הגדת וולף נכתבה ככל הנראה באוויניון שבצרפת במאה ה-14, אך לפי נוסח ההגדה הספרדי-פרובאנסאלי, כאשר משולבים בה גם מנהגים מצרפת. היא מורכבת מ-36 דפי קלף, היא כתובה בכתב יד ומאוירת בשוליה בציורים של דמויות אנושיות. להגדה נוסף פיוט שבו כל בית מכיל פִסקה על החיים בגולה ופסקה על ארץ ישראל, שבא לבטא את החיבור לציון. מעתיק ההגדה ובעליה הראשון היה יעקב בן שלמה צרפתי, רופא ומחבר יהודי, שכתבים שלו נשמרו עד ימינו.

מדרום צרפת נדדה ההגדה עד שהגיעה ללייפציג בשנת 1889, שם נרכשה על ידי האספן היהודי אלברט וולף, שעל שמו היא נקראת. ב-1907 העניק וולף את ההגדה במתנה לקהילה היהודית בברלין, שם היא הופקדה למשמרת במוזיאון היהודי. ההגדה נשמרה שם עד 1938, ואז אבדה כאשר הוחרמה על ידי הנאצים בליל הבדולח.

אז התחיל עוד מסע נדודים שלה: היא הועברה לגלאץ שבפולין יחד עם עוד אוצרות יהודיים, ובשנת 1948 הועברה ל"מוסד ההיסטורי היהודי בוורשה". מסע הנדודים מסתבך כאשר בשנת 1984 הושאלה ההגדה לתערוכה בארה"ב ונעלמה (כנראה הועלמה) בדרך חזרה, אך נתגלתה מחדש כעבור כמה שנים כשהוצעה במכירה פומבית בז'נבה. מאבק משפטי בן מספר שנים התנהל סביבה, כשהקונגרס היהודי העולמי, שייצג את הקהילות היהודיות של ברלין, הגיש תביעה נגד המוכרים, שאליה הצטרפה גם ממשלת פולין. אם התביעה תוכתר בהצלחה, הסכימו התובעים, הגדת וולף תימסר לספרייה הלאומית. אחרי שבע שנות מאבק משפטי ושלוש ערכאות משפטיות זכו התובעים, וההגדה הנדירה הועברה מבית המשפט בז'נבה לשגרירות פולין בשוויץ, והובאה אל הספרייה הלאומית בירושלים ב-15.1.97. תמורת ההגדה קיבלה ממשלת פולין במתנה העתק פקסימיליה מהודר של "מחזור וורמס", כתב יד מאויר ומפואר משנת 1272, שהעותק המקורי שלו נמצא בספרייה הלאומית.

המאבקים המשפטיים שליוו את החזרת הספר היוו תקדים בהחזרת נכסי תרבות, שהיו שייכים לפני השואה למוסדות יהודיים, לספרייה הלאומית של העם היהודי.