עידו ועינם – על תרבויות נעלמות

כתבי יד נדירים ומיוחדים של "עידו ועינם", מיצירותיו המפורסמות ביותר של ש"י עגנון

תצלום דיוקנו של ש"י עגנון, מאת הצלם אלפרד ברנהיים, ולצדו דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א

"עידו ועינם" הוא מן היצירות המופלאות והחידתיות ביותר של ש"י עגנון. גילוי וכיסוי משמשים בסיפור בעת ובעונה אחת. כל אימת שהקורא סבור שנמסר לו פרט "ממשי", מתגלה לו עד מהרה שהסופר עוטף את הממשות במסתורין ובחידות. לעומת זאת, כל אימת שהסיפור מזכיר עניין מעורפל וחידתי, עולה בלבו של הקורא החשד שלפניו דווקא רמז לדבר-מה ממשי שעגנון נטל ממקורות כתובים וממסורות שהגיעו לאוזניו.

​בעלילה המורכבת שזורים חומרים רבים. כולם מפתים את הקורא-הפרשן לנסות ולפענחם על פי תפקידם בסיפור וגם לאור מקורות חיצוניים שיתכן ששימשו את עגנון לארוג את היריעה הרחבה שהוא פורש לפנינו. כתבי קודש מרכזיים, כתבים נידחים ומזמורים שעברו מדור לדור מפה לאוזן, שקיעים של תרבויות נעלמות, שבטים יהודיים שהתקיימו בזמנים אחרים ואף בממד זמן אחר, עולם המחקר המודרני והפירות שהוא מפיק מן המפגש עם טקסטים עתיקים, המתח בין מיסטיקה ומאגיה כיסודות מעשיים לעומת חקירת התופעות הרוחניות בכלים פילולוגיים-מדעיים, תשוקה לדעת, תשוקה ארוטית ותשוקה לקרבה מיסטית עם האלוהות – כל אלו משחקים תפקיד בסיפורו של עגנון. ועוד, שכן העלילה נעה בין מרחבים ובין זמנים צרים ורחבים, מוכרים ומוזרים, ואנו, הקוראים, מיטלטלים איתה, אפופי חידה וקסם, נתונים בידיו של רב-האמן עגנון.

יחד עם זאת, בלי ליטול כהוא-זה מן הטעם והחשיבות שבניסיונות למפות ולגלות את החומרים המשוקעים ב"עידו ועינם", דומה שמעבר לכל אלו, ביקש עגנון לעסוק בגבולות הפרשנות ובמגבלות של האפשרות להפריד בין כל הגורמים המרכיבים יצירת אמנות. עגנון כמו מבקש לומר לנו שאין מדובר בכימיה אלא באלכימיה. הוא מדגים לנו את תהליך היצירה כתהליך חד-כיווני, שאחריו אין עוד אפשרות לזהות את חומרי התבשיל. והתוצאה היא דבר-מה חדש בעולם, בריה שלא הייתה כמוה עד לבריאתה בידי הסופר האמן, גלגולו המודרני של השמאן ומספר הסיפורים הקדום.

דב סדן מביא סיפור שמאיר את גישתו של עגנון לפרשניו:

"מעשה בסופר שאשתו נסעה לאשר נסעה וביקשה ממנו שישגיח על הדגים שבכיור. ישב אצלו אורח וראה, כי הסופר מניחו מדי פעם בפעם ויורד למטבח. נלווה אליו, ראה את הסופר  פותח את הסתם ולאחר שהמים הישנים ניגרים ויורדים, הוא שוהה מעט ואחר הוא פותח את הצינור ומזרים את המים החדשים, ובאותה שהות שבין סתימה לפתיחה, היו הדגים  מפרכסים ופיהם מנשף כתוהים ובוהים על עצמם, הצביע עליהם הסופר ואמר: רואה אתה, אלה הם מבקרי…"

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.

אדון עולם – לזכר דוד סוויל ז"ל

​​חומרים רבים ומגוונים נקלטים בספרייה הלאומית. לא פעם, מתלווה להם סיפור. ולעתים הם מגיעים אליו מלווים בתהייה על פרט חסר או על מידע לא שלם. אמנם כשמדובר בחומרים בני זמננו, אפשר היה לצפות שהמידע יהיה שלם וקל להשגה, אבל במקרים מסוימים החידה ממתינה לפתרון. כך קרה לא מזמן עם הגעתו של תקליטור חדש למחלקת המוזיקה, אסופה של ניגונים, כשבתקליטור עצמו נותר סיפור הממתין לפתרונו ביחס לאחד הניגונים.

דוד סוויל ז"ל. תמונה: באדיבות בני סוויל

ברצועה הראשונה של התקליטור מסופר: את הניגון הזה למדנו ממשפחתו של ר' דוד סוויל ז"ל איש חסד של אמת. ר' דוד היה מלמד ניגונים רק עם סיפור. את הניגון והסיפור הזה מקפידים לשיר ולספר בחוג המשפחה בכל הזדמנות. את הניגון שמע ר' דוד מאביו, סבא משה סוויל ז"ל, יליד ליטא.

סיפור המעשה מתרחש בתחילת המאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם, בעיירה קטנה בשם אלשאד שבליטא. ליל שבת קודש, ולבית הכנסת של הקהילה מגיע זוג ילדים קטנים, יתומים וחסרי כל. גבאי בית הכנסת מכבד את האחים בכיבוד המקובל של הקהילה לילדים קטנים: שירת אדון עולם בסיומה של התפילה. מפאת קומתם של הילדים אין הם מגיעים לבימת בית הכנסת ולכן הם מסתייעים בדרגש לעמוד עליו. וכך הם מנעימים את אווירת השבת בניגון הייחודי של אדון עולם. לאחר צאת השבת ממשיכים הילדים בנדודיהם בין עיירות ליטא. הזמן חולף והילדים אינם נצפים עוד באלשאד הקטנה. ר' דוד שואל את אביו, סבא משה: "מה עלה בגורלם של שני ילדים אלו, אבא?" סבא משה עונה: "ובכן, איני יודע, אבל הימים ימים קשים, ימים של חורף עז ועוני מחפיר גורלם של ילדים אלו כרובם של יהודי ליטא נחרץ לכליה. כנראה שמהילדים האלו נותר רק הניגון".

הדברים שנאמרו לאחר המהפכה הבולשוויקית שזימנה ימים של אימה, נעשו נכונים שבעתיים בעקבות זוועות הנאצים ושואת יהודי ליטא. אך הסיפור נותר. במשך שנים רבות ביקש ר' דוד שאת הניגון הזה ישירו ילדיו בהלווייתו. בחודש סיוון תשע"ד מסר את נשמתו לבוראו לאחר מחלה קשה. על פי בקשתו, כל המשתתפים בהלוויה שרו את הניגון, לזכר ר' דוד ולזכר ואתם ילדים מהעיירה אלשאד.

והחידה נותרה: מי היו הילדים? מה ידוע על הניגון?

אם יש לכם מידע נוסף על הניגון או על אותם שני ילדים, אנא פנו אלינו:

ד"ר גילה פלם, מנהלת ארכיון המוזיקה,
מייל: [email protected]

בני סוויל, בנו של דוד סוויל ז"ל –
מייל:  [email protected]
טלפון: 0506700846

ההרפתקה שהפכה את שמעון פרסקי לפרס

השנה היא 1945 וחבורת צעירים מהיישוב העברי המתפתח מחליטה לצאת למסע מסוכן לאילת. זאת אומרת, אילת העתידית – באותם הימים עוד נקרא האזור בשמו הערבי, אום-רשרש. זה סיפור על החוויות שעברה החבורה הצעירה בדרכה ועל השם החדש שהעניקה לאחד מחבריה, שמעון פרסקי בן ה-23. ​

שמעון (עדיין) פרסקי בגיל 20 (מתוך אוסף מכון לבון)

​בעידודם הנמרץ של יצחק שדה, דוד בן גוריון וארגון הנוער העובד, החליטו 14 צעירים מהיישוב העברי בארץ לצאת למסע אל אום-רשרש. היות ששום מפה לא הייתה ברשות החבורה וכל שידעו על האזור התבסס על צ'יזבטים מצמררים ששמעו באיזה קומזיץ, שכרה החבורה מורי-דרך בדואים ומספר גמלים לרכיבה. היה לאותו מסע מטרה סמויה שלא העזו לגלותה לאיש מלבדם – סקירת הדרך ש"רגל יהודית לא דרכה שם אלפיים שנה ויותר" למקרה של מאבק עתידי על האזור. לשם כך, הסליקו הצעירים את הנשקים שסחבו עמם בתוך מימיות.

באחד מימי המסע ביצע ד"ר מנדלסון, בכיר המשתתפים במסע, סקירה יסודית של חיי הטבע בדרך וגילה בערבה קן של פרסים, זן של נשר המצוי בארץ ישראל. מאותו יום ואילך ובעקבות אותה התגלית, העניקו חבריו של שמעון פרסקי את שמו החדש: שמעון פרס.

23 ימים בשמש הקופחת עשו הצעירים בדרך כשהמחשבה על שכשוך בים סוף מנצחת כל חשש שהצליח להתנגב לראשם לגבי הצלחת המסע. 20 קילומטרים מים סוף הנכסף שמעו טרטור מכוניות שהלך והתחזק. הוא התגלה אחרי מספר דקות כניידות בריטיות. את הלילה, גילו 14 הצעירים, יצטרכו לבלות בתא בתחנת משטרת אום-רשרש. בלי שום זכות לעבור בדרך צלחה, הובאו ההרפתקנים למחרת בבוקר למשפט אדמינסטרטיבי בפני מושל מחוז עזה, "הלורד אסקויית הצעיר, שדן את היהודים המחוצפים בעוון כניסה לשטח "מוגן" – מי לשבועיים מאסר ומי לתשלום קנס."

ההרפתקה לא רק שלא נגמרה שם, אלא אף הפכה למוזרה יותר: עוד באותו הלילה לקחו העצורים מונית לתל אביב. הם סרקו את העיר לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר עורך דין הרפתקן מספיק, ומשזה לא נראה באופק – התייאשו ולקחו עם שחר מונית חזרה לבית המעצר. כשנשאלו אם בכלל היה שווה לצאת לכל ההרפתקה, היות שכלל לא הספיקו לטבול במימיו של הים האדום, ענו בחיוב. הם תירצו את תשובתם בכך שראו את סיני. שלוש שנים לאחר המסע, שימשה המפה ששרטטו הסיירים הנועזים את הכוח הכובש של צה"ל בדרכו לאילת. ולגבי אותו שמעון פרסקי/פרס, הוא רק הלך ועשה חיל.

 

"קן הנשרים נמצא בלב ערבה", כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב בתאריך ה-12 בנובמבר 1954

הטנגו של אסירי אושוויץ

"אני עדיין צעיר, אני רוצה עדיין לחיות": גם ברגעים האפלים ביותר האסירים במחנות ההשמדה הנאציים כתבו שירים

בקיץ 1948 הגיע בן סטונהיל למלון מרסיי בניו יורק עם מכשיר הקלטה כבד, והציב אותו בלובי המלון שבו התרכזו פליטים יהודיים רבים שהגיעו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. יהודי־אמריקני ממוצא פולני שעבד למחייתו בהתקנת רצפות, שטיחים וטפטים, סחב עימו מכשיר הקלטה כבד והציב אותו בלובי המלון. לשם מה? כדי להקליט את אותם פליטים שרים שירים שזכרו ממולדתם: את שירי העם ששרו הוריהם, שירי החגים מבית הכנסת, השירים מבית הספר ומתנועת הנוער וגם – השירים ששרו במחנות הריכוז וההשמדה, בגטאות או במקומות המסתור, שבהם שהו לאורך שנות המלחמה שתמה לא מזמן.

השירים שהקליט סטונהיל התגלגלו לארכיון ייווא (YIVO), המכון למחקר יהודי שעוסק במחקר יידיש, ובתיעוד ושימור של התרבות היידית הענפה של לפני מלחמת העולם השנייה. משם, הם הגיעו גם לארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית. בין השירים האלו, ישנם גם שניים שקווי דמיון נמתחים ביניהם. שניים שמספקים הצצה גם לרגעי האימה – והתקווה – וגם למוזיקה הפופולרית של חציה הראשון של המאה העשרים.

שמו של השיר הראשון מגלה לנו כבר את התמונה כולה: "הטנגו מאושוויץ". וזהו אכן תיאור די מסכם. את השיר כתבה בפולנית ילדה פולניה בת 12 בשם אירקה ינובסקי. למרבה הצער, לא ידועים לנו עליה פרטים רבים מעבר לשמה ולגילה. אנחנו יכולים לומר שלא הייתה יהודיה ושנספתה באחד ממחנות אושוויץ. השיר שכתבה והושר לצלילי מנגינת טנגו ידועה מלפני המלחמה צבר פופולריות בקרב אסירי המחנות שבקומפלקס ההשמדה, ורבים זכרו אותו לאחר מכן, כשהגיעו להקליט במכונת ההקלטה הגדולה של בן סטונהיל.

1

שירהּ של ינובסקי והביוגרפיה שלה מזכירים לנו פן שבדרך כלל מוזנח בזיכרון אושוויץ. במקום היו כמה מחנות השמדה, ועוד מחנות עבודה רבים, ובין האסירים היו לא מעט שאינם יהודים. באושוויץ נרצחו עשרות אלפי פולנים, צוענים, שחורים ושבויי מלחמה רוסיים, צרפתיים ואחרים. גם מילות השיר של ינובסקי (שתורגמו על ידי ניצולים גם ליידיש) מדברות על אסירי אושוויץ, אך במפתיע לא מתמקדות ביהודים שבהם: "השחור מביא את המנדולינה ומנגן את שירו, האנגלים והצרפתים שרים ניגון, ומהצער נרקמת שלישייה מוזיקלית. וגם הפולני מנגן בחלילית וממלא את הלבבות, שרק החופש עדיין חסר להם". פזמונו של השיר מצית תקווה בלבותיהם של השומעים: "זהו הטנגו של האסירים, הטנגו של המוכים ממחנה אושוויץ… אבל החופש קורא לנו ועוד נהיה חופשיים".

"הטנגו מאושוויץ" לא היה שיר הטנגו היחיד שנשמע במחנות. אולי הטנגו, שצבר פופולריות גדולה באירופה של תחילת המאה העשרים, שימש זיכרון לחיים שלפני המלחמה, והיה לניצוץ תקווה שהמלחמה תיגמר והחיים ישובו למסלולם. וכך נמצא באוספיו של סטונהיל שיר נוסף, עם מאפיינים דומים רבים לשירהּ של ינובסקי, ובראשם – גם הוא טנגו.

גם זה שיר שחובר ככל הנראה באושוויץ, אם כי מחברו אינו ידוע. הפעם נכתב השיר ביידיש, ולא בפולנית. שמו של השיר הוא "אוי היה לי פעם אבא" ("אוי געהאט האב איך א מאל א טאטן"), והוא מספר את סיפורו של ילד יתום שהוריו נרצחו במחנה ההשמדה המפורסם. המנגינה הרכה והמנחמת בקצב הטנגו, מסככת את כאב האובדן ומקהה את עוקצן של המילים הקשות שמתארות את חיי המחנה. סופו של השיר – בדומה ל"טנגו מאושוויץ" – שומר גם הוא על נימה אופטימית: הדובר מכריז כי הוא עודנו צעיר ועל כן הוא בוחר בחיים וימשיך לחיות למרות הכל.

 

חוטים רבים של דמיון נמתחים בין שני השירים הללו שמספקים הצצה נדירה לשירי מחנות ההשמדה שהפיחו מעט תקווה בקרב האסירים. שניהם נכתבו, ככל הנראה, על ידי ילדים צעירים. שניהם מתארים את המציאות הקשה במחנה, אך מביעים תקווה עזה שהסיוט ייתם בקרוב. אלו שני השירים היחידים באוסף שמזכירים במפורש את השם אושוויץ, ובשני המקרים מלווה את הכאב ואת התקווה קצב הטנגו, שמקורו הרחק מאדמת פולין, אבל מסמל עבור המאזינים את התקווה שהכל עוד יבוא על מקומו בשלום.

כתבה זו נכתבה בסיועה הרב של ד"ר גילה פלם, חוקרת מוזיקה מתקופת השואה, ומנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות:

גלויות מאושוויץ

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד