​

 

נדמה כי בארבעים השנים הבאות ביקר ויסנשטין בכל פינה בארץ-ישראל הנבנית וליווה את התפתחותה ברגעים גדולים ובאפיזודות יום-יומיות. יומני העבודה של ויסנשטין מעידים על חריצותו הרבה, ותשלילי הצילומים מעידים על עינו החדה והרגישה ועל כבוד רב שרחש לבני דורו בוני הארץ מכל העדות והמגזרים, ובהם גם ערביי הארץ.

הוא תיעד בעדשת מצלמתו אירועים גדולים ופכים קטנים, אישים מפורסמים לצד פועלים ומתיישבים, חקלאים וגם בורגנים עירוניים מן השורה. בעין מצלמתו המחמיאה נגלית אהבתו לארץ ולנופיה וכן למפעל הציוני על כל גילוייו. עלייתם לקרקע של ישובי ספר לצד פיתוחה של תל-אביב ומפעלי התרבות הגדולים שלה; סלילת דרכים והנחת תשתיות לפיתוח המשק הישראלי, התפתחותו של צה"ל והקמתם של מוסדות הציבור. ויסנשטין לא הניח ידו גם מתיעוד מפעלי מדע, מוזיקה ותיאטרון בחברה הישראלית הצעירה, ובכך נותר נאמן למטרתו להציג את פניו היפות של כור ההיתוך הישראלי.

 

במשך כל השנים תפקדה הצלמניה כעסק משפחתי. לצד רודי הפעילה את הצלמניה רעייתו מרים, שהמשיכה בכך גם בשני העשורים שלאחר פטירתו בשנת 1992. לאחר פטירתה בשנת 2011, ממשיך נכדם בן פטר בהפעלת הצלמניה. כיום מדובר בעסק שדומיו פסו מזמן מן העולם. ככזה, הוא בולט כדוגמה ומופת לשימור חי של מורשת משפחתית ולאומית גם יחד.

 

הספרייה הלאומית חברה אל הצלמניה מתוך מטרה משותפת לאפשר לציבור גישה נוחה לנכס תיעודי זה. בשלב הראשון של הפרויקט, הכולל את שני העשורים הראשונים לפעילותו של ויסנשטין, בוצעה דיגיטציה איכותית של ארכיון התשלילים של הצלמניה בידי הצלם ארדון בר-חמא. גם המידע התיעודי על אודות התשלילים הועבר ממחברותיו של הצלם אל מערכות הספרייה ושם שויך אליהם מחדש. כך קמו לתחייה התצלומים הישנים והיו למאגר מידע מתקדם, נגיש וחופשי.