כדורגל בחסות הוד מלכותו

כדורגל שיחקו בארץ ישראל עוד בימי הטורקים, אך כשהבריטים הגיעו לפה הענף פרח באופן חסר תקדים

גדוד המלך א' נגד הפועל תל אביב, 21.11.31 – הפועל

אוצרים: יורם א. שמיר ורתם כסלו

בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י (1948-1917) נוספו ליהודים ולערבים תושבי הארץ גם אלפי בריטים: אנשי ממשל, משטרה וצבא, ובשנות מלחמת העולם השנייה אף חיילים זרים ממדינות אחרות. אמנם כדורגל שוחק במרחב הגיאוגרפי של פלשתינה-א"י עוד לפני הגעת הבריטים, אך הוא קיבל דחיפה משמעותית תחת שלטון האומה הנחשבת למולדת המשחק, וכל שלושת מרכיבי האוכלוסייה העיקריים בפלשתינה-א"י השתתפו בו. בכל אחד מהסקטורים הללו קמו קבוצות כדורגל (רק לטעימה נזכיר את הקבוצות Paymasters, שבאב אל ערב ומכבי תל אביב), שקיימו ביניהן משחקי גביע.

בשנת 1928 נוסדה ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל (בהמלצה מצרית), ואחד התנאים להכרה של פיפ"א בה היה שיתוף כל קבוצות האוכלוסייה במדינה. משום כך, בליגה של ההתאחדות נערכו משחקים בין קבוצות ערביות, יהודיות ובריטיות, ובאופן עקרוני – אם כי לא תמיד מעשי – שחקני שלושת המגזרים אף שותפו בנבחרת ארץ ישראל, כשהיא התמודדה מול קבוצות זרות.

 

מגרש משותף

לרוב, בחשבנו על היחסים בין קבוצות האוכלוסייה בארץ, מצטיירת תמונה דואלית, כאילו שרר מאז ומתמיד מצב של עימות בין היהודים לערבים. תמונה דואלית מצטיירת גם בעימות בין היהודים לבריטים, בעיקר אם מביאים בחשבון את מאבק האצ"ל והלח"י בהם או את יחסם למעפילים. אולם הקשרים הספורטיביים בין יהודים, ערבים ובריטים, כפי שהם באים לידי ביטוי בכדורגל, עשויים להעיד כי בניגוד לתמונה הזו, ברמת הארגונים של החברה האזרחית, לא היה מדובר בשלוש קהילות נפרדות, אלא במציאות מורכבת שבה התקיים שיתוף פעולה בין הקהילות. כך, על אף שההשתייכות הלאומית הייתה המאפיין המרכזי של הספורט בפלשתינה-א"י, אירועי הספורט – ובמקרה זה משחקי הכדורגל – היו זירת מפגש בין הקהילות.

אין פירוש הדבר שהמתח לא השפיע על היחסים הספורטיביים: למשל, בשל המחאות שהתעוררו בקרב היישוב היהודי עקב פרסום הספר הלבן בשנת 1930, הופסקו המשחקים בין קבוצות בריטיות לקבוצות יהודיות; ובשנת 1934, במחאה על היחס שזכו לו, פרשו הקבוצות הערביות מההתאחדות הארצישראלית והקימו התאחדות משלהן, מהלך שלא האריך ימים. מצד אחר, הקהל קיבל יפה קבוצות מעדות אחרות. למשל, על המשחק בין מוסלם קלוב מיפו למכבי רחובות, שנערך על המגרש ברחובות ב-1941, נכתב בעיתונות העברית: "הקבוצה הערבית נתקבלה ברחשי אהדה מצד חובבי הכדורגל ברחובות"; והכרעות ההתאחדות נפסקו באופן ספורטיבי, ללא הטיה ניכרת לטובת קבוצות יהודיות, לאורך רוב שנות המנדט.

 

מן העיתונות:

​מזרח תיכון חדש

כדורגל שוחק לא רק בתוך גבולות פלשתינה-א"י, אלא גם בזירה הבינלאומית. החל בשנת 1927, הקשרים הספורטיביים העיקריים של הקבוצות היהודיות היו עם מדינות ערב – מצרים, לבנון וסוריה, ובדיווחי העיתונות על המשחקים הללו לא מתוארים עימותים, עד ראשית שנות ה-40.

מן העיתונות:

 

בועטים בימי מלחמה​

אם כך, בהתחשב בקשרי הכדורגל בין קבוצות האוכלוסייה השונות במדינה המנדטורית, נדמה כי יש להסיר את משקפי העימות שדרכם אנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המקום הזה. העימות לא היה שם תמיד, אלא התפתח עם השנים, כפי שאפשר לראות היטב במגרש הכדורגל. עם הזמן ניכר בזירת הכדורגל תהליך של היפרדות בין המוסדות היהודיים והקבוצות היהודיות לבין אלה הערביות והבריטיות. הדבר התרחש בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה; אז החריפו העימותים הן עם הקבוצות הערביות, הן עם הקבוצות הבריטיות (והקבוצות הצבאיות האחרות).

בעוד הפסקת המשחקים עם הקבוצות ה"זרות" הייתה תהליך טבעי, בשל עזיבת רוב הכוחות ואנשי הממשל את האזור עם סוף המלחמה, הפסקת המשחקים בין יהודים לערבים הייתה פרי הכרעות לא-ספורטיביות של ההתאחדות.

 

 

מן העיתונות

 

​כרטיס אדום

במשחקי הגביע של 1942 הייתה אמורה מכבי חיפה להתמודד עם הקבוצה היוונית Royal Hellenic Army Team בשלב רבע הגמר, אך היוונים עזבו את הארץ, ומכבי חיפה עלתה אוטומטית לשלב הבא. אחד משלושת המשחקים הנותרים ברבע הגמר, בין מכבי תל אביב לשבאב אל ערב, הסתיים בניצחונה של הקבוצה היהודית, אך היא שיתפה בשורותיה שני שחקנים חייבי גיוס, דבר שהיה אסור על פי חוקי ההתאחדות. לכן הורחקה מכבי תל אביב מהמשך המשחקים. אולם לא הקבוצה הערבית היא שנהנתה מפסילת מכבי תל אביב, אלא מכבי חיפה, שכבר עלתה אוטומטית לחצי הגמר, וכעת עלתה אוטומטית גם לגמר. ערעור שבאב אל ערב על ההחלטה לא התקבל בהתאחדות.

בעקבות החלטה זו פרץ סכסוך בין הקבוצות הערביות להתאחדות, שהביא בסופו של דבר לפרישתן בשנת 1943 ולהקמת התאחדות ספורט ערבית במאי 1944.

הסיפור של הכדורגל בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית מדגים היטב כיצד ברמה האישית, לא התקיימו תמיד יחסי איבה בין האוכלוסייה הערבית והיישוב היהודי ובין שניהם והשליטים הבריטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפגשים הספורטיביים. גם בשנות ה-30 וה-40 נמשכו המפגשים בין יהודים, ערבים, בריטים ואחרים על מגרשי הכדורגל, כמעט עד סיום המנדט. יחד עם זאת, בשנים אלו אפשר לראות כיצד, בהדרגה, הכדורגל משמש במידה גוברת כלי במאבקים הפוליטיים בין האוכלוסיות השונות בארץ ישראל.

 

 

מן העיתונות

 

לקריאה נוספת:

בן פורת, אמיר (2003). כדורגל ולאומיות. תל אביב: רסלינג.

חריף, חגי (2011). ציונות של שרירים: תפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי ביישוב ובמדינת ישראל 1960-1898. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

כסלו, רתם (2013). משחקים בשירות הוד מלכותו: הוולונטריזם הכפוי בכדורגל בשנות מלחמת העולם השנייה.
עבודה לתואר מוסמך בהנחיית פרופ' רונן שמיר. אוניברסיטת תל אביב.

קאופמן, חיים (2007). "הספורט היהודי, הארץ-ישראלי והישראלי – בין לאומיות לבין פוליטיות". עמ' 130-113 בתוך גור זאב א', לידור ר' (עורכים), ספורט, ערכים ופוליטיקה. חולון: דוד רכגולד.

קאופמן, חיים וחריף חגי (עורכים) (2003). תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים. ירושלים: יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה.

שוחט, אלישע (2006). 100 שנות כדורגל. הוצאת אלישע שוחט

שורק, תמיר (2006). זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

"האנדל ערליך" – מונופול אליבא דסאטמר

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות

הם אף פעם לא האמינו בך באמת. תייגו אותך מההתחלה כסתם עוד ילדה ששקועה בהזיות על אימפריות נוצצות, מנסה לצוף באוקיינוס מלא כרישי נדל"ן. אז את עושה מה שמוטל עלייך, מוכנה לסכן הכול עם כל זריקת קובייה. מתפללת לא לגמור את הלילה בתא מעופש בלי זכות לעבור בדרך צלחה.

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות.

​כשרשמה מגי ליזי בשנת 1903 פטנט על משחק הקופסה שהמציאה, משאת נפשה הייתה ללמד ילדים רכים בשנים על זוועות הקפיטליזם. בתור תומכת נלהבת של הכלכלן והפוליטיקאי הפרוגרסיבי הנרי ג'ורג', ניצלה מגי כל דקה שלא הוקדשה לעבודה או לשינה כדי לייצר את המשחק. מי ששיחקו בו גילו במהרה שממציאת המשחק כלל לא ניסתה להחביא את דעותיה. היו שתי דרכים אפשריות לשחק: האחת – חתירה להקמת מונופול שיחסל את כל המתחרים, והשנייה – יצירת שיתופי פעולה כך שכל השחקנים ירוויחו.

בשנת 1935 קנו האחים פרקר את הפטנט על המשחק ובתוך שנה השתנה המשחק מן הקצה אל הקצה וה"מונופול" המוכר והאהוב יצא לאור. מעתה הייתה רק דרך אחרת לנצח במשחק: הקמת מונופול מצליח שיביא את המתחרים האחרים לפשיטת רגל. המשחק הישן באריזה החדשה הפך לסנסציה אדירה: בתקופת "השפל הגדול" שבה נפגעה פרנסתם של מיליוני אמריקנים, האפשרות להפוך לבעל קרקעות אמיד ולו על גבי לוח המשחק, קסמה כנראה לשחקנים רבים. המשחק האנטי-קפיטלסטי נעשה עתה לסמל הקפטיליזם האמריקני.

שלל גרסאות ומהדורות של מונפול ראו אור במהלך השנים, אך את אחת הפרשנויות המעניינות ביותר למשחק, העניקו לנו חסידי סאטמר בארה"ב כשיצרו את הגרסה שלהם למשחק הקלאסי וקראו לו "האנדל ערליך", או בעברית – "סחור בהגינות!"

משחק קופסה למספידי היידיש

באמצע שנות התשעים זכה המונופול לתרגום מספר 27 והפעם ליידיש! היה זה הרבה יותר מתרגום משפה לשפה: ב"האנדל ערליך" החליף עולם הערכים של קהילת סאטמר את שיר ההלל לקפיטליזם. את הכיף שבדחיפת המתחרים אל סף פשיטת רגל (ואולי עם קצת מזל ותכנון נכון, גם הרבה מעבר לשם) החליפה הדבקות בחוקים ובמנהגים של חסידות סאטמר.

הגרסה הסאטמרית למונופול: האנדל ערליך

קהל היעד של המונופול של סאטמר היו ילדות מגיל שמונה ומעלה. המטרה הייתה לחנך ולהדריך את האמהות לעתיד לאור הערכים, האיסורים והמנהגים של החסידות. המשחק כוון אל הילדות ולא אל הילדים כי אלה היו פטורים ממשחקי קופסה והוטל עליהם לעסוק בלימוד תורה.

דוברי עברית מודרנית לגי-הנם!

נדל"ן בקרקוב, קופת צדקה וטיול לגהנום

כבר ממבט ראשון ניכרים ההבדלים בין המונופול המוכר והאהוב לגרסתו הסאטמרית: אם בגרסה הישראלית יזכו השחקניות והשחקנים לרכוש נדל"ן מובחר באזורים כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, המקומות הניתנים להשכרה ולקנייה ב"האנדל ערליך" הם מעוזי העבר של חסידות סאטמר – קרקוב ולובלין – הקהילות שחרבו בזמן השואה, או אנטוורפן, לונדון ומונטריאול – מקיבוצי החסידות הגדולים ביותר בזמן הזה. בת המזל שתנחת על המשבצת הנכונה תוכל לרכוש אפילו את השטריימל היחיד במשחק – חנות לממכר כובעי השטריימל הייחודים של הגברים בקהילה.

קרקוב, לובלין, הכנסת אורחים, חשבון נפש וצדקה

את הרכישות המסחררות שלהן תבצענה הנערות באמצעות שטרות כסף ייחודיים: כל שטר מכיל משפט ביידיש המלמד את השחקנית אחד מערכי הקהילה. בתרגום לעברית: "חיי חיים של אדיקות ותצליחי", "עם אמון באל כל הדאגות נעלמות" או "אל תדאגי, תאמיני ותהיי שמחה".

במשחק יש הרבה צדדים חיוביים כמו "עשיית צדקה" – המשחק חוזר ומורה לנערות לתרום חלק מהכנסתן לעזרה לנזקקים: 200 דולר מהאלפיים שמקבלות השחקניות מועברים אוטומטית ל"קופת הצדקה". כך גם לגבי כל מעבר ב"דרך צלחה" – 25 דולר מתוך ה-250 שמקבלת כל שחקנית הם קודש לעניים. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שהמשחק נועד לנערות החברות בקהילה הנסמכת רבות על עזרה הדדית.

אך לא הכל חיובי ב"האנדל ערליך": התיאולוגיה והמסורת הסאטמרית משתקפת בצורה הטובה ביותר במיקום מרכזי על הלוח: "הגי-הנם". אם בגרסה המוכרת יישלח השחקן לכלא בלי הזכות לעבור בדרך צלחה, בגלל שדרך על משבצת הכלא או כי הרים כרטיס המורה לו על כך, השחקנית חסרת המזל של "האנדל ערליך" תשלח לגיהינום, שבו תאלץ לחכות שני תורות בזמן שהיא מתבשלת בלהבות בגלל שהפרה (לפי הכרטיס שאיתרע מזלה והרימה) שלל איסורים בתקנון החסידי: לא הקפידה על הכשר מחמיר בארוחת השבת שבישלה, דיברה אנגלית או עברית מודרנית – שפתם השנואה של הציונים – ועוד כהנה וכהנה איסורים.

לך לגי-הנם בלי זכות לעבור בדרך צלחה

מה קורה למשל, אם שחקנית מוצאת את עצמה חסרה במזומנים? ב"האנדל ערליך" היא יכולה ללוות 300 דולר מקופת הגמ"ח שהוקמה לשם כך. זה אולי ההבדל הבולט והמרתק ביותר בין ה"מונופול" המוכר לבין "האנדל ערליך" – משחק שבו עשיית כסף היא מטרה משנית לחלוטין.

מי היה וולתר רתנאו?

מי היה וולתר רתנאו? מה הסעיר כל כך את מתנגדיו, שלא היססו לנקוט אמצעי כה חמור להשקטת הפוליטיקאי הבכיר?

וולתר רתנאו בהיותו שר החוץ, מתוך אוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון

יום שבת, ה-24 ביוני 1922, ברלין, שכונת גרונוולד, שדרות המלכים (Königsallee): שר החוץ של רפובליקת וויימר, המשמש גם מנכ"ל של חברת AEG, ד"ר וולתר רתנאו, יוצא מביתו המפואר ומתיישב במכוניתו בדרכו ליום עבודה עמוס באירועים. כהרגלו, נוסע רתנאו רק עם נהגו האישי ובלי שומרי ראש. מאות מטרים לאחר תחילת הנסיעה, מתפוצץ רימון יד ונשמע צרור יריות. במקום נותרים רתנאו, מוטל ללא רוח חיים, ולצדו נהגו, רכב אחר בורח ובו שלושת הרוצחים מהארגון הימני המיליטריסטי הקיצוני הנקרא "קונסול".

מה היו הנסיבות הפוליטיות של גרמניה בשנת 1922 ומי היה וולתר רתנאו? מה הסעיר כל כך את מתנגדיו, שלא היססו לנקוט אמצעי כה חמור להשקטת הפוליטיקאי הבכיר?

בעת הירצחו של רתנאו גרמניה הייתה שקועה בבעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות קשות ביותר. ארבע שנים קודם לכן היא הובסה במלחמת העולם הראשונה ועברה זעזוע פוליטי עם התפטרותו של הקיסר האחרון, ווילהלם השני, בעקבות סיומה המביש של המלחמה. חלקים ניכרים של האוכלוסייה היו נתונים בבלבול פוליטי, נקרעים בין המונרכיה ובין הדמוקרטיה החדשה.

זאת ועוד, העול הכלכלי של שנות המלחמה הכביד על כל הגרמנים: אבטלה, רעב ואינפלציה. זמנים כאלו אינם זמנים של איזון ורוגע, אלא זמנים של האשמה ושל חיפוש אחרי האחראי, הבוגד. לא בכדי, התחזקה האנטישמיות באותן שנים ומפלגות קיצוניות ושוביניסטיות רשמו מספר עולה של חברים בפנקסי הפעילים; בין היתר נבנתה מן המצב גם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. בתוכניותיהן התוקפניות, הסיתו מפלגות אלו את הקהל נגד יהודים, וכמובן נגד הבולטים ביניהם. בעיניים אנטישמיות, היהודים היו העשירים בחברה הגרמנית ומי שעשו את רווחיהם על גבהּ ועל חשבונה של האוכלוסייה הרחבה שנשארה ענייה. אל הקלחת הפוליטית, הכלכלית וההיסטורית הזאת נקלע וולתר רתנאו, פוליטיקאי, תעשיין וסופר יהודי.

וולתר רתנאו (1922-1867) נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. אביו, אמיל רתנאו, ייסד את חברת AEG, ולימים ירש וולתר חלקים ניכרים של החברה וגם תפקיד ראשי בהנהלתה. עקב חשיבותה של אותה חברה בכלכלת גרמניה, מונה רתנאו לאחראי בתחום המשאבים וחומרי הגלם בתעשיית המלחמה. יחסו של רתנאו לכיוונים הפוליטיים השונים לא היה נקי מתפניות מעוררות מחלוקת: בימי המלחמה הוא תמך במטרות הגרמניות במלחמה ואף המליץ על הפצצת לונדון באמצעות צפלינים, ואילו לאחר המלחמה הביע ביקורת חריפה על הקיסר שהתפטר. לאחר מינויו לשר החוץ של רפובליקת וויימר, בינואר 1922 (עד כה, הוא היהודי היחיד שהגיע לתפקיד כה בכיר בפוליטיקה הגרמנית), פעל רתנאו להתקרבות זהירה בין גרמניה ורוסיה, והצליח לגבש את הסכם רפאלו עם רוסיה הסובייטית. הצלחתו בגיבוש ההסכם הניבה הקלה משמעותית בלחץ הכלכלי על קופות גרמניה שהיו באותה עת ריקות.

בנוסף לכך, היה רתנאו איש ספרות, כתב וצייר וגם אסף דברי אומנות. הוא היה בקשר מכתבים עם אנשי תרבות רבים והיה מוכר בנדיבותו כלפי אמנים עניים. הסופר האקספרסיוניסטי הצעיר קרל ארנשטיין פנה אל רתנאו בבקשה לתמוך בו. רתנאו, על אף שטרם הכיר את ארנשטיין, ענה בחיוב והעניק לו מלגה למהלך שנה. מקרה זה הוא רק אחד ממקרים רבים מהסוג הזה.

באוספים הארכיוניים של הספרייה הלאומית נמצאים מספר מכתבים מאת רתנאו אל אנשים שונים, אל אלברט ארנשטיין, קרל ארנשטיין, אל מרטין בובר וכן לסטפן צווייג. התכתבות זו עם הסופר האוסטרי היהודי צווייג מעידה על הקשרים הלבביים של רתנאו עם אנשי ספרות.

וולתר רתנאו במדי צבא, מתוך אוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון

 

הקול היהודי קובע: "פרעזידענט לינקאלן" חייב ללכת!

אחת מנקודות השבר של מלחמת האזרחים האמריקנית הגיעה לקראת בחירות 1864: הנשיא המכהן אברהם לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו נשיא חדש שיחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה. הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה

כרזת בחירות של המפלגה הרפובליקנית, שנת 1864

השבעתו של אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית בשנת 1861 הייתה הזרז שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. אחת אחת פרשו מדינות הדרום מהברית משנודע להם שהמועמד שהציב במוקד קמפיין הבחירות שלו את עצירת התפשטותה של העבדות לטריטוריות האמריקניות החדשות, הוא זה שנבחר לנשיאם.

הנשיא הטרי ניצב בפני האתגר הגדול ביותר שניצב בפני נשיא אמריקני מכהן: מלחמת אזרחים. בתור פוליטיקאי ומדינאי מחונן ידע לינקולן שלא מדובר אך ורק במאבק מול אויבים מבחוץ: על כל צעד ושעל נתקל לינקולן בהתנגדות מסיעות רבות ושונות – רפובליקנים רדיקלים אשר דרשו נקמה בדרום המורד, דמוקרטים מתונים שנאבקו להפסקת המלחמה ושימור העבדות ומתנגדים נחרצים יותר שהיו נחושים להתנקש בחייו.

לנוכח המוני ארונות הקבורה והחיילים הפצועים החוזרים מהחזית, הבין המדינאי המחונן שהדרום לא צריך לנצח במלחמה כדי להגשים את יעדיו: שימור העבדות ופרישה מהברית. כל שהקונפדרציה המורדת צריכה לעשות הוא להחזיק מעמד עד שהנחישות הצפונית תתפרק. אחת מנקודות השבר הגיעה לקראת בחירות 1864: לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו יריבו מהמפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקללן אשר יחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה.

הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה.

"פרעזידענט לינקאלן" מחרחר המלחמה

העיסוק הנרחב ביותר בבחירות הקרבות באמריקה דווחו מעל דפי 'המגיד'. כתב העת שהוקם בפרוסיה המזרחית שם לעצמו מטרה (כפי שציין בשערו) לספר "ליעקב (הכוונה לעם ישראל) מהנעשה בכל חלקי תבל בין כל יושבי חלד".

ומה היה ל'המגיד' לספר ליושבי פרוסיה בנושא? הידיעה הראשונה שמצאנו התפרסמה ב-14 בספטמבר 1864.

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-14 בספטמבר 1864

 

לאחר כמה שורות דיווח על מרידות בטוניס ואלגיריה (אלגיריען), משתף 'המגיד' את קוראיו ש"באמעריקא יש תקוה לשלום" כיוון ש"ממשלת ראש ארצות הברית עומדת בפני בחירות". מעניין לגלות שהידיעות על עייפות אזרחי הצפון מהמלחמה הגיעו עד עורכי 'המגיד'. זו כנראה הסיבה שהם חזו את הפסדו של "הפרעזידענט לינקאלן" בבחירות ונצחונו של "איש אחר אשר מחשבותיו כמחשבותיהם בדבר השלום, אז יש תקוה כי יושם קץ אל המלחמה האיומה ההיא".

בהמשך אותו חודש מספק 'המגיד' דיווח ברור יותר לגבי דמותו של אותו איש בעל מחשבות שלום וקובע שדעת הקהל האמריקנית נחלקת בין הנשיא הנוכחי ובין "שר הצבא מאק קלעלאן" אשר אם ייבחר "תשוב החרב אל תערה". אולם אם ישוב וייבחר לינקולן, מזהיר כותב הידיעה, "אז לא תשקוט המלחמה כי אם בהכרת (הכרעת) אחד משני צדדי הלוחמים עד תומו כי מנויה וגמורה בסוד לינקאלן וממשלתו ללחום עם בעלי הנגב (המורדים בדרום) עד רדתם" (המגיד, 21 בספטמבר 1864).

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-21 בספטמבר 1864

 

גם ברוסיה הצארית עקבו היהודים אחר ההתפתחויות הגורליות באמריקה הרחוקה. כתב העת 'המליץ', אשר בחר להיות "לפה לכל דבר הנוגע לכנסת ישראל", דיווח ב-15 בספטמבר 1864 על כינוס פוליטי מעניין בניו יורק אשר במהלכו התאספו "עם רב כמאת אלף איש… ושם נמנו וגמרו לבחור את שר הצבא מאק-קלעלאן לראש הכנסיה על ארבעת השנים הבאות".

'המליץ' הרחיק לכת בהתקפתו את לינקולן והאשים אותו לא רק בהיותו מחרחר מלחמה שאינו מעוניין בסיומה השלו, אלא בהיותו האחראי הראשי (שלא לומר היחיד) בפרוץ המלחמה אשר "אכלה את מבחר הצעירים".

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המליץ' ב-15 בספטמבר 1864

 

בסופו של דבר נצחונו בבחירות של לינקולן הוכרע בספטמבר 1864 עם כיבוש אטלנטה בידי יוליסס ס. גרנט, מפקד צבא הצפון שמינה לינקולן. היה זה הניצחון האסטרטגי שסייע לשכנע את אזרחי הצפון בכך שהניצחון הסופי במלחמה קרוב ושארצות הברית תוכל לשרוד את המלחמה הנוראית ולהפוך למדינה אחת שוב, אך ורק אם יימשך המאמץ בכל הכוח.

ב-30 בנובמבר 1864 דיווח 'המגיד' בעצב על הזכייה של לינקולן בכהונה שנייה וקבע כי "בזה אבדה תקות חפצי השלום". רק בכתבה זו מוזכר רצונו של הנשיא לבטל את העבדות.

 

ידיעה שהתפרסמה ב-30 בנובמבר 1864

 

מחברה של הידיעה מוסיף הוראה תמוהה שנתן "הפרעזידענט של יושבי הנגב": בניסיון נואש למנוע את התבוסה הקרבה של הדרום הורה נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס "לתת כלי קרב בידי כל עבדי-עולם אשר בנגב ללחום נגד בני הצפון." לא ברור מהיכן קיבלו אנשי 'המגיד' את המידע הזה אך הם התייחסו אליו ברצינות תהומית וקבעו שחימוש העבדים מדרום דווקא יסייע להביא את הקץ למלחמה ולעבדות. למרות שדיוויס מעולם לא נתן הוראה זו, הדיווח בכתב העת משקף את הדי התבוסה הקרבה שהגיעו עד מזרח אירופה.

בתשעה באפריל 1865, נכנעו כוחות הדרום בראשותו של הגנרל רוברט אי לי ומלחמת האזרחים הגיעה לסיומה.

 

העיתונות היהודית מספידה "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים"

ב-15 באפריל 1865, חמישה ימים בלבד מקץ מלחמת האזרחים, חמק השחקן ותומך הדרום ג'ון ווילקס בות' אל התא הנשיאותי בתיאטרון פורד וירה בעורפו של אברהם לינקולן. לאחר שירה בנשיא, דקר את מאבטחו האישי באמצעות פיגיון ואז קפץ מהקומה השנייה אל הבמה בניסיון להימלט. המתנקש – ששבר את רגלו בנפילה – הניף באוויר את הפיגיון המדמם וצעק לעבר הקהל בלטינית, "סיק סמפר טיראניס" – כך תמיד לעריצים. הוא ניצל את הבלבול שאחז בקהל על מנת להימלט בשעה שהנשיא מחוסר ההכרה הוצא מהמקום.

בבוקר שלמחרת ההתנקשות, בשעה שהמרדף אחרי בות' התרחב לכל שטחי הצפון, מת אברהם לינקולן מפצעיו. בות' עצמו – שהשבר ברגלו הסב לו כאבים עצומים – הצליח לחמוק מרודפיו מעל לעשרה ימים, ולחצות את הגבול לשטח הדרום המובס. הוא השתכן בחוות טבק בווירג'יניה יחד עם שותף נוסף לקשר, אולם יחידת פרשים של צבא ארה"ב איתרה את השניים וכיתרה את החווה.  השותף שלו לפשע בחר להיכנע, אך בות' התבצר וסירב לצאת ללא קרב – כשהציתו החיילים את בית המסתור שלו, ניסה להימלט תוך כדי ירי , אך נורה בצווארו. מילותיו האחרונות היו, "חסר תועלת, חסר תועלת."

רק עם מותו של אברהם לינקולן, "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים", התחלף הטון הביקורתי של עיתוני ההשכלה במילות שבח והספד. עתה ספדו אותם עיתונים לנשיא עטור ההישגים ופיארו את הניצחון המוחץ במלחמה אשר בזכותו הושג מבוקשו של הנשיא – ביטולה של העבדות באמריקה.

ב-20 ביולי 1865 כתב 'המליץ' ש"הרצח הנורא" היכה "בשלי נפש איש צדק" והביא "גועל נפש בלב כל ילידי תבל לכל דבר הדרומים, לחשבם כחבר בוגדים, שואפי שוד ועיניהם רק אל בצעם, לעשות עושר ומלוכה לא במשפט; הרצח המתועב הזה, אשר כפי הנראה היתה יד רבים וגדולים בו, הוא נחשב לחותם תכנית מלחמת האחים במשך ארבעת השנים".

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המליץ' ב-20 ביולי 1865

 

'המגיד' כהרגלו התעלה מעל כולם בקובעו ש"אין איש באמעריקא אשר לא יודע כי פני לינקאלן לשלום היו מועדות תמיד". (המגיד, 4 ביולי 1866)

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המגיד' ב-4 ביולי 1866