"אלמלא הציור, לא הייתי מגיע רחוק כסופר": הרמן הסה

על אף שהצטיין בלימודיו, התקשה הרמן הסה להסתגל למסגרת ולתכתיבים של בעלי סמכות. סיפורו של הסופר שניסה להשתחרר מתכתיבי החברה, ולבסוף קיבל פרס נובל

דיוקן של הרמן הסה, מתוך ארכיון מרטין בובר, ARC. Ms. Var. 350 11

הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ועל אף שהצטיין בלימודיו, התקשה מאוד להסתגל למסגרת ולתכתיבים של בעלי סמכות. לאחר תקופה כשוליה במפעל לשעוני מגדל החל הסה הצעיר לעבוד כשוליה בחנות ספרים בטיבינגן.

בשנות העשרים לחייו החל הסה לכתוב ספרות. החיפוש אחר האותנטיות, הניסיון להשתחרר מתכתיבי החברה ולגלות את האמת הפנימית אפיין את ספרותו של הסה מראשיתה. הכמיהה למימוש העצמי והניסיון למצוא שלוות נפש העסיקו את הסה בחייו וביצירתו. בראשית דרכו הספרותית הדמויות של הסה מגיעות לכדי הרס עצמי במאמציהן להתאים את עצמן לציפיות ולממש את הפוטנציאל שלהן על פי אמות המידה המקובלות בחברה. הצלחה שאינה אותנטית דינה להפוך לכישלון ללא תקנה. הרומנים פטר קמנצינד (1904) ומתחת לגלגל (1906) לא הציעו תקווה רבה למי שאינו מצליח לפרוץ את הגבולות המוכתבים מראש.

הרמן הסה, שבנעוריו למד בסמינר נוצרי, מצא את עצמו מרחיב את החיפוש הרוחני שלו. הוא הושפע ממוראות מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה הוא עבר להתגורר בשווייץ והרבה להוקיע את המתרחש באירופה. הסה ערך כתב-עת לשבויי מלחמה גרמנים והיה קול בולט נגד הלאומנות שפשתה באותם ימים. אט-אט החל הסה לפנות לתורות מהמזרח, וספרו הידוע סידהרתא מתרחש בהודו בימי בודהה ועוסק בחיפוש אחר גאולת הרוח.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הסה השתקע בשווייץ ואף הפך לאזרח שווייץ. בשנת 1919 הוא פרסם את דמיאן, רומן העוסק בחיבוטי נפש של מתבגר בעל נפש סוערת. בשלב זה הושפע הסה מאוד מהתפיסה הפסיכולוגית של יונג, שאותו זכה להכיר באורח אישי. הסה עבר פסיכואנליזה אצל אחד מתלמידיו של יונג. הרומן דמיאן אכן מציג שימוש בסמלים, בארכטיפים, בלא-מודע ועוד. דמיאן זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל הגרמני, שהיה שרוי באותה תקופה בדכדוך ובבלבול עקב התבוסה במלחמת העולם הראשונה.

גם בהיותו כבר בשנות הארבעים לחייו לא נפתרו הקונפליקטים בנפשו ובעולמו של הסה. גם ברומנים זאב הערבה ונרקיס וגולדמונד הציר המרכזי הוא העימות בין הממסד והכלל מצד אחד ובין היחיד, מימושו העצמי וגאולת נפשו מצד אחר.

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הטרידה מאוד את הסה. הוא סייע ליציאתם מגרמניה של ברטולט ברכט ותומס מאן. הסה אמנם דגל בריחוק מפוליטיקה, אך גילה התנגדות ברורה לנאציזם וסירב בתוקף לצנזר את יצירתו לפי הרוחות החדשות שנשבו בגרמניה. בסופו של דבר, נאסרה יצירתו של הסה על-ידי הנאצים.

בשנת 1946 הוענק להרמן הסה פרס נובל לספרות. בעשרים השנים האחרונות לחייו הוא כתב סיפורים קצרים ושירים, אך לא חיבר רומנים לאחר 1943. הוא עסק בציור בצבעי מים, הרבה לכתוב מכתבים ופרסם מסות וקטעים של זיכרונות ילדות. לאחר מותו בשנת 1962, ראו אור מכתבים רבים שכתב וכן קטעי פרוזה שהוא הותיר אחריו. ודווקא אז, לאחר הסתלקותו של הסה, זכתה יצירתו לעדנה בארצות-הברית, שכן היא קנתה לה חסידים רבים בקרב דור "ילדי הפרחים" ומחפשי הדרך של התקופה. העיסוק שלו בהודו, בבודהיזם, בהארה, בחיפוש אחר האותנטיות, בביטוי הפנימי העצמי, ובניסיון של הפרט לשמר את עצמיותו בעולם של מערכות גדולות וציפיות חברתיות, קנו להרמן הסה חסידים רבים בקרב הקוראים במערב כולו, ותרגומי יצירותיו נמכרו היטב ברחבי העולם.

באוספי הספרייה הלאומית מצויים חומרים מגוונים הנוגעים להרמן הסה. מהדורות ראשונות של ספריו, מהדורות של תרגומי יצירותיו, הקדשה בכתב ידו של הסה וגם מכתב שכתב ובו צייר בצבעי מים. אספנו כמה מהם כאן:

 

"איך שירת תימן? היא יפה?": יחיאל עדאקי מחיה שירים נשכחים

איך התגלגלו תווים של שיר תימני להיות שיר ילדים ישראלי לט"ו בשבט?

קבוצת תימנים מעליית תימן בתפילה בבית הכנסת יחיאל עדאקי, אוספי ביתמונה

מאת: אביגיל צדק

לפני 100 שנים, בשנת תר"פ, 1920, נמלט מתימן נער יתום כבן 17. הנער, יחיאל עדאקי, ניחן בקול ערב, באוזן חדה ובזיכרון טוב. כבר בגיל 13 היה שר בחתונות וזכה לשמוע את שירתם של זקני העדה ולקבל מהם השראה.

במשך שבע שנים נדד דרך עדן, ג'יבוטי, אתיופיה ומצרים, שם למד חזנות בנוסח ספרד בבית הכנסת חנן בקהיר. בפסח תרפ"ז (1927), חג הגאולה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

יחיאל עדאקי
יחיאל עדאקי

כשהגיע לארץ הרבה להשתתף במסיבות שירה, ולהפתעתו גילה כי לשירת תימן לא היה זכר. התימנים חשו רגשי נתחיתות בשירתם, ולא הוציאוה אל מחוץ למשכנם. לחתונה הראשונה שבה נכח עדאקי בארץ, הוא הגיע מלא סקרנות לשמוע את משוררי ירושלים. בחתונה השתתפו כל רבני תימן בארץ, והם פצחו בשיר מתוך הדיואן התימני. לפתע פסקו. אל האולם נכנסו האורחים הספרדים והאשכנזים. לאחר קבלת הפנים החלו הרבנים התימנים לשיר בנעימה ספרדית. כששאל עדאקי לפשר העניין השיבו לו בתום לב כי שירת תימן היא שירת הגלות, והיא ללעג באזני הספרדים והאשכנזים כאחד. עדאקי נעלב, וכך הוא תיאר את תחושותיו באותו רגע מכונן:

"הרגשתי בעלבונה של שירת תימן. היו בפני שתי אפשרויות – או לעזוב את המסיבה בעלבון או להדגים בקולי את שירת תימן הנעלבת. בלי כל הזמנה הרמתי את קולי בהתרגשות. המשכתי בשיר שבו החלו אך בקצב של ריקוד, להפתעת כל המסובים, שלא הכרוני כלל. סיימתי את השיר בהלל לחן ולכלה כנהוג. האורחים הלא-תימניים הגיבו במחיאות כפיים סוערות. שאלתי אותם: "איך שירת תימן? היא יפה?" ענו כולם פה אחד: זה שמח. זה נפלא. מאז ראיתי לי חובה להפיצה ברבים כדי שתהייה נחלת הכלל".

עדאקי היה שותף בהקמת מקהלות בבתי ספר ובבתי תרבות ולימד זמרים וזמרות. כשנוסדה תחנת השידור "קול ירושלים" היה עדאקי פעיל בשידורים בקריאת פרשת השבוע, בשירה עם להקתו ובשידורים על חיי היהודים בתימן.

באותם ימים ממש, ככל שהתעצבה דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל, היו עסוקים מוזיקאים ומחנכים בניית רפטואר שירים חדש, מותאם לילדים הצעירים, המשלב בין המסורת היהודית, השפה העברית המתחדשת ומעגל השנה והחיים בארץ ישראל.

משה רבינא, מגדולי מלחיני ישראל, שהלחין פיזמונים מוכרים ונפוצים כמו "אליעזר והגזר", "השקדיה פורחת", "מי ימלל" ועוד, היה גם מחנך ועורך שירונים לבתי ספר. הוא העריך מאוד את שירת יהודי תימן, והיה בקשרי ידידות עם עדאקי עוד מימי הצטרפותו למקהלה בניצוחו של רבינא בירושלים, ולאחר שרשם מפיו כמה שירים של יהודי תימן להדפסה. הוא פנה לעדאקי וביקש ממנו שיר תימני לשירה בציבור לט"ו בשבט. עדאקי הסכים, והתאים לנעימה תימנית את מילות הפסוק מחומש ויקרא:

"כי תבואו אל הארץ
ונטעתם כל עץ מאכל
וְנָתַן הָעֵץ פִּרְיוֹ
וְהָאָרֶץ יְבוּלָהּ…"

רבינא אהב את הנעימה, ערך את המילים והשיר עשה לו כנפיים ונעשה נחלת כל ילדי ארץ ישראל בחגיגות ט"ו בשבט.

עדאקי ראה בתפוצת השיר התחלה להפצת נעימות תימן, אבל רק מעטים יודעים היום שזה מקורו.

ברוח הדברים, גם בשנת 2018, בהפקת הדיסק "בואו לגני" – פיוטים בעיבודים לילדים, זכה השיר הזה לעיבוד עכשווי וייחודי.

 

יחיאל עדאקי וילדיו
יחיאל עדאקי ושני בניו. צילום: מרכז לחקר המוסיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים

 

להאזנה לשיר בעיבוד עכשיו מקורי לילדים באתר הפיוט והתפילה

 

לקריאה נוספת:

יחיאל עדאקי – החזן והפייטן, אבנר בהט, תהודה ככרך 26

סיפורו של יוסף מרקו ברוך – הילד הרע של הציונות

"אם היה רוצה היה יכול לדקור אותי בסכין". את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר בנימין זאב הרצל על המהפכן הציוני הנלהב יוסף מרקו ברוך, אחת הדמויות הפחות מוכרות בהיסטוריה של הציונות

יוסף מרקו ברוך, 1898

במקום דיבורים ותרומות, יוסף מרקו רצה לראות נשקים שלופים בידיהם של טובי בנינו שינסו את כוחם מול האימפריה העות'מאנית. מתנגדיו קראו לו "אנרכיסט", אבל הוא ראה את עצמו כציוני האמיתי, כזה שלא מפחד משום דבר בדרך למטרה – הלוא היא כיבוש ארץ ישראל. וכמו גיבורים טרגיים אחרים בהיסטוריה, הוא בחר לשים קץ לחייו בגלל אהבה נכזבת.

​אל מול הציונות של הרצל, נולדה באותן שנים של סוף המאה ה-19 ציונות קצת אחרת. בעוד הציונות הקלסית האמינה בשיח עם המעצמות, בשאיפה ללגיטימציה עולמית, בשימוש בכסף של נדבנים יהודים מרחבי העולם כדי להגיע לאוטונומיה ליהודים (לא דווקא בישראל), בחור צעיר בשם יוסף מרקו ברוך הציג ציונות מסוג חדש: "הציונות הצבאית".

האיש הזה הצליח להרגיז פחות או יותר את כולם:

את הציונים המתונים – אותם ראה כפשרנים;

את הנדבנים הגדולים – שהחשיב כ"אשמים בכל הפגמים";

את הרשויות במרבית המדינות בהן ביקר בניסיונו להקים שם תנועות ציוניות לוחמות – שראו בו גורם מתריס ומערער;

את הרצל עצמו והסובבים אותו – לאחר שכינה אותו ואת אנשיו "מתרפסים".

הוא הצליח להרגיז כל כך הרבה אנשים, שהקהילות היהודיות עצמן הוקיעו אותו, ואף שיתפו פעולה עם רשויות השלטון הזר כדי להרחיק אותו מהן. כאשר רצה להשתתף בקונגרס הציוני השלישי בבאזל, הנוכחים פשוט השתיקו אותו והורידו אותו מהבמה.

ואם כל המאורעות האלו לא הספיקו כדי לשבור את רוחו, ארוסתו הודיעה לו לפתע שהיא עוזבת אותו. בגיל 27, מרקו ברוך החליט לשים קץ לחייו ביריית אקדח.

אספנו כמה משפטים שלו ועליו שנותנים טעימה מסיפורו של האיש המרתק הזה, שאמנם זכה לכינוי "אנרכיסט" בידי יריביו, אבל היה דווקא אדם בעל משנה ערכית ברורה מאוד – אף שקצת רדיקלית לזמנו.

התוכנית:

"על היהודים לעלות לארץ ישראל, לכבוש אותה מידי התורכים, להתיישב בה בהמוניהם,

להקים מושבות חקלאיות ולייסד מדינה יהודית, שטופת חיים ובעלת אוטוריטה ממלכתית."

מרקו ברוך על פגישת הרצל עם שליט האימפריה העות'מנית:

"למה נסע לשם, מה זכות היתה לו לכך? בשם מי? בשמנו? בשמי אני? לא ולא. עבדול חמיד הנוכל מוליך אותו שולל."

האלטרנטיבה שהוא הציע:

"על העם היהודי לדעת לפעול כדי להשיב לידו את חלקו החוקי, את שטחי המדינה היהודית הקטנה.

גיבורים יהיו אלה אשר יכבשו את ארץ ישראל מידי המשעבדים התורכים ונשק בידם."

שירי לכת שחיבר בקראו ליהודים אל הנשק:

"לוחמינו בני החיל

יעלו על ארץ צור

אתא בוקר, תם הליל

ונקרא אליה דרור

נדליק את נר המכבים

כי דמם הוא בעורקינו.

גם אם נפול שם חללים

לא נשכח את מולדתינו"

"הציונות הצבאית" של מרקו ברוך:

"היו אוסרים אותי בגלל הציונות הצבאית שלי, על שאני קורא ואקרא תמיד: ישראל – לנשק!

אני דורש כי הביל"ויים החדשים שלנו יהיו חמושים ומזוינים מכף רגל ועד ראש.

הביל"ויים שלי – רובה על שכם, גדודים, שורות שורות, צבא שלם של חיילי ביל"ו!"

הקונגרס הציוני של מרקו ברוך מול הקונגרס הציוני של הרצל:

"את הרצל אזמין לכאן לבולגריה. כאן, ליד גבול תורכיה ממש, יותן לקונגרס אופי של הפגנה צבאית, הרי הרצל עצמו טען, כי דרוש לנו צבא, כי קצינים יש לנו כבר ובמספר רב. מכאן יימסר האולטימטום לקושטא רבתי – כאן יהיה התרמופילים [קרב הענקים] שלנו – שלי ושל הרצל זה."

וכך אמר מרקו ברוך הבלתי מוזמן לקונגרס הציוני השלישי, רגע לפני שהסדרנים סילקו אותו:

"אני מציע להשתלט על ארץ ישראל בכוח הזרוע. בכל הפגמים אשמים עשירי ישראל. יש להחרים את כספם ובעזרתו להקים צבא יהודי. במקום זאת אנו שולחים אגרות של התרפסות!"

ואולי הטקסט הכי קשה, שאותו אמר לא פחות מחוזה המדינה, לאחר ששמע על התאבדותו של מרקו ברוך:

"האנרכיסט יוסף מרקו ברוך המית עצמו ביריה בפלורנץ. איש מטורף זה היה השולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת, שינסה הפעם בבאזל להתנקש בחיי. איש איש לא הגן עלי. יוסף מרקו ברוך עמד, כשרצה בכך, לפני, מצדי או מאחורי. אם היה רוצה היה יכול לדקור אותי בסכין… מותו מרצון מוכיח, כי אל נכון ראיתי את הרצח בעיניו."

והנה דברים שאנחנו, בתפקידנו כספרייה הלאומית, מתחברים אליהם במיוחד:

"מחובתם של סופרים ואמנים לדאוג לכך, כי אישים כמרקו ברוך לא יאבד זכרם.

אנו תקוה, כי יבוא יום, ועמנו ידע להקדיש תשומת לב לדמות!"

(מתוך ספרו של ש. גורליק "דמויות")

גלו עוד על בנימין זאב הרצל: הכתבים, הסיפורים, התמונות ועוד

תעלומה בכתבי יד: מיהו ה"הבחור הנחמד" חובב הדקדוק?

בכתב יד כזה אנחנו לא נתקלים כל יום. לספרייה הגיע חיבור שכולו דקדוק עברי, עם הקדשה מפתיעה בסופה: "ספר הדקדוק נכתב לתשוקת הבחור הנחמד", כאשר שמו של אותו בחור חמד נמחק וגורד. בחינה מדוקדקת של כתב היד נותנת כמה פתרונות חלקיים לתעלומה על מהותו של הספר ועל זהותו האפשרית של "הבחור הנחמד". סיפור בלשי על השפה העברית ועל "בחור נחמד" אחד ומסתורי.

מתוך "ספר הדקדוק"

אל הספרייה הלאומית נתרם כתב יד מפתיע במיוחד. כתב יד עברי ישן שכולו דקדוק ולשון, פיעל, פועל והתפעל. כתב היד התגלה בארכיון קבוצת יבנה, שאנשיו זיהו כי יש בידיהם דבר מה נדיר, והחליטו להעביר אותו אלינו לשימור ובחינה.

בפתח הספר נכתב בזו הלשון: "ספר הדקדוק לחנך הנערים לדבר צחות בלשון הקדש", ומיד אחר כך מובאים הסברים ודוגמאות שיכולים להכין כל בר דעת לבגרות הקשה בלשון.

 

מתוך ספר הדקדוק

 

אך הדובדבן שבקצפת הושאר – כמו כל דבר טוב – לסוף. "תם ונשלם, השבח לאל", כותב בהקלה המחבר או המעתיק האלמוני, ומוסיף: "ספר הדקדוק נכתב לתשוקת הבחור הנחמד…", כאשר השם עצמו גורד מכתב היד.

המשמעות של "תשוקת" בהקשר הזה, לא קשורה לרומנים ולסיפור אהבים, אלא משמעה פשוט "לבקשת" – זאת אומרת: כתב היד נכתב לבקשת אותו "בחור נחמד".

בחינה שערכה מחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית מצליחה לקבוע על פי סימני המים כי החיבור נכתב באיטליה, בסביבות שנת 1780. בנוסף, במחלקה מעריכים כי השם שנמחק – קרי אותו "בחור נחמד" – הוא שלמה מינירבי, כאשר את השם האמצעי (אולי שם האב) בשלב זה לא ניתן לקבוע. חשוב לציין שהשם מינירבי (שלעיתים מאויית מינרבי) הוא שם מוכר ביהדות איטליה.

לא ניתן לקבוע בוודאות אם מדובר בחיבור מקורי, או שמדובר בהעתק, אבל מכיוון שבספר יש אזכורים רבים בגוף ראשון, והכותב אפילו מתאר שכתב יד זה מטרתו להעלות על כתב את שיעורי הדקדוק שנעשו בעל פה, יתכן שאכן מדובר בחיבור מקורי. אם אכן בכתב היד חיבור מקורי, אז אפשר אפילו להניח שהמורה לדקדוק הוא שכתב את הספר שמתבסס על שיעורי הדקדוק שנתן לתלמידו – הלוא הוא אותו "בחור נחמד" שלמה מינירבי.

מחיקת השם של מזמין הספר, אגב, היא דבר נפוץ מאוד. פעמים רבות, כאשר הספר עבר מיד ליד בעסקה כזו או אחרת, הבעלים החדש של הספר גרד את השם של הבעלים הראשוניים ממנו.

מחלקת כתבי היד תמשיך לחקור בנושא. מי יודע, אולי נגלה יום אחד שהספר הוקדש בכלל לאחד מאבות אבותיו של גורו הדקדוק העברי, הפרופסור אבשלום קור!