שמואל גומלסקי, קצין יהודי בחזית הרוסית

מכתביו של הקצין היהודי שנפל במערכה נגד הנאצים.

הצבא הגרמני שורף כפר לא מזוהה במהלך מבצע ברברוסה, יוני 1941

בשלהי 1939 נכבשה ובותרה פולין בין שתי הדיקטטורות הרצחניות של המאה העשרים – גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית. המסקנה ליהודי פולין וברית המועצות הייתה ברורה: חיים תחת האפליה והדיכוי הסובייטי עדיפים על המוות המובטח ליהודים הנמצאים תחת השלטון הנאצי. על כן, היהודים שהצליחו נמלטו אל זרועות הדוב הרוסי. אולם, תוך פחות משנתיים הגיע המאבק אל מפתן דלתות יהודי ברית המועצות.

בשעה שסטלין, המנהיג העליון של ברית המועצות, חגג את חיסולה של פולין ונפילת המדינות הבלטיות לידיו, תכנן שותפו הלא צפוי – אדולף היטלר, את חיסולה של ברית המועצות. 'מבצע ברברוסה' נקבע כשם הקוד לתוכנית הפלישה הכוללת לברית המועצות. המתקפה הגרמנית ביוני 1941 הדהימה את הנהגת ברית המועצות ואת הפיקוד הצבאי. בתגובה, הכריז סטלין על גיוס כללי בכל רחבי הרפובליקה הסובייטית עצומת המימדים.

המטרה המבצעית המרכזית של גרמניה הנאצית – השמדת הצבא האדום – נכשלה נחרצות. הסד"כ של הצבא האדום גדל למימדים מפלצתיים – מארבעה מיליון בעת הפלישה לפולין (ספטמבר 1939) עד למעל 34 מיליון במהלך מאבק ההשרדות האימתני של ברית המועצות כנגד הרייך השלישי. יותר מחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בצבא האדום. חלקם בנים למשפחות פליטים פולניות שנמלטו מאימת הנאצים לשטחי ברית המועצות והתגייסו לצבא האדום בכדי לנקום בחורבן שהביאו איתם חייליו של היטלר, וחלקם הגדול עוד יותר – דוגמת רב סרן שמואל (סמואיל) בן משה גומלסקי, אזרחי ברית המועצות.

גומלסקי, קצין באגד ארטילרי מקירגיסטן, היה המפרנס היחיד של משפחתו בטרם גויס להגנת הרפובליקה. בעוד המדינה הסובייטית סיפקה תלושי מזון לתמיכת משפחתו, יכול היה הבן האוהב להציע לאמו ולאחיותיו רק את מעט החדשות הטובות מהחזית, חדשות שהיו ללא ספק פן אחד וזניח בחייו של חייל בשירות אמא רוסיה. את רגעי המנוחה המעטים מהקרב הקדיש לחיבור מכתבים למשפחתו, אותם כתב על כל סוג נייר שהצליח להשיג: בין אם על גבי דפי מחברת שנשא עימו או על צידו האחורי של מסמך משרדי מרופט שהזדמן לידיו.

 במכתב מה-24 בספטמבר 1941 כתב:

 

"שלום לכן אמא יקרה ואלה,

אתן יכולות לברך אותי היום. קיבלתי את הדרגה, אני כבר סגן!

אני מרגיש נפלא. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שקיבלתי מכן גלויה ב-12 בספטמבר ולפיה ברור שלא קיבלתן את מכתביי הקודמים. אני חושב שבקרוב אפגש איתכן.

אני מבקש מכן מאוד לא לדאוג בנוגע אלי. אנא כתבו לעיתים קרובות יותר."

 

 

הפגישה שהובטחה מעולם לא יצאה אל הפועל. ב-21 באוגוסט 1942, נפגע שמואל מרסיסי פגז אויב לחזהו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. שני מכתבים רשמיים קיבלה משפחתו של שמואל בכל זמן שירותו בחזית: הראשון, שנשלח שנה לפני נפילת שמואל, היה מסמך הוכחה על כך שהוא המפרנס היחיד – מסמך המאשר שמשפחתו זכאית לתלושים להתקיימותה. המכתב השני היה הודעת הפטירה של שמואל, שסיפקה תיאור יבש של מותו.

 

 

הכבוד וההערכה העצומים שחש מפקדו הישיר של שמואל הניעו אותו לצרף להודעה הרשמית מילות תנחומים משלו, בצירוף תמונה אחרונה של הבן שנפל.

"אני שולח לכם תמונה של בנכם שנפל על הגנת מולדתנו ואומתנו. מתוך רגשות עמוקים וכנים של השתתפות באבלכם וביגונכם על מות הבן שמואל בן משה גומלסקי. זכרו לא ישכח ולא ימחה מבין עמנו ומולדתנו, של מי שנתן את חייו בעד הגנה עליה מפני החיות ההיטלראיות ועוזריהן, שהביאו תקופה אפלה זו על מולדתנו.

תבוא השעה והיא איננה רחוקה שבה אפשר יהיה לפרוס לפניכם את קורות גבורת בנכם, אשר נפצע באופן קשה בחזהו ולא ניתן היה להצילו. הוא מת. הוא נקבר בטקס צבאי בקבר אחים בעיירה פמיונוסקי אשר בפלך טולא.

מפקד היחידה הצבאית, מג"ד"

 

 

כתבות נוספות:

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין בסלוניקי

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

"Robin" לאמילי דיקנסון, בלחן וביצוע של אפרת בן-צור

"אם לב יחיד אעצור משבֶר / לא שווא חלפו ימַי"

If I can stop one heart from breaking,

I shall not live in vain;

If I can ease one life the aching,

Or cool one pain,

Or help one fainting robin

Unto his nest again,

I shall not live in vain.

 

Emily Dickinson (1830-1886)

אם לב יחיד אעצור משבֶרלא שווא חלפו ימַיאם על יחיד אקל הסבלאו אשכך דוויאו דרור מעולף יחיד אשיבלקן במו ידילא שווא חלפו ימַי.

תרגום: אליעזרה איג-זקוב, מתוך "חיי ניצבו רובה טעון" (קשב לשירה, 2000)

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

מאחורי הקלעים של מפגש הפסגה בין העיתונאי הצעיר והסופר לעתיד ובין המשורר, העורך ומחדש המילים.

דויד גרוסמן הצעיר והנרגש עם המשורר אברהם שלונסקי. הצילום והכתבה של רוני עוזר פורסמו בעיתון "משמר לילדים", שנה כ' חוברת, 42, 1965 ומצאנו אותם בארכיון דוד גרוסמן שבספרייה שמכיל גם יצירות ילדות של הסופר.

להלן תמליל הכתבה שפורסמה בשנת 1965 בעיתון ב"משמר לילדים" על המפגש המרגש בין הילד דויד גרוסמן והמשורר אברהם שלונסקי. לא נגענו:

דוד גרוסמן בן ה-11 היה נרגש מאד: הנה, עוד מעט, ייפגש פנים אל פנים עם המשורר אברהם שלונסקי.

דוד, ג"ינג"י ממושקף, תלמיד כיתה ו", בית-הכרם בירושלים, ביקש להיפגש עם המשורר ולשאול אותו על עבודתו, על חייו ועל יצירותיו. אברהם שלונסקי נעתר ברצון לבקשתו וכבר יושבים להם השניים בצוותא, מסובים על הספה הרחבה בביתו של המשורר. דוד הכין את שאלותיו מראש ועתה הוא מציג אותן אחת אחת:

– האם לכל משורר יש יצירה אהובה, שרק אותה הוא אוהב? או שמא אוהב המשורר את כל יצירותיו במידה שווה?

אברהם שלונסקי מהרהר מעט, ומשיב:

– לא, אין סופר או משורר אוהב את כל יצירותיו במידה שווה. בדרך כלל קשור המשורר ביצירתו האחרונה יותר מכל יצירותיו. אך בייחוד אוהב המשורר והוגה בספר או בשיר שעדיין לא נכתב. הוא כל כך שקוע ביצירה הזאת שעדיין לא נכתב, עד שהוא שוכח את כל שאר יצירותיו.

"מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה."

שאלה – ותשובה בצידה; הנה עתה שואל דוד על המשורר עצמו:

– בספרך "מיקי מהו" כתבת: "קמץ אלף אינו אָ, קמץ בית אינו בָּ, הגדולים, דברי שמעו", הרי כך אומר ילד?!

אברהם שלונסקי מחייך, ומסביר:

– אני נמנה עם הגדולים שהם גם קטנים. אני אוהב ילדים קטנים ומשתדל לחשוב כמוהם. כשאני עושה כך, אני קטן. אך מצד שני – אני גם גדול, וחושב כמו הגדולים… אני מתפאר שאני קטן! אתה אינך יכול להיות גם גדול וגם קטן, ואני כן יכול. גם אתה, כשתגדל, תוכל.

הכתבה מעיתון משמר לילדים, שנה כ, חוברת 42, 1965
הכתבה מעיתון משמר לילדים, שנה כ, חוברת 42, 1965

דוד מחייך, ומסתכל בפתק: מפליא אותו כיצד יכול שלונסקי לחרוז חרוזים בן-רגע – "על השנייה" – כפי שהוא מתבטא, ושלונסקי מתקן לו מיד: "לאלתר!" למשל, משחק המלים הידוע שלו: "מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה".

– התוכל לחרוז כל מלה שאומר לך? – הוא מתגרה ושואל.

– אנסה – משיב לו המשורר.

– "שטיח" – מטיל דוד מלה לחלל.

– "אבטיח" – משיב מיד המשורר.

– "פרח".

– "זקן כתרח".

– אומר לך מנין אני לוקח את משחקי המלים שלי – מגלה שלונסקי את אחד מסודותיו – מהילדים.

– מהילדים?! – מתפלא דוד.

– כמובן, אין כמו ילדים מומחים למשחקי מלים. אתן לך דוגמא קטנה: ליד המרפסת שלנו גדל עץ, וכל לילה באים אליו עטלפים ומלכלכים את העלים, את המרפסת. נכדתי הקטנה טלי, שאלה אותי יום אחד: "מדוע קוראים לעטלפים עטלפים?". ניסיתי להסביר לה שהם מן עכברי-לילה, והם מצייצים… אתה יודע, כל אותם הסברים שהמבוגרים נותנים. אך היא קפצה מיד ואמרה: "אני יודעת מדוע קוראים להם עטלפים: כל בוקר שאני קמה, אני רואה שהם מטנפים את המרפסת, ולכן צריך לקרוא להם עטנפלים…" חידוש זה ייכנס, למשל, לספרי הבא, בו אסביר בצורה מצחיקה ומשעשעת מדוע קוראים לכל מיני דברים בשמותיהם ולא בשמות אחרים…

שער חוברת 42 של "משמר לילדים"
שער חוברת 42 של "משמר לילדים"

דוד מחייך, מרוצה מן הדוגמא. הוא מעיר, שטלי היתה כנראה לעזר רב למשורר, ואברהם שלונסקי מאשר – אכן, נכון הדבר. הלא משום כך נקרא ספרו "אני וטלי בארץ הלמה".

שאלה רודפת שאלה, והנה עוד אחת:

– אני וילדים רבים אחרים כותבים לפעמים שירים. כיצד היית מייעץ לנו לכתוב, ובעיקר – כיצד להמשיך?

אברהם שלונסקי מרצין מעט ומסביר:

– הרבה ילדים כותבים שירים, ויש אפילו שכותבים יפה. אולם אין זו הוכחה שבחייהם, לכשתיבגרו, יהיו באמת משוררים. הכתיבה מעידה על רצונות ומאוויים. עצתי: מלאו את רצונותיכם. כתבו, עשו כל העולה על רוחכם. ולעתיד פתרונים. אני, למשל – ממשיך אברהם שלונסקי – הייתי פוטבוליסט מצויין…

אתה מתכוון: כדורגלן – מתקן דוד את המשורר.

– אכן, אכן, אבל כיוון שבאותם ימים קראו לכדורגל פוטבול, הרשיני להישאר פוטבוליסט. ובכן, הייתי משחק פוטבול, וכולם ניבאו לי עתיד גדול על מגרש הכדורגל. ואתה רואה – היום אני משורר, ואיני הולך אפילו לתחרויות הכדורגל… עצתי, על כן: הוסיפו לכתוב, ועשו כרצונכם. כשתגדלו, תחליט אם להמשיך בכתיבה או לא.

דוד מודה למשורר אברהם שלונסקי, וקם להפרד ממנו. שלונסקי מגיש לו שי – אחד מספריו עם הקדשה.

אכן, פגישה נפלאה שלא תישכח במהרה.

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

מכתב שקיבל ופרסם אליעזר בן יהודה, מאפשר לנו מפגש נדיר עם הנערה שרה אהרנסון, שנים לפני שהפכה לאחת ממנהיגות ניל"י.

שרה, אלכסנדר ורבקה אהרנסון בילדותם (התמונה מהאתר של בית ניל"י – מוזיאון אהרנסון)

ב-14 בדצמבר 1906 פרסם אליעזר בן יהודה בעיתונו "השקפה" טקסט ארוך שכותרתו "מכתב מבנות מושבה בא"י".

לחצו למכתב המלא

על המכתב היו חתומות שתי נערות בנות המושבה זיכרון יעקב – רבקה ושרה אהרנסון (או כפי שנכתב בעיתון: אהרונזון), רבקה הייתה אז בת 14 ושרה כמעט בת 17. כמקובל באותם ימים, הבנות סיימו את לימודיהן בגיל 12 והיו אמונות על עבודות הבית, אך תאוות הלמידה של שתיהן הביאה לכך שהן לימדו עצמן שפות, הרבו בקריאה וסייעו לאחיהן אהרן בעבודותיו המדעיות.

 

שרה בת 12

 

"ירשה לנו כבודו להגיד לו מדוע ובמה מחזיקות אנו טובה לכבודו עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו ממילונו",

כך פתחו האחיות את מכתבן, ובהמשך, במכתב ארוך ומפורט, מספרות כי אמנם נעשים ניסיונות להפוך את העברית לשפה חיה:

"אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים, יודעים לקרא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהצפרים והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו".

בהמשך מתארות הבנות את אחיהן הגדול, אשר תמיד חוזר מנסיעותיו וטיוליו עם צמחים ואבנים, ולאט לאט הדביק גם אותן באהבתו זו.

 "ובחפצנו לקרוא שמות עבריים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מילונו" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומושגים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו".

(תמלול של המכתב המלא בסוף הרשימה)

מתוך מחברת ב" של מילון הלשון העברית בזמן הזה

 

המחברות אליהן מכוונות רבקה ושרה, הן חוברות בשם "מילון הלשון העברית בזמן הזה", המהוות כמחצית מהכרך הראשון של "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" (זה שאנו מכנים היום "מילון בן יהודה") שייצא לאור כעבור שנתיים, בשנת 1908.

נראה שרבקה ושרה צרפו למכתבן זה גם שאלות, הערות והצעות לגבי מושגים וביאורים שלא היו ברורים להן או שהיו להן השגות לגביהם, והן מבקשות מבן יהודה "לבלי ללעוג לפתיות כמונו" ומקוות כי ישיב למכתבן.

איננו יודעים האם ומה השיב בן יהודה לשאלותיהן, אך בוודאי שלא לעג להן. לא רק שבחר להקדיש טור וחצי בעיתונו למכתבן, אלא אף צירף לו הערת עורך:

"המכתב הזה שכתבוהו עברית שתים מבנות מושבה אחת בא"י ‬הוא אמנם יותר מכתב פרטי למחבר המילון ממכתב נועד לפרסום בהשקפה. אפס, יש בו במכתב הזה דברים מעניינים לפי דעתי גם את הקהל והמורים בבתי הספר, ולהכותבות הנחמדות אקרא: כמותכן תרבינה בנות בארצנו!"

תשע שנים יחלפו מפרסום המכתב הזה ועד שתוקם מחתרת ניל"י, שבמסגרת פעילותה איסוף הצמחים והרישומים המדעיים יהוו מסווה לפעילות המחתרתית של הארגון. בזמן הזה יספיק בן יהודה להוציא לאור חמישה כרכים ממילונו, וניתן לשער שאלה התקבלו בעניין ובהתרגשות בבית שבזיכרון יעקב. כעבור שנתיים נוספות, בשנת 1917, מכתב אחר שתכתוב שרה ייתפס על ידי הטורקים ויהיה בין הגורמים שיובילו בסופו של דבר למותה הטראגי.

 

שרה אהרונסון

 

בנסיבות היסטוריות אחרות, כנראה ששרה הייתה נשארת "בת מושבה בארץ ישראל", נהנית מהעברית המתחדשת, מעמיקה את ידיעותיה בעולם הטבע והמדע, ואולי אף מפתחת את כשרון התפירה שבלט עוד בילדותה, אבל הקמת המחתרת שינתה וקיצרה את סיפור חייה. כיום, מאה שנה אחרי מותה, היא חקוקה בזיכרון הציבורי כ"שרה גיבורת ניל"י, מנהיגת מחתרת אמיצה, שדמותה עדיין מסעירה ומרגשת ילדים ומבוגרים כאחד.

 

עוד על הילדה שרה אהרנסון תוכלו לקרוא בספר הזה שמיועד לקוראות וקוראים צעירים:

שרה אהרנסון. כתבה: דורית גני. איירה: מורן יוגב. סדרת הישראליות, צלטנר ספרים, 2018

המכתב המלא כפי שפורסם בעיתון "השקפה", 14.12.1906

מכתב מבנות  מושבה בא"י

לכבוד עורך ה"השקפה" שלום,

ירשה נא כבודו להגיד לו מדוע ומה מחזיקות אנו טובה עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו לאור מ"מלונו" הנעלה ועל כמה משתוקקות אנו לראות במהרה את המחברות הבאות אחריהן, וזה הדברים:

רבים מהם כעת בינינו, ההולכים בעקבות אדוני ומשתדלים לעשות שפתנו לשפה חיה, מדוברת. ושומעות אנו כבר גם בחוצות הערים, וגם בטיולנו בשדות, עברית מדוברת.

אולם, יכולות אנו להעיר על הדבור הזה מה שהעיר כבודו בהקדמת מלונו אודות הסופר סמולינסקי, כי הוא ספר אך ורק אודות ענייניים אשר היו ידועים לו מושגיהם בעברית. וכן עושים רוב המדברים עברית.

במשך גלותנו הארוכה התרחקנו מן מראות ומעשי הטבע, חדלנו להתבונן להם. היינו לעירוניים גמורים וכזאת נשארנו עתה בכפרים ובמושבות. ובדברנו עברית, מסתפקים אנו במושגים כללים אחדים, אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים יודעים לקרוא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהציפורים העפים לפנינו, והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו, כמו ששכיח הדבר אצל ילידי הכפרים של העמים האחרים, לפי מה שאפשר לנו לשפוט, מספרי הקריאה שלהם, כי ביניהם לא היינו.

מאשימים בזאת את עניות שפתנו. אבל ההתנצלות הזאת אינה נכונה, אם אנו עוברים על פני מעשי ומראות הטבע מבלי התבוננו אליהם, ולפעמים מבלי גם להביט עליהם, אין זאת מפני עניות השפה, כי אם מפני שלא למדנו אותנו להביט ולהתבונן. אם היו עושים בבתי ספרנו, כמו שראינו עושים בבתי ספר הגרמנים במושבתם בחיפה למשל, לו התחילו המורים לזרז את תלמידיהם להביא לבית הספר, ולאסוף שמה: אבנים, צמחים, רמשים, וכו' מכל הבא מתחת ידי הילדים, ולו היו קוראים לפניהם שם לכל אחד מהדברים המובאים, ומסבירים את את ערך כל דבר ודבר, נחיצותו או הנזק שיכול למצח ממנו לאדם בכלל, ולאיכר בפרט, כי אז היינו מתרגלים להתבונן וההכרח היה מביא אותנו לחפש אחרי השמות העברים, ולהשתמש בהם, ואז היינו רואים כי במקום שחשבנו למצוא את עניות שפתנו אנו מוציאים את עושרה הרב והגנוז.

עד כמה נכונה השערתנו זו נוכל להביא ראיה מנפשנו אף כי אין זה אולי מן הנימוס ויכולים לחשדנו במעט יהירות.

כרוב בני גילינו היינו תמיד עוברות בקלות ראש ומבלי התבונן אל כל אלה הדברים אשר הערנו עליהם. והנה ראינו כי אחינו הגדול, איינו יודע אף פעם אחת לנסיעותיו הרבות אל כל פינות ארצנו הנחמדה, אל גם רק לטיוליו סביב הבית מבלי שוב עמוס בצמחים שונים, אבנים, מתכות, וכו'. והוא שומר עליה כעל פנינו, רושם על פתקה יפה מקום מוצאו של כל דבר ודבר, קורא לו בשם אשר לפעמים יצלצל צלצול כל כך מוזר לאוזנינו וכמעט שיכולים כי כי מגפף, ומלטף הוא אותם, אל נכון אוהב הוא את חברתם, עונג גדול הוא לו לשבת בתוכם. לקרוא אודותם וכו', ומעט מעט דבקה גם בנו מחלתו זו. והתחלנו להביא לו גם אנו מטיולינו חפצים מחפצים שונים, והוא הבל בנו בראשונה, ולאט לאט התחיל רושם גם בעבורנו על פתקאות, מחביא אותם בין גניזיותיו וככה השתלשל הדבר עד כי כעת היינו לעוזרותיו הרשמיות, והטיל עלינו את הכנת הצמחים, ההשגחה על כל הצמחים, האבנים אשר אסף, ויכולות אנו להעיד, כי הידיעות אשר רחשנו לנו כפרי העונג לדעת בטיולינו לא רק את שם רוב הדברים אשר אנו רואים כי גם את תועלתם, אם נמצאם הם בארצות אחרות, או רק סגולות ארצנו הם, כל זה משביע את נפשנו נחת, ומעניין אותנו לכל הפחות כמו סיפוריו של הסופר היותר מהיר. ובחופצנו לקרוא שמות עברים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מלוני" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומוגשים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו, ובזאת הנני בזה להודות לו מעומק לבותנו על העונג ששבענו על ידי כבודו, על הידיעות שרכשנו לנו על ידו ועל החובה היותר עמוקה לשפתנו החביבה אשר באה לנו מידו.

והנני מרשות לנו להציע לפני כבודו גת את ספקותינו והערותינו אודות אותם הביאורים שלא יכולנו להבין, או שלא נחה דעתנו מהם, ובקשה מכבודו לבלי ללעוג לפתיות כמונו, ומקוות עוד אנו כי יואיל כבודו להשיב לנו על שאלותינו כיד חוכמתו ואדיבותו הטובות עליו.

רבקה אהרונזון. שרה אהרונזון.