הרב קוק: מנהיג ומשורר, רב ופילוסוף

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמות ייחודית בנוף היהודי בעת החדשה, גלו פרטים נוספים על אודות הרב קוק בכתבה שלפניכם

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

ההתחלה: עלייה מהירה של גדול בתורה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמות ייחודית בנוף היהודי בעת החדשה. הוא נולד בשנת תרכ"ה (1865), בעיירה גריבה שבלטביה, והתקדם במהירות בעולם התורני. בהיותו בן פחות מעשרים הוסמך לרבנות ושימש מספר שנים ברבנות בערים זיימל ובויסק שבליטא. לא היה ספק כבר אז שמדובר בעילוי בתחום ההלכה. ואכן, הרב קוק הרבה לפרסם חיבורים הלכתיים ובנה לעצמו שם ומעמד בתחום. אלא שהרב קוק התפתח גם כמשורר וכהוגה דעות ועוד בגיל צעיר גם ניכרו בו תכונות של איש ציבור ומנהיג.

 

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1902 (תרס"ב) נפטר רבה של יפו, ר' נפתלי הירץ הלוי, ועלתה השאלה מי ימלא את התפקיד. יואל משה סלומון המליץ לפנות לרב קוק בעיירה בויסק שבליטא, ולבקש ממנו לשמש כרב של יפו. הרב קוק, שהיה אז בן 37, היה מקובל הן על רבני ירושלים והן על מנהיגי הציבור ביפו כמו שמעון רוקח ואחרים. בירושלים תמכו בו רבני העיר, הרב שמואל סלנט ור' אליהו רבינוביץ תאומים, האדר"ת, שהיה חותנו של הרב קוק. הרב אליהו רבינוביץ' תאומים היה אביה של אשתו הראשונה של הרב קוק, אלטה בת-שבע. לאחר פטירתה, נשא הרב קוק את רייזה-רבקה, בת אחיו התאום של האדר"ת, הוא הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים.

וכך, לאחר משא ומתן ממושך, ניאות הרב קוק להתמנות למשרת רבה של יפו. בתוקף תפקידו הוא היה אחראי גם על המושבות סביבה, כלומר על קהילות של חלוצים שלפחות חלקן התרחקו כבר מאורח החיים הדתי המסורתי המלא. הרב קוק שימש כרבה של יפו במשך עשור, בין השנים 1904 ו-1914. בתקופת שהותו ביפו פרסם את חיבוריו אדר היקר, עקבי הצאן, קול בהדר, על אתרוגי ארץ ישראל, הכשר שמן השומשומין לפסח, בטאון הניר, בו פרסם קבצים ספרותיים, ועוד.

 

הרב קוק "נתקע" באירופה וחוזר ארצה עם הבריטים

בשנת 1914 יצא הרב קוק לאירופה. מטרת נסיעתו הייתה השתתפות בוועידה העולמית של "אגודת ישראל". אלא שמלחמת העולם הראשונה מנעה מן הרב את האפשרות לשוב לארץ ישראל. כך הוא נאלץ להישאר בשווייץ, בעיר סנט-גאלן, עד לשנת 1916. בחורף של שנת 1916 הוא קיבל הזמנה מלונדון, מראשי קהילת מחזיקי הדת, לכהן בה ברבנות. הרב קוק הגיע ללונדון במועד רב משמעות: מלחמת העולם הראשונה עמדה אז בשיאה, ואיתה גם הפעילות המדינית של התנועה הציונית. כך היה הרב קוק לחלק מהפעילות שהובילה לבסוף להצהרת בלפור.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת השלטון הבריטי בארץ-ישראל, החל פרק חדש בחייו בפעילותו של הרב קוק. בשנת 1919 הוא שב ארצה וכיהן כרב של ירושלים. בשנת 1921 (תרפ"א) הוא הקים את "הישיבה המרכזית העולמית", הידועה היום כ"מרכז הרב", מוסד מרכזי של הציונות הדתית. בקיץ של אותה שנה הוקמה הרבנות הראשית לארץ ישראל, והרב קוק עמד בראשה עד פטירתו בג' אלול תרצ"ה (1935).

 

יוצר מגוון ומפתיע: רב, משורר ופילוסוף

הרב קוק הותיר אחריו שפע עצום של כתבים. הללו מתפרשים על פני תחומים רבים מאוד: הלכה, פרשנות והסכמות לספרי בתחום ההלכה, ולצדם גם כתבי הגות רחבי יריעה, שירה עברית ומאמרים בענייני השעה. בימי חייו, ובוודאי בשנותיו בארץ ישראל, הוא מיעט לפרסם את יצירתו ההגותית. לאחר מותו, פורסמו חלקים ניכרים ממנה על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק, ועל ידי תלמידיו. עד היום מצוי חלקה בכתבי יד השמורים באוספים פרטיים, ולמרבה הצער כלל אינם זמינים לציבור. הגותו של הרב קוק משלבת יסודות של פילוסופיה גרמנית, רעיונות מתחום הקבלה והחסידות, ורעיונות חדשניים ואפילו נועזים ומהפכניים. הרב קוק כתב בשפה גבוהה, ולא מעט מכתביו שראו אור לוו בהערות ובפרשנות. בין חיבוריו החשובים בתחום ההגות ניתן לציין את: אורות, אורות הקודש, אורות התורה, אורות התשובה, ערפלי טוהר, מוסר אביך, אדר היקר, ובתחום ההלכה:  חבש פאר, עץ הדר, דעת כהן, עזרת כהן, משפט כהן וכתבים נוספים.

הרב קוק עצמו התבטא על יצירתו במלים הבאות: "מתוכי, מתוך מעיני, הנני צריך תמיד לקחת את האוצרות הגנוזים. תמיד אני קשור באותו הצער הקדוש של דרישת השלמות העליונה, וזו אינה מתמלאת ואינה צריכה להתמלאות, כי זאת היא תכונת העריגה הנצחית, שיסודה הוא הצימאון האלוהי, אשר כל דבר אחר שבעולם לא ירווה אותו, כי אם המבקש לבדו, הצימאון לבדו, שייחשף תמיד יותר ויותר, ויוכר תמיד יותר ויותר, הוא בעצמו הוא מתהפך למקור כל עונג, למכון כל העדנים הרוחניים, לזיו שדי" (חדריו, מבשרת ציון תשנ"ח, עמ' יט).

 

​ ​ מתוך כרטסת דברי הגות של הרב קוק
אוסף רבקה שץ, מספר תיק: Scholem MS RS 11
​ ​ מתוך כרטסת דברי הגות של הרב קוק
אוסף רבקה שץ, מספר תיק: Scholem MS RS 11

 

​מנהיג רב השפעה, חוצה גבולות

כאיש ציבור וכמנהיג, כרב הראשי הראשון של ארץ-ישראל וכדמות כריזמטית ומקובלת על קהלים רבים ומגוונים, הרב קוק היה יחיד במינו. באוסף העלונים בחתימתו של הרב קוק השמור בספרייה הלאומית מצויות פניות לקהלים רבים בארץ ובחוץ לארץ. החל מפנייה לחקלאי ארץ ישראל "אחים חביבים בני הקבוצות בישובנו המתחדש בא"י … גדולה היא דרישתי מכם שתסדרו את ארחות חייכם … בדרכי המסורת" (1932, תרצ"ב). פניות לגיוס כספים למוסדות בארץ ישראל "אחינו שבגולה אשר עינם ולבם לציון" (לטובת "קופסאות הצדקה אשר זכו בהם המוסדות היותר עתיקים). באוסף המכתבים של הרב קוק המצוי בספרייה הלאומית ניתן למצוא פניות לאישים מכל גווני הקשת היהודית והארץ ישראלית, ביניהם אחד העם, מנחם אושיסקין, הוגו ברגמן, דוד תדהר (מפקח המשטרה בירושלים), זלמן דוד לבונטין, הנהלת בנק אנגלו-פלשתינה, וכמובן לרבנים רבים מכל רחבי העולם היהודי. כך, למשל, מכתב גלוי שהוא כתב לאנשי ועד הסתדרות "המזרחי" שבו הרב קוק מתגלה כמתנגד לזכות הבחירה לנשים. הוא אהב את החלוצים והתלהב ממפעלם, אך דרש מהם לשמור על עיקרי הדת. הוא פעל במציאות הציבורית המודרנית, אך היה שמרן באשר למעמד האישה. הוא חש קירבה גדולה לציונות המדינית, אך לא ויתר כהוא-זה בכל הקשור לצורך להחיל את ההלכה על כל אורחות החיים של הציבור היהודי.

 

הרב קוק: דמות שקשה לסווג

היום, במבט לאחור ומתוך המציאות כפי שהיא מוכרת לנו, קשה להגדיר את דמותו של הרב קוק, ועוד יותר קשה למקם אותו בקשת הדעות והגוונים ביהדות. האם הוא היה חדשן או שמרן? פוסק ציוני שתמך במפעל התחייה הלאומי, או שמא רב חרדי מהטיפוס הישן, שהתאים עצמו לפוסקי דורו? מנהיג לאומי שחצה את גדרי הציבור הדתי, או שמא מנהיג דתי שביקש לקרב את כל הציבור לעולם הדת וההלכה?

מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

סיפורם של שלושת המלאכים ששומרים על היולדת והנולד

החיפוש אחר קמע בדוק ומוכח, כזה שעל כוחותיו העל-טבעיים יוכל המשתמש להסתמך בבטחה, הוביל את קוני הקמעות להעדיף נוסחאות קבועות ומוכרות המופיעות על הקמעות שרכשו. היות שהקמעות הנפוצים ביותר הידועים לנו הן הקמעות להגנת היולדת, אפשר לשער ששלושת המלאכים המעטרים את סוג הקמעות הזה הם מהדמויות הנפוצות ביותר בקמע העברי. שמם: סנוי סנסנוי וסמנגלף.

הקמע, הכתוב על קלף, נכתב במזרח, כנראה בתחילת או אמצע המאה העשרים

 

הקמיע בתמונה מתוך אוסף ביל גרוס, פרויקט "מסע בזמן"

 

מהו מקור המלאכים? בספרות חז"ל המקיפה יותר מאלף שנה של יצירה ופרשנות, התפתחו כמה דמויות שטניות הפועלות ללא הרף כדי לחזק את אחיזת הרע בעולם. ראש וראשון לשדים התלמודיים הוא סמאל, המכונה לא פעם בלשון נקייה בשם "סטרא אחרא" – הצד האחר. הוא נחשב לשרו של עשו הרשע, ובספרות התלמודית מרבית חטאו היא בניסיון להכשיל צדיקים.

מסוף תקופת התלמוד יזוהה סמאל כמקור כל רע, ובשליחותו מוכרע הטוב האנושי. עזר כנגד סמאל היא אשתו לילית. הזיווג המפלצתי הזה נוצר ככל הנראה במאה השלוש-עשרה, אז הוצמדו השניים עד שנעשו לכוחות השליטים בתחום הטומאה.

קמיע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הקמיע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר: "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסובוביץ

 

במיתולוגיה היהודית נחשבת לילית אשת האדם הראשון, שסולקה מצידו בטרם הספיקה ללדת לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, מתנכלת לילית לרך הנולד וליולדת. שני תפקידים עיקריים לשדה: חונקת ילדים רכים בשנתם, ויצור מיני המפתה גברים לשכב איתה – מן הזרע היוצא לבטלה מתעברת לילית ויולדת בנים חורגים דימוניים. בנקודה זו נכנסים שלושת המלאכים לתמונה.

בחיבור "אלפא ביתא דבן סירא" בן המאה העשירית לספירה מופיע סיפור היחסים בין האדם הראשון ללילית, הנזכרת כמי שנבראה (כמו האדם הראשון) אף היא מעפר, "ומשום כך" משער החוקר יוסף דן, "ראתה עצמה כשווה לו בכל".

לזכר אדם וחוה חוץ לילות, קמע מגן מפני שדים ומזיקין, מתוך ספר התערוכה "בחזרה לעיירה: אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית", מוזיאון ישראל, 1994

 

כיצד התבטאה תחושת השוויון? לילית ראתה עצמה כמי שרשאית לעזוב את בעלה, ובשעה שהוא סירב "לקבל גזירת שוויון זו בחיי המין שלהם" – כשהכוונה כנראה לכך שרצתה להיות מעל בעלה בזמן יחסי המין, "פרחה לה ונמלטה לו".

המלאכים שנשלחו להשיב את האישה לבעלה היו סנוי, סנסנוי וסמנגלף. השלושה לא הצליחו להשיב את לילית לבעלה. היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה את ההבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חווה.

קמיע עם שמות המלאכים ושמות אדם וחוה, חוץ לילית. השמות מוקפים בשלוש מסגרות: הראשונה עם איורים של לידה וברית מילה; השנייה עם פסוקים, השלישית עם עטורים

 

הבטחה זו היא היסוד לקמע המפורסם המשמש יולדות ונולדים עד היום, והחיבור "אלפא ביתא דבן סירא", הפך את 3 המלאכים לפופולריים, זאת לצד איורים של דמותם המופיעים בקמיע.

עלי יסיף שחקר את סיפורי בן סירא בימי הביניים,  טוען כי מנהג כתיבת קמיע עם שמות המלאכים, היה קיים עוד קודם למאה ה–8, והסיפור המובא בו נועד לנמק מנהג קיים. כך גם לגבי סיפורה של בריאת לילית כאישה הראשונה ובריחתה מאדם. נראה שאלו היו ידועים עוד לפני שפרצו לתודעה בעקבות סיפורי בן סירא.

שמות המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בולמים את פעולותיה של לילית. הם עושים זאת בעזרת הטקסט הכתוב ובעזרת מוטיבים גרפיים של דמות המלאכים. עוד נוסף לקמע זה מוטיב ווקאלי מאיים, הנובע מעצם צליל האונומטופיאה היוצר חיקוי של קול טבעי, המהסה ומזהיר את לילית כלחשוש הנחש או כרחש האש, לבל תתקרב אל היולדת או אל תינוקה.

החזרה המרובעת על הצליל סנסנסנסמ, מחדדת את תנועת הצליפה השורקנית של פעולת האיום.

שמם של סנוי וסנסנוי חוזרים ונשנים בעברית מן המאה הראשונה לספירה, וניתן למצוא אותם גם בקערת השבעה שנמצאה בחפירה בניפור.

קמיע לשמירה לילד וליולדת ובה השבעה נגד לילית, היא חוה ראשונה. על הדף נשמר מקום ריק לרישום שם היולדת. בפריט זה רשום שם קונה הקמיע: סילמאן בן כאתון, להגנה "לכל אנשי ביתו"

בקערת ההשבעה הנמצאת אצלנו בספרייה שנכתבה בעת העתיקה, לפני סיפורי בן סירא מימי הביניים, ניתן למצוא את הנרטיב של הקמיע להגנה על היולדת.  בקערה זו שנכתבה על ידי סופרת בשם דוכתיש בת בהרוי מסופר על דמות בשם שממית, אם לשנים עשר בנים שנהרגו בידי שד אלים בשם סידרוס  .(Sideros)שממית בורחת מפני השד אל הר מבודד שעליו היא בונה בית מבוצר. ארבעה אורחים מגנים על שממית מפני השד. שמות שלושה מהם הם: סוני, סוסוני, סניגלי. כמו שניתן לשמוע, הצליל השורקני של סנסנסנסמ בשמות האורחים שומר על הצליל המקורי.

קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בגרסאות נוצריות של קמעות להגנה על היולדת, הכוחות העוזרים מכונים קדושים. מבחינה אטימולוגית ניתן לעקוב אחרי שינויי שמות המלאכים שהתגלגלו לאורך שנים והשתנו כדי להתאים עצמם לכל תרבות שאמצה אותם, וכך – סנוי הפך לקדוש Sisoe, סנסנוי ל-Sisynios  וסמנגלוף מופיע כ-Synidores.

קמיע ליולדת, מתוך אוסף הקמיעות של הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית (כרך ג'), מרכז זלמן שזר, תשס"ט

שדים, רוחות ונשמות: מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום (בעריכת אסתר ליבס), הוצאת מכון בן-צבי, תשס"ד

דורית קידר, מי כתבה קערת השבעה, הוצאת אדרא, 2019

 

כתבות נוספות

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

קערות מכסחות שדים מבבל

 

ספר התניא – רבי שניאור זלמן מלאדי

מדוע שמורים בספרייה אלפי עותקים של "ספר התניא" של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי?

שניאור זלמן בן ברוך, מתוך אוסף אברהם שבדרון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

"ספר התניא" של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי מצוי באוספי הספרייה הלאומית ביותר מ-3000 עותקים. זהו ספר יסוד בחסידות. עד לחיבורו, התאפיינה החסידות בהעברת דברים בעל-פה ודרך חוויה אישית ישירה. "הספר התניא" מסמן את התמסדותה כתופעה דתית.

או כדברי ר' שניאור זלמן מלאדי: "כי אין דומה שמיעת דברי מוסר וקריאה בספרים… כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעיניים ומרפא לנפש…"

​​​ר' שניאור זלמן מלאדי נולד בלאזני (Liozna, כיום בבלרוס). ישנן מספר גרסאות באשר לתאריך הולדתו: בי"ח באלול תק"ה (15.9.1745), י"ז כסלו תק"ז (19.11.1746) ודעה שלישית הטוענת שנולד ב ט"ז בכסלו תק"ח (18.11.1747). ברישומי הספרייה נרשמה שנת הולדתו כ-1745, שהיא המסורת המקובלת בחב"ד.

בגיל עשרים עבר למעזריטש ולמד אצל ר' דב בער המכונה המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק של "הבעל שם טוב".

בשנת תקנ"ד הוציא ר' שניאור זלמן את חלקו הראשון של המפעל הלכות תלמוד תורה, ובשנת תקס"א יצאה גם חוברת על הלכות ברכות הנהנין. רק לאחר פטירתו בשנת תקע"ד הוציאו בניו שלושה חלקים משולחן ערוך הרב על אורח חיים, חושן משפט וריבית, והלכות נדה. לאחר פטירת המגיד ממעזריטש בשנת  תקל"ג (1772) ועלייתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק לארץ ישראל בשנת תקל"ז-1777 נתמנה ר' שניאור זלמן למנהיג החסידים בליטא.

ר' שניאור זלמן התיישב בעיירתו לאזני והקים בה ישיבה. תורתו הועתקה על ידי תלמידיו והופצה במאות כתבי יד ברחבי מזרח אירופה. במחלקת כתבי היד של הספרייה מצויים מספר כתבי יד הכוללים מאמרים אלו ועשרות תצלומי יד של כתביו הפזורים ברחבי העולם.

את פרסומו העיקרי רכש ר' שניאור זלמן עם פרסום ליקוטי אמרים תניא מהדורה ראשונה סלאוויטא תקנ"ד הספר ליקוטי אמרים תניא. הספר נקרא על שם תחילתו "תניא [פ"ג דנדה] משביעין אותו תהיה צדיק ואל תהיה רשע…". בספר זה פורש ר' שניאור זלמן את כל תורת החסידות וכולל בו הנחיות לעבודת הבורא ולדרך החיים שבה צריך החסיד לנהוג. למעשה זהו הספר הראשון המנסח בכתב את עקרונות החסידות. פרקים מהספר הועתקו במאות עותקים על ידי תלמידיו בישיבת לאזני והופצו ברחבי מזרח אירופה. מהדורה מודפסת ראשונה יצאה לאור בסלאויטא בשנת תקנ"ו (1796), ללא אזכור שם המחבר. ב"הקדמת המלקט" מסביר בעל התניא את סיבת חיבור הספר והדפסתו:

 "… כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש…  להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו: ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו… והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנ"ל בקרב כל אנ"ש הנ"ל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים הנה ע"י ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הט"ס במאוד מאוד ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנ"ל מע"ל לטרוח בגופם ומאודם להביא את קונטריסים הנ"ל לבית הדפוס מנוקים מכל סיג וט"ס ומוגהים היטב".

 

ספר לקוטי אמרים

 

בהקדמתו זו עונה בעל התניא לאותם אדמורי"ם וחסידים שטענו שדברי חסידות הינם מתורת הנסתר ויש ללמדם בעל פה בלבד. הספר נתפשט במהירות בקרב חסידי חב"ד שהפיצוהו לציבור הרחב.

ליטא הייתה מעוזם של ה"מתנגדים" לחסידות ובראשם הגר"א מווילנה. המחלוקת בין המתנגדים לחסידים בליטא הגיעה לשיאה בשנת תקנ"ט (1798), כשנה לאחר פטירת הגאון מווילנה. בספרו המאסר הראשון, ירושלים תשע"ב, סוקר יהושע מונדשיין על פי מסמכים מארכיון הגנרל פרוקורור בפטרבורג את השתלשלות האירועים החל מכתב המלשינות החתום על ידי הירש בן דוד מווילנה בד' בסיון תקנ"ח (8.5.1798) שיועד אל הקיסר פאוול הראשון, שבו נטען כי ר' שניאור זלמן מלאדי אוסף אליו צעירים פורקי עול והכין רשימות שנועדו לעזור לצרפתים בפלישה לרוסיה. עוד נטען בכתב כי החסידים חיים בהפקרות ומפירים את מסגרת החוק. בעקבות הלשנה זו נאסר הרב יחד עם עשרה מתלמידיו והובא לחקירה בכלא בפטרבורג. פקודת השחרור מהכלא ניתנה בי"ט בכסלו תקנ"ט (יום שהפך אצל חסידי חב"ד ל"חג הגאולה") ובכ"ח בכסלו, נר חמישי של חנוכה תקנ"ט (26.11.1798) הובאו הרב ותלמידיו לווילנה ושוחררו. כשנה לאחר מכן נאסר ר' שניאור זלמן מלאדי שוב ושהה כשבועיים במעצר (ד'-כא בכסלו תקס"א, נובמבר-דצמבר 1800). לאחר פלישת נפוליאון לרוסיה בשנת 1812 ברח האדמו"ר מלאדי לכיוון אוקראינה, במהלך מסע זה נפטר בכפר פיינה (Piena, כיום רוסיה) והובא לקבורה בעיר האדיץ’ (Hadich, במחוז פולטבה, רוסיה).

החל מאמצע המאה העשרים קיבלו על עצמם שליחי חב"ד ברחבי העולם להדפיס מהדורה של ספר התניא בכל מקום שבו דרכה כף רגלם של יהודים. בספרייה הלאומית קיים אוסף של כשלושת אלפים הדפסות של ספר התניא במקומות שונים בארץ וברחבי העולם.

ליקוטי אמרים תניא מאלפי מקומות בארץ ובעולם. צילום: עופרית אסף, הספרייה הלאומית

כך הפך לימוד "הדף היומי" למסורת

לפני כמעט 100 שנים עלה בדעתו של הרב מאיר שפירא רעיון פשוט אך מבריק, לייסד לימוד משותף עולמי של דף גמרא אחד ליום – "הדף היומי"

הרב מאיר שפירא נולד בבוקובינה ב-1887 ושימש רב במספר קהילות עד שהגיע לעיר לובלין. כאיש חינוך שראה מול עיניו את צורכי התלמיד, במיוחד של התלמידים העניים, ייסד בלובלין ישיבה גדולה במבנה שנבנה במיוחד לצורך זה. תנאי המגורים בישיבה לא דמו לישיבות שהוקמו עד אז, ושמה "ישיבת חכמי לובלין", יצאה למרחקים. היא הייתה ידועה כישיבה של מצטיינים המספקת גם ארוחות ולינה מסודרת לתלמידיה.

הרב מאיר שפירא (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 02 21 178)

 

מכתב בכתב ידו של הרב שפירא אל ה-Central Relief Committee (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 01 21 340

 

ישיבת חכמי לובלין

 

בחודש טבת תרפ"ג התקיים מפגש הכנה ל"כנסייה הגדולה" הראשונה – כינוס גדול וחשוב של תנועת "אגודת ישראל" עבור רבני אירופה ומנהיגי היהדות החרדית. הרב שפירא העלה אז לראשונה את רעיון "הדף היומי", אך הוא לא התקבל בהתלהבות יתירה. רבים לא חשבו שהוא יצליח. שאלו אותו האם לדעתו יהודים מארצות שונות, משכילים ובעלי בתים, אשכנזים וספרדים, יתאחדו כולם סביב לימוד יומי שכזה? ענה להם הרב שבדף הגמרא אנו רואים את הטקסט התלמודי שנכתב בבבל במרכז העמוד, מסביבו פירוש רש"י ותוספות מאשכנז וצרפת, בצד פירוש רבינו חננאל מתוניסיה או תוספות הרא"ש מספרד ויש גם הפניות לרמב"ם שכתב במצריים ולשולחן ערוך בארץ ישראל. אם כל היהודים הללו יכולים להסתדר על עמוד אחד – גם יהודי התפוצות בתקופתנו יוכלו ללמוד ביחד את אותו דף הגמרא.

סרטון המציג את בואם של משתתפי הכנסייה הגדולה, אוגוסט 1923 בוינה

 

אך עדיין היו לרב שפירא חששות, ולכן ביקש מהרב ישראל מאיר הכהן מראדין (החפץ חיים) להעלות את ההצעה במקומו. הוא סבר כי כשמנהיג בסדר גודל של החפץ חיים מעלה רעיונות הם בוודאי יתקבלו. החפץ חיים, שדווקא תמך ברעיון הדף היומי – סירב לבקשת הרב שפירא, אך ביקש ממנו שיאחר בכמה דקות בפתיחת הכנסייה הגדולה.

ב-ט' באלול תרפ"ג (1923) בעיר וינה כשהאירוע ההומני החל, נכנס באיחור הרב שפירא לאולם. אולי לא היו מתייחסים בכלל לרב הצעיר – לולא עמד החפץ חיים הזקן על רגליו לקראת הרב שפירא. מיד נעמדו כל המשתתפים. הרב שפירא הציע את רעיון "הדף היומי" לקהל והסביר את חשיבותו באחדות ישראל סביב לימוד התורה. יהודי יכול לנסוע לכל מקום בעולם, הסביר הרב, ולאן שלא יגיע – תמיד ימצא קבוצת יהודים לומדים בדיוק אותו הדף שבו הוא אוחז בעצמו, ומיד יוכל להצטרף אליהם ללימוד. למרות שהם אולי לא מכירים, לימוד הגמרא יחבר ביניהם.

מחיאות כפיים רמות עלו מהקהל, והשאר, היסטוריה.

כשלושה שבועות לאחר הכינוס, בראש השנה תרפ"ד, החל הסבב הראשון של לימוד הדף היומי. רבנים בקהילות יהודיות מסביב לעולם העלו את הרעיון ונקבעו שיעורים מסודרים.

מיד החלו בהכנת לוחות שנה ללימוד הדף. "אגודת ישראל" הדפיסו גמרות חדשות וכללו בו לוח מסודר כדי להקל על הלומדים.

 

מסכת עירובין, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 95A247)

סדרת גמרות נוספות שהודפסו בפיאטריקוב יצאו לאור בפורמט קטן לטובת הנוסעים בדרכים ולטובת תלמידי בית הספר הרוצים ללמוד דף יומי. המדפיסים הסבירו שהדף הרגיל נחלק במהדורה זו למספר חלקים על מנת להקל על סוחרים העסוקים במלאכתם, ושאינם יכולים ללמוד ברצף דף שלם. גם המחיר הוזל במיוחד.

מסכת ראש השנה, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 2000A8393)

 

היו בין הלומדים שחשבו להעמיק יותר בלימוד הדף היומי ולקבוע אותו כלימוד בעיון ולא רק לימוד מהיר ושטחי. בעקבות כך הופיעו קונטרסים וחוברות של תלמידים שכתבו חידושי תורה לפי סדר לימוד הדף.

רבי שמשון פוגלמן, מתלמידי הרב שפירא, הוציא לאור בשנת תרפ"ה קובץ בשם "האשכול", שכלל חידושים למסכת פסחים. בהקדמה הוא מסביר שמלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית גרמו לירידה בלימוד התורה. הוא קיווה שקבצי "האשכול" יעזרו לפצות על בעיה זו. כנראה שהיו קשיים בהוצאה לאור של הפרסום, כי רק חוברת אחת הודפסה לבסוף.

קובץ "האשכול" (הספרייה הלאומית 6018A2019)

 

לאחר שבע וחצי שנים ולימוד של 2711 דפים, דף ליום, התקיימו ברחבי העולם חגיגות סיום לימוד הש"ס (שישה סדרים של התלמוד הבבלי). האירוע המרכזי היה כמובן בישיבת חכמי לובלין, ושם שרה מקהלת הישיבה בין השאר את השיר "כד יתבין ישראל" שהלחין הרב שפירא בעצמו לכבוד האירוע. התלמידים שרו ורקדו סביב בימת בית המדרש כשגמרות בידיהם.

הרב שפירא היה בנוסף לכל תפקידיו גם מלחין פורה, וחלק משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל עד ימינו.

חלק מהשירים הוקלטו ונגישים דרך אתר הספרייה הלאומית.

הרב מאיר שפירא לא זכה לראות את סיום המחזור השני של לימוד הדף היומי ב-1938. הוא נפטר בגיל צעיר ב-27 באוקטובר 1933 ובסוף שנות ה-50 הועלו עצמותיו לארץ.

 

מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט
מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט (אתר עיתונות יהודית היסטורית)

גם בארץ ישראל למדו יחידים וקבוצות את הדף היומי. לקראת סיום המחזור השני יצאה כרזה הקוראת לציבור להשתתף בלימוד:

בלי הבדל עדה או גיל או כיוון או הכנה, כלכם קרואים להשתתף בלימוד התורה… הרשמו כלכם ללמוד הדף היומי!"

על הכרוז חתומים הרבנים הראשיים אבל גם מספר ארגונים דתיים וחרדים שביום-יום לא היינו מצפים לראות ביחד, כגון בני עקיבא והפועל המזרחי, ולעומתם פועלי אגודת ישראל וישיבת תפארת בחורים.

 

קריאה ללימוד הדף היומי, ארץ ישראל 1938 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

ישיבת חכמי לובלין הוציאה לאור חוברת הכנה לאירוע החשוב שבו ציינו לא רק את חגיגות סיום הש"ס בפעם השנייה, אלא גם את סיום כתיבת ספר תורה שהתחיל הרב שפירא לפני פטירתו וחנוכת הקומה השישית בבניין הישיבה.

חוברת חגיגת התורה (הספרייה הלאומית 47A1573)

 

כמו בכל סיום ש"ס התרחשו אירועים חגיגיים בכל העולם. הרב אליהו רוזן דרש לרגל האירוע בעיירתו אושפיצין הידוע יותר בשמה הפולני – אושוויץ. כמה שנים לפני שנרצחו במקום יותר ממליון יהודים, למדו וסיימו יהודים שם את הש"ס.

את דרשתו העלה הרב רוזן על הכתב בחוברת בשם "פה אליהו". הוא שלח עותק לרב הראשי של ארץ ישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, ובה כתב הקדשה ארוכה. עותק זה שמור היום באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

ספר פה אליהו (הספרייה הלאומית 76A4779)

 

כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוציא לאור הרב אברהם דוד חן בעיר אוסטרוב דו-ירחון בשם "דבר בעתו". כתב עת זה הוקדש ללומדי הדף היומי ובו "חידושים מקוריים ובאורים נחמדים בהלכה ובאגדה… אשר יחדשו (חידשו) לומדי דף היומי דרך למודם במחזור הנוכחי הוא מחזור ג'".

החוברת הראשונה יצאה בחודש שבט תרצ"ט והשנייה בסיוון באותה השנה. העורך לא הספיק להוציא גיליון שלישי בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

דבר בעתו (הספרייה הלאומית 50A845)

לימוד הדף היומי כמעט ופסק ברוב מדינות אירופה בזמן השואה, אבל ברגע שיכלו – חידשו הניצולים את הלימוד גם במחנות העקורים. ניצולים בני ישיבה ולומדי תורה ביקשו לקבל ספרים על מנת להמשיך את לימודם במחנות. על כך כתבנו בכתבה נפרדת. הגמרות שקיבלו מארגון ה-Joint וארגוני סיוע אחרים כללו גם לוחות לימוד לפי הדף היומי. מכיוון שלא ידעו כמה זמן הם צפויים להישאר במחנה, בחלק מהמקרים לוחות הלימוד הוכנו עד לשנת 1951.

 

מסכת תענית, הדפסה מיוחדת לניצולים במחנות העקורים עם לוח הדף היומי (הספרייה הלאומית 49A236)

 

באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית קיימות כרזות רבות הקוראות להשתתפות בלימוד ובסיומי הש"ס מטעם ארגונים ומוסדות שונים:

חגיגת סיום הש"ס 1968  (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

חגיגת סיום הש"ס 1975 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

מ-1923 ועד היום הצעתו של הרב מאיר שפירא מלובלין רק ממשיכה לגדול. עלוני לימוד ומהדורות מיוחדות של גמרות לטובת לומדי הדף היומי יוצאים לאור. הלומדים מגיעים מכל המגזרים, ושיעורים קבועים נפתחו גם בבתי מדרש וגם במקומות עבודה כמו משרדים, מפעלים וחברות היי-טק. אתרי אינטרנט רבים מציעים שיעורים לצפייה והאזנה כמעט בכל שפה.

בסיומי הש"ס של המחזורים האחרונים התקבצו המונים בארץ ובעולם באולמות ענק ובאצטדיונים לרגל חגיגות הסיום ותחילת המחזור החדש. ב-2012, עם סיום הסבב הקודם, הגיעו 100,000 לומדים וחוגגים לאצטדיון Metlife בניו ג'רסי. אירועים דומים התקיימו באצטדיון יד אליהו בתל אביב וטדי בירושלים.

בשבת הקרובה, ז' טבת תש"ף (3.1.20), יסתיים לימוד 2711 דפי הש"ס בדף היומי בפעם ה-13 מאז שהעלה רבי מאיר שפירא את הרעיון לראשונה, ומיד ביום ראשון יתחילו הלומדים מההתחלה ויפתחו… דף חדש.