ההתנגדות הגורפת ל"יום איחוד ירושלים"

על קשיי הלידה של "יום ירושלים" בתור חג לאומי.

בדרך לכותל, 1967, אוספי ביתמונה

"יום ירושלים" או "יום איחוד ירושלים" הוא חג לאומי ויום רשמי שיש עליו הסכמה רחבה, אבל לא תמיד הוא היה כזה. בשנה הראשונה לאיחוד של ירושלים, התנגדו ראש ממשלת ישראל וראש עיריית ירושלים לקיום היום. רק הקריאה העממית לקיים את היום כסדרו הובילה את הממשלה והעירייה להתקפל.

מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948, הייתה ירושלים עיר מחולקת. במשך 19 שנים היה החלק המערבי בידי ישראל והחלק המזרחי, פרט להר הצופים, בידי ירדן. רק בשנת 1967, וליתר דיוק ביום השלישי למלחמת ששת הימים, פרצו חיילי חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור את הדרך לעיר העתיקה וכבשו את מזרחה של העיר. איחודה של ירושלים הושלם עם ההכרזה הדרמטית של מוטה גור בקשר: "הר הבית בידינו!"

בתום המלחמה, התעורר רצון לקיים יום מיוחד שיוקדש לירושלים המאוחדת, עיר הבירה של ישראל. היוזמה הראשונה יצאה מהרבנות הראשית לקראת יום השנה הראשון לאיחוד העיר. ראשי הרבנות ביקשו לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה על הניסים שבזכותם אוחדה העיר. רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, קבעה הממשלה את כ"ח באייר בתור יום ירושלים, ואחריה, קבעה זאת הכנסת.

מיד אחרי שהכריזה עיריית ירושלים על חגיגות "יום איחוד ירושלים", ניסתה הממשלה לבטל החלטה זו והחליטה לא לתת יד לציון יום השנה לאיחוד העיר. ​

ראש העיר של ירושלים, טדי קולק, ביקש אף הוא לבטל את תכניות העירייה מחשש שמא יפגעו החגיגות ברגשותיהם של ערביי מזרח העיר. הרתיעה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מקיום הטקס במתכונתו המיועדת, הובילה את משרדו להודיע שראש הממשלה יסרב לקבל ב"יום איחוד ירושלים" את "אזרחות הכבוד" של העיר.

 

 

 

בסופו של דבר, למרות רתיעתם של לוי אשכול וטדי קולק, החליטה עיריית ירושלים לציין את הטקס.

 

 

השמחה הלאומית האדירה על איחודה של העיר הובילה לקיום הטקס כסדרו, כולל הענקת "אזרחות כבוד" לראש הממשלה. ירושלים הוארה וקושטה בחגיגיות שלא הייתה מביישת את יום העצמאות.

 

 

אולם, בניגוד ליום העצמאות, לבשו חגיגות "יום איחוד ירושלים" אופי ספונטני יותר: הגוף הרשמי היחיד שהיה מעורב בהכנות היה הרבנות הראשית, שארגנה תפילת המונים בכותל.

 

 

משלחות שונות זרמו לעיר הבירה, למשל משלחות סטודנטים מבר אילן ומהטכניון, אשר ניסו לשווא לסחוף אחריהם לחגיגות את הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בכל רחבי העיר התקיימו שורה של אירועים בעלי אופי שונה: צעדות רגליות, אספות עם, פעילויות בבתי הספר בירושלים ו"סתם" המונים נרגשים שנהרו לעיר הבירה. התקיימו אף מספר אזכרות ואירועי הנצחה לנופלים בקרבות.

כיום, יום ירושלים הוא יום לאומי שמצוין בחגיגות ברחבי הערים, בטקסים בבתי הספר, באמצעי התקשורת ובירושלים כמובן. רק מעטים יודעים על הקשיים שקדמו לציון היום, ושציונו, כלל לא היה מובן מאליו.

 

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

מיוחד: תצלומים של הכותל המערבי מהשבוע הראשון לשחרורו

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

 

פרדה יזזו אקלום: האיש שלנו בסודאן

סיפורו של פרדה יזזאו אקלום, ממנהיגי הקהילה האתיופית, אשר פרץ את הדרך לירושלים בנתיב הסודני בסוף שנות ה-70.

הדרכון שהונפק לפרדה יזזאו אקלום בסודאן (מתוך ספרו של שמואל ילמה, 'הדרך לירושלים')

​הנרטיב הציוני המקובל סביב העלאת יהודי אתיופיה מעצים את תפקודה של מדינת ישראל וזרועותיה הארוכות – הסוכנות היהודית, המוסד, הג'וינט והשייטת – ומסתיר את הכמיהה בת דורות לירושלים, המסורת היהודית העשירה והעתיקה, השלטון היהודי, הסיכונים שלקחו והאומץ שהפגינו מנהיגיה של קהילת יהודי אתיופיה, שפעלו ללא לאות להעלות כמה שיותר מבניה ובנותיה של 'ביתא ישראל'. אישיות מרכזית ויוצאת דופן בסיפור המלא הוא פרדה יזזאו אקלום, ממנהיגי הקהילה אשר פרץ את הדרך לירושלים בנתיב הסודני בסוף שנות ה-70.

בשנת 1977, חודשים ספורים מהמהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, הורה מנחם בגין על העלאת יהודי אתיופיה למדינת ישראל. אולם מלחמת האזרחים המדממת שפרצה באותה התקופה איימה לקרוע את אתיופיה לגזרים, ומנעה כל אפשרות של חילוץ היהודים הנתונים בסכנה. גם שיתוף הפעולה המצומצם בין ישראל לממשלה האתיופית לא ארך ימים. משנודע שמדינת ישראל מספקת נשק לממשלה האתיופית בתמורה להברחת היהודים מהמדינה, ניתקה אתיופיה כל קשר עם ישראל, סילקה את נציגיה והכריזה על פעילי העלייה הציונים כבוגדים. פרדה יזזאו אקלום, אחד מהציונים הנלהבים של 'ביתא ישראל', נאלץ להימלט לסודאן מחשש לחייו.

 

מסלול העלייה למדינת ישראל – מאתיופיה דרך סודאן

 

בגלות בסודאן החליט לשלוח אקלום מברק לנציגות הישראלית בז'נבה. המברק הקצרצר הכיל בקשה פשוטה – להגיע הביתה. איפה נמצא הבית? זאת לא ציין. משהועבר המברק למוסד, הבינו שמנהיג בסדר גודל של אקלום יוכל לסייע להבריח את יהודי אתיופיה בטרם ייפגעו מזוועות מלחמת האזרחים. בתום פגישה בין נציג המוסד ובין אקלום, החליט אקלום לפעול בשליחות ישראל על מנת להעלות ארצה כמה שיותר יהודים מבני הקהילה האתיופית. בכדי לא לסכן את בני הקהילה במבצע נמהר ומסוכן, החליט אקלום לנסות ולהעלות תחילה את בני משפחתו דרך סודאן – אם יצליח המבצע המצומצם, ייתכן שיוכל להרחיבו. לכן, שלח מכתבים לאחיו שבאתיופיה וקרא להם להגיע לסודאן.

ההצלחה עודדה את אקלום ומדינת ישראל להרחיב את מבצע החילוץ. במסווה של פליטי מלחמה, זרמו לסודאן אלפים מבני יהודי אתיופיה.

שמואל ילמה, קרוב משפחתו של פרדה, תיעד את ההתרגשות והחשש העמוק שאחזו בקהילה האתיופית מששמעו על האפשרות לעלות ארצה: "בכפר הייתה אווירה של פחד, ואנשים נשמרו מאוד איש מרעהו. פתאום התחילו דיבורים על ירושלים. עמוק בלבם חפצו כולם לצאת לדרך, אך כלפי חוץ אמרו שהם חוששים מאוד, שמא ידעו הנוצרים מסביב וילשינו לשלטונות. כולם פחדו מהבלתי-ידוע, וכל אחד שמר את תכניותיו לעצמו ולמקורבים לו, ופחד לשתף אפילו את שכניו היהודים" (מתוך ספרו של ילמה, 'הדרך לירושלים').

 

בית הספר בכפר אמבובר, אזור גונדר, צפון אתיופיה שנת 1983 (צילם: דוד בן עוזיאל). התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

המסע לסודאן גבה קורבנות רבים, ומספר הנופלים בדרך מוערך בכ-4,000 איש. היהודים שהצליחו לחצות את הגבול שוכנו תחילה במחנות פליטים בסודאן, ומשם – באמצעות שיתוף פעולה חשאי בין ישראל לסודאן – הועלו מרביתם במבצע בזק דרך הים והאוויר.

 

מחנה פליטים בסודאן. ניתן לראות את התנאים הקשים בהם הצטופפו הפליטים מאתיופיה. התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

שוב, כפי שקרה באתיופיה קודם לכן, מרגע שדלפה הידיעה על העלאת היהודים מסודאן, ניתקה המדינה המוסלמית כל קשר עם ישראל, וחייו של אקלום הועמדו בסכנה. לאחר שווידא שהניח את התשתית הארגונית, המודיעינית והמבצעית ל"מבצע משה", עלה ארצה בטרם יצליחו השלטונות להניח עליו את ידיהם.

 

פרדה (מסתתר מימין מאחורי הג'יפ) ודני לימור, עם קבוצת יהודים בדרכם לסודאן. פרדה השתדל לא להצטלם מחשש שהרשויות בסודאן יעלו על עקבותיו. התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

פרדה יזזאו אקלום פעל כל חייו להיטיב עם קהילת 'ביתא ישראל'. גם בארץ, הקדיש אקלום מאמצים רבים לקליטתם ולשילובם של בני הקהילה בחברה הישראלית. הוא נפטר בשנת 2009 בעת ביקור באתיופיה, ונקבר בבית העלמין החדש בבאר שבע.

 

פרדה ואשתו סמירה, באר שבע, שנת 2006 לערך (צילמה: בתיה מקובר). התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

הכתבה חוברה בעזרתם הנדיבה של שמואל ילמה ועירית מוזס, ג'וינט ישראל.

"הַכֹּל מוּל כֹּתֶל מַעֲרָבִי": אבות ישורון כותב על ירושלים

ב-23 בדצמבר 1970, יצא אבות ישורון לסיור בירושלים וביקר בכותל המערבי. את מה שחש שם וראה שם הוא כתב בשיר. הנה כתב היד המקורי:

הכותל המערבי, אוסף דניאל פרל, ביתמונה

לָא לוֹקְחִין פִּתְקוֹת
לָֹא לוֹקְחִין נְשִׁיקוֹת
לָא לוֹקְחִין לְשׁוֹבְתִין
לָא לוֹקְחִין לְיוֹשְׁבִין.

כתב היד המקורי של של השיר "ולא ידעה האשה ולא ידעה" שכתב אבות ישורון ב-23 בדצמבר 1970, בעקבות סיור בירושלים וביקור בכותל המערבי, הופקד לאחרונה בארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים.

הנה כתב היד המקורי בפרסום ראשון:

"ולא ידעה האשה ולא ידעה", כתב היד המקורי בפרסום ראשון

 

והנה, השיר המודפס בנוסח האחרון מתוך "אבות ישורון – כל שיריו", כרך 2, הוצאת הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה.

"ולא ידעה האשה ולא ידעה", הנוסח האחרון

את כתב היד של השיר הפקידה בארכיון גנזים הלית ישורון, בתו של אבות ישורון.

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

מיוחד: תצלומים של הכותל המערבי מהשבוע הראשון לשחרורו

חשיפה ראשונה מאוסף "דן הדני" לכבוד יום ירושלים.

מלחמת ששת הימים רק הסתיימה, והאזרחים קיבלו בשורה מדהימה: הכותל המערבי שב לישראל. כולם, חיילים ואזרחים, רצו לראות במו עיניהם את המקום הקדוש. צלמי התקופה הבינו שלפניהם רגע היסטורי ותעדו ללא הרף ובמשך כחודש ימים את מאות אלפי המבקרים שפקדו את הכותל המערבי, כמו גם את הפעולות להרחבתו והפיכתו למוקד עלייה לרגל.

 

כתבות נוספות:

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

האירוע שפתח מלחמת דת בכותל המערבי ב-1928

 

כבר בימים הראשונים הגיעו מנהיגי המדינה, בהם הנשיא זלמן שז"ר שהתעקש להתפלל בכותל עוד לפני תום המלחמה ולא נרתע אפילו מחבישת קסדה לצורך כך, וכן דוד בן גוריון שהגיע לכותל ביום הראשון שלאחר המלחמה.

התמונות הבאות לקוחות מסוכנות הצילום שייסד דן הדני, המתעד את קורות מדינת ישראל, החברה הישראלית והתרבות הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים.

 

צפו בתמונות הנדירות: