכיונה של דבורה עומר בספרייה הלאומית, יתקיים ערב בהנחייתה של עטרה אופק. אפשר להזמין כרטיסים לאירוע באמצעות הקישור בתחתית הדף.

 

 הזמנת כרטיסים לאירוע

 

 אירוע בספרייה

"כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט)"
"כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט)"
אירוע במלאת שנתיים לפטירתה. יום שני, ה' בתמוז תשע"ה, 22 ביוני 2015, בשעה 20:30, בספרייה.
For more information