סידור התפילה שניצל מידי הנאצים

שנה לפני ליל הבדולח, ב-1937, יצא סידור התפילה בהוצאת שוקן. קוראת בספרייה התפלאה למצוא בו, עשרות שנים לאחר הוצאתו, חותמת שלמה וברורה של הנשר הנאצי, ומתחתיו - צלב קרס

סדר עבודת ישראל עם חותמת "מכון הרייך לתולדות גרמניה החדשה"

בספרייה הלאומית, השוכנת בבניין שהוקם בשנת 1960, אין בית כנסת מסודר. תפילות מתקיימות באזור של מסדרון בקומה העליונה. נשים המעוניינות להתפלל מוצאת לעצמן מקום בעזרת נשים מאולתרת בין העמודים באותה קומה, או שהן מתפללות ביחידות. לשם כך יש באולמות הקריאה השונים סידורי תפילה העומדים לרשות כל מי שנזקק להם. והינה, לפני זמן מה, סטודנטית שעבדה בספריית המוזיקה רצתה להתפלל וביקשה לשם כך סידור תפילה מאלו המצויים במקום.

הצעירה קיבלה סידור עב-כרס, כבד וגדול יותר מהרגיל, ופנתה לתפילתה. אך ברגע שהיא פתחה את הסידור, הוכו עיניה בתדהמה למראה שנגלה לפניה: חותמת שלמה וברורה של הנשר הנאצי, מתחתיו צלב קרס, וסביב-סביב כיתוב בגרמנית. החותמת הוטבעה בעמוד השער של הסידור, מתחת לכיתוב העברי: "סדר עבודת ישראל, כולל התפלות והברכות לכל השנה עם סדר הפרשיות והמעמדות והיוצרות לשבתות והסליחות לתעניות והוספות אחרות ועליהן באור הנקרא יכין לשון, הכל מחובר ומסודר ומוגה על ידי ר' יצחק בן אריה יוסף דוב המכונה דר' זליגמן בער". בשער מצוין גם כי מדובר במהדורה חדשה ומתוקנת, בהוצאת שוקן, "שנת תרצ"ז לפ"ק", כלומר משנת 1937. שנה בלבד לפני ליל הבדולח, שנתיים לאחר קביעת חוקי נירנברג הגזעניים. החותמת הנאצית היא חותמת הספרייה של ה-Reichinstituts für Geschichte des neuen Deutschlands, כלומר "מכון הרייך לתולדות גרמניה החדשה".

 

ספרנים בספרייה הלאומית מכירים היטב את החותמת ואת המכון שזאת חותמתו, שכן היא מופיעה בספרים רבים המצויים באוספים של הספרייה. מדובר בספרים שהתקבלו בספרייה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה, מידי ה-Jewish Cultural Reconstruction, עם מדבקת "אקס ליבריס" של הארגון, ובה מגן דוד וכיתוב עברי: "תקומה לתרבות ישראל".

הסידור מכיל עוד פיסה של היסטוריה: מדבקה בעברית, המציינת שהסידור נדפס על פי הסכם עם בית הוצאת הספרים של מ. לעהרבערגער ושותפיו בפרנקפורט ענ"מ, "שזכה בשעתו להוציא את המהדורה הראשונה של סדר עבודת ישראל". הוצאת "שוקן" המשיכה לפעול בגרמניה גם לאחר עליית משפחת שוקן לארץ-ישראל, כל עוד היה הדבר אפשרי בגרמניה הנאצית. סידורים כמו זה הודפסו עד סמוך לפני השואה. כמו ספרים רבים של יהודים בגרמניה ובארצות הכיבוש הנאצי, הם נבזזו ורוכזו בידי הנאצים כחלק מרצונם לתעד את התרבות שהם עסקו בהשמדתה השיטתית.

במקרה הזה, מדובר על סידור שיצא לאור ברדלהיים (פרבר של פרנקפורט) בשנת תרכ"ח (1868) ובמאות מהדורות בחלוף השנים. יצחק זליגמאן בר היה דקדקן שעסק בעיקר בתפילות ובפיוטים. הסידור נועד גם ליהודים "מודרניים" שידעו לקרוא עברית אך דיברו גרמנית ולכן ההוראות הן בגרמנית באותיות "צאינה וראינה", כלומר לא ביידיש אלא בגרמנית באותיות עבריות. הפירוש המלווה את התפילות והפיוטים הוא פילולוגי ומסכם מחקר מודרני בנוסף ללמדנות המסורתית. היהודים שהיו הקהל הטבעי של הסידור היו אורתודוקסים אך גם בעלי השכלה כללית בלשונות אירופה, בלטינית, בתולדות המחקר הפילולוגי ובחקר המקרא.

כך או אחרת, עבור מי שאינו ספרן הרגיל לפתוח ספרים בספרייה הלאומית של מדינת ישראל ולהיתקל בחותמת הבוזזים הנאצים, המפגש עם סידור תפילה כזה הוא מרטיט. אכן, בידיים רועדות ובעיניים כלות אחזתי בסידור ועיניי עברו מהחותמת הנאצית לחותמת "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". כמה חדה האירוניה ההיסטורית, שהסידור משמש כעת בירושלים, בספרייה הלאומית של מדינת ישראל ושל עם ישראל.

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

 

 

 

ספר התניא – רבי שניאור זלמן מלאדי

מדוע שמורים בספרייה אלפי עותקים של "ספר התניא" של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי?

שניאור זלמן בן ברוך, מתוך אוסף אברהם שבדרון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

"ספר התניא" של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי מצוי באוספי הספרייה הלאומית ביותר מ-3000 עותקים. זהו ספר יסוד בחסידות. עד לחיבורו, התאפיינה החסידות בהעברת דברים בעל-פה ודרך חוויה אישית ישירה. "הספר התניא" מסמן את התמסדותה כתופעה דתית.

או כדברי ר' שניאור זלמן מלאדי: "כי אין דומה שמיעת דברי מוסר וקריאה בספרים… כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעיניים ומרפא לנפש…"

​​​ר' שניאור זלמן מלאדי נולד בלאזני (Liozna, כיום בבלרוס). ישנן מספר גרסאות באשר לתאריך הולדתו: בי"ח באלול תק"ה (15.9.1745), י"ז כסלו תק"ז (19.11.1746) ודעה שלישית הטוענת שנולד ב ט"ז בכסלו תק"ח (18.11.1747). ברישומי הספרייה נרשמה שנת הולדתו כ-1745, שהיא המסורת המקובלת בחב"ד.

בגיל עשרים עבר למעזריטש ולמד אצל ר' דב בער המכונה המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק של "הבעל שם טוב".

בשנת תקנ"ד הוציא ר' שניאור זלמן את חלקו הראשון של המפעל הלכות תלמוד תורה, ובשנת תקס"א יצאה גם חוברת על הלכות ברכות הנהנין. רק לאחר פטירתו בשנת תקע"ד הוציאו בניו שלושה חלקים משולחן ערוך הרב על אורח חיים, חושן משפט וריבית, והלכות נדה. לאחר פטירת המגיד ממעזריטש בשנת  תקל"ג (1772) ועלייתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק לארץ ישראל בשנת תקל"ז-1777 נתמנה ר' שניאור זלמן למנהיג החסידים בליטא.

ר' שניאור זלמן התיישב בעיירתו לאזני והקים בה ישיבה. תורתו הועתקה על ידי תלמידיו והופצה במאות כתבי יד ברחבי מזרח אירופה. במחלקת כתבי היד של הספרייה מצויים מספר כתבי יד הכוללים מאמרים אלו ועשרות תצלומי יד של כתביו הפזורים ברחבי העולם.

את פרסומו העיקרי רכש ר' שניאור זלמן עם פרסום ליקוטי אמרים תניא מהדורה ראשונה סלאוויטא תקנ"ד הספר ליקוטי אמרים תניא. הספר נקרא על שם תחילתו "תניא [פ"ג דנדה] משביעין אותו תהיה צדיק ואל תהיה רשע…". בספר זה פורש ר' שניאור זלמן את כל תורת החסידות וכולל בו הנחיות לעבודת הבורא ולדרך החיים שבה צריך החסיד לנהוג. למעשה זהו הספר הראשון המנסח בכתב את עקרונות החסידות. פרקים מהספר הועתקו במאות עותקים על ידי תלמידיו בישיבת לאזני והופצו ברחבי מזרח אירופה. מהדורה מודפסת ראשונה יצאה לאור בסלאויטא בשנת תקנ"ו (1796), ללא אזכור שם המחבר. ב"הקדמת המלקט" מסביר בעל התניא את סיבת חיבור הספר והדפסתו:

 "… כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש…  להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו: ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו… והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנ"ל בקרב כל אנ"ש הנ"ל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים הנה ע"י ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הט"ס במאוד מאוד ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנ"ל מע"ל לטרוח בגופם ומאודם להביא את קונטריסים הנ"ל לבית הדפוס מנוקים מכל סיג וט"ס ומוגהים היטב".

 

ספר לקוטי אמרים

 

בהקדמתו זו עונה בעל התניא לאותם אדמורי"ם וחסידים שטענו שדברי חסידות הינם מתורת הנסתר ויש ללמדם בעל פה בלבד. הספר נתפשט במהירות בקרב חסידי חב"ד שהפיצוהו לציבור הרחב.

ליטא הייתה מעוזם של ה"מתנגדים" לחסידות ובראשם הגר"א מווילנה. המחלוקת בין המתנגדים לחסידים בליטא הגיעה לשיאה בשנת תקנ"ט (1798), כשנה לאחר פטירת הגאון מווילנה. בספרו המאסר הראשון, ירושלים תשע"ב, סוקר יהושע מונדשיין על פי מסמכים מארכיון הגנרל פרוקורור בפטרבורג את השתלשלות האירועים החל מכתב המלשינות החתום על ידי הירש בן דוד מווילנה בד' בסיון תקנ"ח (8.5.1798) שיועד אל הקיסר פאוול הראשון, שבו נטען כי ר' שניאור זלמן מלאדי אוסף אליו צעירים פורקי עול והכין רשימות שנועדו לעזור לצרפתים בפלישה לרוסיה. עוד נטען בכתב כי החסידים חיים בהפקרות ומפירים את מסגרת החוק. בעקבות הלשנה זו נאסר הרב יחד עם עשרה מתלמידיו והובא לחקירה בכלא בפטרבורג. פקודת השחרור מהכלא ניתנה בי"ט בכסלו תקנ"ט (יום שהפך אצל חסידי חב"ד ל"חג הגאולה") ובכ"ח בכסלו, נר חמישי של חנוכה תקנ"ט (26.11.1798) הובאו הרב ותלמידיו לווילנה ושוחררו. כשנה לאחר מכן נאסר ר' שניאור זלמן מלאדי שוב ושהה כשבועיים במעצר (ד'-כא בכסלו תקס"א, נובמבר-דצמבר 1800). לאחר פלישת נפוליאון לרוסיה בשנת 1812 ברח האדמו"ר מלאדי לכיוון אוקראינה, במהלך מסע זה נפטר בכפר פיינה (Piena, כיום רוסיה) והובא לקבורה בעיר האדיץ’ (Hadich, במחוז פולטבה, רוסיה).

החל מאמצע המאה העשרים קיבלו על עצמם שליחי חב"ד ברחבי העולם להדפיס מהדורה של ספר התניא בכל מקום שבו דרכה כף רגלם של יהודים. בספרייה הלאומית קיים אוסף של כשלושת אלפים הדפסות של ספר התניא במקומות שונים בארץ וברחבי העולם.

ליקוטי אמרים תניא מאלפי מקומות בארץ ובעולם. צילום: עופרית אסף, הספרייה הלאומית

כך הפך לימוד "הדף היומי" למסורת

לפני כמעט 100 שנים עלה בדעתו של הרב מאיר שפירא רעיון פשוט אך מבריק, לייסד לימוד משותף עולמי של דף גמרא אחד ליום – "הדף היומי"

הרב מאיר שפירא נולד בבוקובינה ב-1887 ושימש רב במספר קהילות עד שהגיע לעיר לובלין. כאיש חינוך שראה מול עיניו את צורכי התלמיד, במיוחד של התלמידים העניים, ייסד בלובלין ישיבה גדולה במבנה שנבנה במיוחד לצורך זה. תנאי המגורים בישיבה לא דמו לישיבות שהוקמו עד אז, ושמה "ישיבת חכמי לובלין", יצאה למרחקים. היא הייתה ידועה כישיבה של מצטיינים המספקת גם ארוחות ולינה מסודרת לתלמידיה.

הרב מאיר שפירא (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 02 21 178)

 

מכתב בכתב ידו של הרב שפירא אל ה-Central Relief Committee (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 01 21 340

 

ישיבת חכמי לובלין

 

בחודש טבת תרפ"ג התקיים מפגש הכנה ל"כנסייה הגדולה" הראשונה – כינוס גדול וחשוב של תנועת "אגודת ישראל" עבור רבני אירופה ומנהיגי היהדות החרדית. הרב שפירא העלה אז לראשונה את רעיון "הדף היומי", אך הוא לא התקבל בהתלהבות יתירה. רבים לא חשבו שהוא יצליח. שאלו אותו האם לדעתו יהודים מארצות שונות, משכילים ובעלי בתים, אשכנזים וספרדים, יתאחדו כולם סביב לימוד יומי שכזה? ענה להם הרב שבדף הגמרא אנו רואים את הטקסט התלמודי שנכתב בבבל במרכז העמוד, מסביבו פירוש רש"י ותוספות מאשכנז וצרפת, בצד פירוש רבינו חננאל מתוניסיה או תוספות הרא"ש מספרד ויש גם הפניות לרמב"ם שכתב במצריים ולשולחן ערוך בארץ ישראל. אם כל היהודים הללו יכולים להסתדר על עמוד אחד – גם יהודי התפוצות בתקופתנו יוכלו ללמוד ביחד את אותו דף הגמרא.

סרטון המציג את בואם של משתתפי הכנסייה הגדולה, אוגוסט 1923 בוינה

 

אך עדיין היו לרב שפירא חששות, ולכן ביקש מהרב ישראל מאיר הכהן מראדין (החפץ חיים) להעלות את ההצעה במקומו. הוא סבר כי כשמנהיג בסדר גודל של החפץ חיים מעלה רעיונות הם בוודאי יתקבלו. החפץ חיים, שדווקא תמך ברעיון הדף היומי – סירב לבקשת הרב שפירא, אך ביקש ממנו שיאחר בכמה דקות בפתיחת הכנסייה הגדולה.

ב-ט' באלול תרפ"ג (1923) בעיר וינה כשהאירוע ההומני החל, נכנס באיחור הרב שפירא לאולם. אולי לא היו מתייחסים בכלל לרב הצעיר – לולא עמד החפץ חיים הזקן על רגליו לקראת הרב שפירא. מיד נעמדו כל המשתתפים. הרב שפירא הציע את רעיון "הדף היומי" לקהל והסביר את חשיבותו באחדות ישראל סביב לימוד התורה. יהודי יכול לנסוע לכל מקום בעולם, הסביר הרב, ולאן שלא יגיע – תמיד ימצא קבוצת יהודים לומדים בדיוק אותו הדף שבו הוא אוחז בעצמו, ומיד יוכל להצטרף אליהם ללימוד. למרות שהם אולי לא מכירים, לימוד הגמרא יחבר ביניהם.

מחיאות כפיים רמות עלו מהקהל, והשאר, היסטוריה.

כשלושה שבועות לאחר הכינוס, בראש השנה תרפ"ד, החל הסבב הראשון של לימוד הדף היומי. רבנים בקהילות יהודיות מסביב לעולם העלו את הרעיון ונקבעו שיעורים מסודרים.

מיד החלו בהכנת לוחות שנה ללימוד הדף. "אגודת ישראל" הדפיסו גמרות חדשות וכללו בו לוח מסודר כדי להקל על הלומדים.

 

מסכת עירובין, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 95A247)

סדרת גמרות נוספות שהודפסו בפיאטריקוב יצאו לאור בפורמט קטן לטובת הנוסעים בדרכים ולטובת תלמידי בית הספר הרוצים ללמוד דף יומי. המדפיסים הסבירו שהדף הרגיל נחלק במהדורה זו למספר חלקים על מנת להקל על סוחרים העסוקים במלאכתם, ושאינם יכולים ללמוד ברצף דף שלם. גם המחיר הוזל במיוחד.

מסכת ראש השנה, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 2000A8393)

 

היו בין הלומדים שחשבו להעמיק יותר בלימוד הדף היומי ולקבוע אותו כלימוד בעיון ולא רק לימוד מהיר ושטחי. בעקבות כך הופיעו קונטרסים וחוברות של תלמידים שכתבו חידושי תורה לפי סדר לימוד הדף.

רבי שמשון פוגלמן, מתלמידי הרב שפירא, הוציא לאור בשנת תרפ"ה קובץ בשם "האשכול", שכלל חידושים למסכת פסחים. בהקדמה הוא מסביר שמלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית גרמו לירידה בלימוד התורה. הוא קיווה שקבצי "האשכול" יעזרו לפצות על בעיה זו. כנראה שהיו קשיים בהוצאה לאור של הפרסום, כי רק חוברת אחת הודפסה לבסוף.

קובץ "האשכול" (הספרייה הלאומית 6018A2019)

 

לאחר שבע וחצי שנים ולימוד של 2711 דפים, דף ליום, התקיימו ברחבי העולם חגיגות סיום לימוד הש"ס (שישה סדרים של התלמוד הבבלי). האירוע המרכזי היה כמובן בישיבת חכמי לובלין, ושם שרה מקהלת הישיבה בין השאר את השיר "כד יתבין ישראל" שהלחין הרב שפירא בעצמו לכבוד האירוע. התלמידים שרו ורקדו סביב בימת בית המדרש כשגמרות בידיהם.

הרב שפירא היה בנוסף לכל תפקידיו גם מלחין פורה, וחלק משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל עד ימינו.

חלק מהשירים הוקלטו ונגישים דרך אתר הספרייה הלאומית.

הרב מאיר שפירא לא זכה לראות את סיום המחזור השני של לימוד הדף היומי ב-1938. הוא נפטר בגיל צעיר ב-27 באוקטובר 1933 ובסוף שנות ה-50 הועלו עצמותיו לארץ.

 

מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט
מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט (אתר עיתונות יהודית היסטורית)

גם בארץ ישראל למדו יחידים וקבוצות את הדף היומי. לקראת סיום המחזור השני יצאה כרזה הקוראת לציבור להשתתף בלימוד:

בלי הבדל עדה או גיל או כיוון או הכנה, כלכם קרואים להשתתף בלימוד התורה… הרשמו כלכם ללמוד הדף היומי!"

על הכרוז חתומים הרבנים הראשיים אבל גם מספר ארגונים דתיים וחרדים שביום-יום לא היינו מצפים לראות ביחד, כגון בני עקיבא והפועל המזרחי, ולעומתם פועלי אגודת ישראל וישיבת תפארת בחורים.

 

קריאה ללימוד הדף היומי, ארץ ישראל 1938 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

ישיבת חכמי לובלין הוציאה לאור חוברת הכנה לאירוע החשוב שבו ציינו לא רק את חגיגות סיום הש"ס בפעם השנייה, אלא גם את סיום כתיבת ספר תורה שהתחיל הרב שפירא לפני פטירתו וחנוכת הקומה השישית בבניין הישיבה.

חוברת חגיגת התורה (הספרייה הלאומית 47A1573)

 

כמו בכל סיום ש"ס התרחשו אירועים חגיגיים בכל העולם. הרב אליהו רוזן דרש לרגל האירוע בעיירתו אושפיצין הידוע יותר בשמה הפולני – אושוויץ. כמה שנים לפני שנרצחו במקום יותר ממליון יהודים, למדו וסיימו יהודים שם את הש"ס.

את דרשתו העלה הרב רוזן על הכתב בחוברת בשם "פה אליהו". הוא שלח עותק לרב הראשי של ארץ ישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, ובה כתב הקדשה ארוכה. עותק זה שמור היום באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

ספר פה אליהו (הספרייה הלאומית 76A4779)

 

כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוציא לאור הרב אברהם דוד חן בעיר אוסטרוב דו-ירחון בשם "דבר בעתו". כתב עת זה הוקדש ללומדי הדף היומי ובו "חידושים מקוריים ובאורים נחמדים בהלכה ובאגדה… אשר יחדשו (חידשו) לומדי דף היומי דרך למודם במחזור הנוכחי הוא מחזור ג'".

החוברת הראשונה יצאה בחודש שבט תרצ"ט והשנייה בסיוון באותה השנה. העורך לא הספיק להוציא גיליון שלישי בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

דבר בעתו (הספרייה הלאומית 50A845)

לימוד הדף היומי כמעט ופסק ברוב מדינות אירופה בזמן השואה, אבל ברגע שיכלו – חידשו הניצולים את הלימוד גם במחנות העקורים. ניצולים בני ישיבה ולומדי תורה ביקשו לקבל ספרים על מנת להמשיך את לימודם במחנות. על כך כתבנו בכתבה נפרדת. הגמרות שקיבלו מארגון ה-Joint וארגוני סיוע אחרים כללו גם לוחות לימוד לפי הדף היומי. מכיוון שלא ידעו כמה זמן הם צפויים להישאר במחנה, בחלק מהמקרים לוחות הלימוד הוכנו עד לשנת 1951.

 

מסכת תענית, הדפסה מיוחדת לניצולים במחנות העקורים עם לוח הדף היומי (הספרייה הלאומית 49A236)

 

באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית קיימות כרזות רבות הקוראות להשתתפות בלימוד ובסיומי הש"ס מטעם ארגונים ומוסדות שונים:

חגיגת סיום הש"ס 1968  (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

חגיגת סיום הש"ס 1975 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

מ-1923 ועד היום הצעתו של הרב מאיר שפירא מלובלין רק ממשיכה לגדול. עלוני לימוד ומהדורות מיוחדות של גמרות לטובת לומדי הדף היומי יוצאים לאור. הלומדים מגיעים מכל המגזרים, ושיעורים קבועים נפתחו גם בבתי מדרש וגם במקומות עבודה כמו משרדים, מפעלים וחברות היי-טק. אתרי אינטרנט רבים מציעים שיעורים לצפייה והאזנה כמעט בכל שפה.

בסיומי הש"ס של המחזורים האחרונים התקבצו המונים בארץ ובעולם באולמות ענק ובאצטדיונים לרגל חגיגות הסיום ותחילת המחזור החדש. ב-2012, עם סיום הסבב הקודם, הגיעו 100,000 לומדים וחוגגים לאצטדיון Metlife בניו ג'רסי. אירועים דומים התקיימו באצטדיון יד אליהו בתל אביב וטדי בירושלים.

בשבת הקרובה, ז' טבת תש"ף (3.1.20), יסתיים לימוד 2711 דפי הש"ס בדף היומי בפעם ה-13 מאז שהעלה רבי מאיר שפירא את הרעיון לראשונה, ומיד ביום ראשון יתחילו הלומדים מההתחלה ויפתחו… דף חדש.

מול המונופול הרבני: "מכתב אהבה" לנאורות האירופאית

חיבור אחד של הוגה יהודי בשם יצחק וצלר חושף כמה עשרות שנים לפני עלייתה של תנועת ההשכלה את סיבות העומק שעוררו את התנועה שכונתה לא פעם "המהפכה הצרפתית של היהודים"

שער היצירה "ליבעס בריף", מאת הסוחר-נוסע יצחק וצלר. בין אוספי הספרייה הלאומית נשמר אחד משמונת כתבי היד היחידים של היצירה.

תנועת ההשכלה האירופית הייתה תנועה שחצתה את העולם היהודי ופירקה סופית את המונופול הבלעדי של היהדות הרבנית. בתולדותיה המיתולוגיים של ההשכלה נזכר משה מנדלסון בתור גיבור העל (או הנבל האולטימטיבי) שהוציא את עם ישראל מבורותו (או שיקע אותו עמוק בחטא), זה שפרץ את חומות ארון הספרים התורני (או זרק את התלמוד והמשנה עבור ספרות חול וכפירה). האמת, כרגיל, מורכבת יותר.

בשנת 1749, שנתיים לפני מותו, השלים יצחק וצלר את כתב היד של חיבורו הגדול, "ליבעס בריף", אשר ניתן לתרגמו לעברית כ"מכתב אהבה". בתור מי שהתפרנס כסוחר-נוסע במרבית מדינות אירופה, ראה עצמו וצלר מוסמך לתצפת ולבקר מבפנים את החברה היהודית-אירופאית. היות שהבין היטב שרבים מקוראיו יסלדו אוטומטית מהמסר שלו, הקדים כל משפט ביקורת בביטוי "בעוונותינו", במטרה להראות לקוראים שהוא חלק מהחברה אותה הוא מבקר.

 

הקדמת היצירה "ליבעס בריף" מרתק לראות שאת שמות הפרקים כתב וצלר בעברית, בעוד היצירה עצמה נכתבה ביידיש

 

למרות שניכרת בקיאותו של וצלר בספרות התורנית, הוא מרחיק את עצמו במודע מכל שיוך עם האינטיליגנציה היהודית של תקופתו: הרבנות. הוא בחר לחבר את "עמודי עולם" ביידיש, ולא בעברית, שנחשבה לשפת הקודש והאצולה הרבנית, מתוך שאיפה לפנות באופן ישיר לכלל החברה היהודית. הוא אף הרחיק לכת ובחר להכליל בפנייתו גם את נשות הקהילה: הוא ביקר את הגברים היהודים על שמנעו כל אפשרות להשכלה מנשות הקהילה, וקרא להם למהר וללמד את בנותיהם עברית ותורה.

 

דוגמה נוספת לשימוש בעברית ויידיש ביצירה

 

הדרת הנשים בקהילה היהודית סימלה עבורו לא רק את השחיתות המוסרית של יהדות אשכנז, אלא הייתה בעיניו סימפטום לחולי עמוק בהרבה: רמתם הירודה של מייצגי היהדות. הוא תקף במילים חריפות את העליבות והרדידות של הרבנים בקהילות שפגש והאשים אותם בלעג המוטח ביהודים כולם על ידי הנוצרים. בדומה למשה מנדלסון ממשיכו, וצלר ירא השמים לא קרא לזנוח לחלוטין את הלימודים התורניים, שהיו מנת חלקם של כל צעיר יהודי, אלא לשלבם עם היכרות מעמיקה של החידושים המדעיים והפילוסופים של עידן הנאורות.

"עמודי עולם" מייצג את אחד הניסיונות הראשונים והנועזים בפריצת חומות הגטו האינטלקטואלי שגזרו היהודים על עצמם. הפחד העמוק מההשלכות האיומות שעלולות להיות מנת חלקם של פורצי החומות הבאים – ערעור האמונה הדתית ושקיעה בכפירה – היה הסיבה העיקרית שבגללה יצאו רבנים רבים ומכובדים נגד הלימוד הזה. ביקורת זו איננה מפתיע.

מה שחשוב יותר מהביקורת האוטומטית שהוטחה בספרו (ביקורת אותה צפה וצלר עצמו) אלו הם רגשות האשם שמצליח וצלר לעורר ברבים מקוראיו: מספר עשורים לפני השבר הגדול שתביא ההשכלה לחיי יהודי אירופה, חושף חיבורו של וצלר בצורה כנה כמה מהסיבות העיקריות לאותה מהפכה: הרצון לשקם את כבוד היהדות והיהודים והכמיהה הבלתי נשלטת לידע המסעיר שחשפו ופיתחו הוגי הנאורות האירופית. ​