"כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחרי הנעשה": כך צונזרה הידיעה על מלחמת יום הכיפורים הקרבה

יעקב ארז היה אחד העיתונאים היחידים שלא הכו על חטא לאחר מלחמת יום הכיפורים. הסיבה: אזהרותיו צונזרו לכל אורך התקופה שקדמה למלחמה

הכתבה שהעביר העיתונאי יעקב ארז לאישור הצנזורה הצבאית עם מחיקות הצנזורה וברקע טנק מצרי שנשבה במהלך המלחמה. צילם יוסף ג'קסון, מתוך ארכיון דן הדני. אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר

בשנות ה-70 מונה יעקב ארז לכתב הצבאי של עיתון מעריב. במהלך החודשים הארוכים של שנת 1973 צפה בהכנות המצריות והסוריות למלחמה ושוחח עם עשרות רבות של קצינים וחיילים בצה"ל, אשר התריעו בפניו על ההתקלחות הקרבה. כל האזהרות ששיבץ בכתבותיו צונזרו שוב ושוב על ידי הצנזורה הצבאית, אולם האבסורד הגדול הגיע ב-5 באוקטובר, יממה לפני פרוץ המלחמה.

כמעט עשרים שנה לאחר מכן העלה את הדברים על הכתב במאמר שנכלל בחוברת "מאת כתבנו הצבאי" שהוציא תא הכתבים הצבאיים באגודת העיתונאים בסיוע ההוצאה לאור של משרד הביטחון. בסוף ספטמבר 1973, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים קיבל יעקב ארז ידיעות מגורמים שונים על המצב המדרדר במהירות בגזרת סיני. "טסתי לתעלה", מספר ארז בזיכרונותיו. קו טיסות קבוע הוביל אנשי קבע ואורחים של צה"ל ממרכז הארץ לבסיס חיל האוויר ברפידים (ביר גפגפה). במהלך הטיסה ראיין את סגן אלוף יום-טוב טמיר, מפקד גדוד השריון 9, שחייליו היו פרוסים בגזרה הצפונית של קו ברלב, על גדות תעלת סואץ. "הוא סיפר לי על התכונה המלחמתית בצד המצרי", סיפר ארז. שם, בתעלת סואץ, חזה בהתקדמות הכוחות המצריים וראיין כמה קצינים בכירים, אשר הכירו באפשרות של פלישה מצרית קרבה.

כתב בשטח. יעקב ארז (משמאל), בגדר הטובה בגבול לבנון, שנות ה-70. צילום שמואל רחמני (C)

 

מה שראה ארז זעזע אותו עמוקות – השאננות והעקשנות של המטכ"ל נוכח המציאות בשטח שכנעה אותו לחבר כתבת אזהרה המתארת את המצב לאשורו. וכך כתב ארז בכתבה שהעביר לאישורה של הצנזורה הצבאית:

פעולות ההתבצרות של המצרים בגדה המערבית של תעלת סואץ הוגברו בימים האחרונים וכוללות עתה כלים מכניים רבים ויחידות גדולות של צבא העוסקות בהתבצרות. כך אפשר להבחין בצד המצרי של התעלה בתנועות מוגברות של כלי רכב מצריים.

פעולות ההתבצרות כוללות הקמת משטחי צליחה וסוללות של עפר שמהן ניתן למצרים להשקיף מעבר לסוללה הישראלית. סוללות אלה משמשות לעמדות טנקים ותותחי נ.ט. ובמקומות אחדים לאורך התעלה אפשר להבחין בטנקים הניצפים בקצה הסוללה. מקורות מוסמכים אמרו אתמול כי בעבר היו כבר מקרים שעמדות ההתבצרות של המצרים תוגברו בעת שנשמעו בקאהיר הבהרות מלחמתיות. כזכור הודיעה סוכנות הידיעות המצרית השבוע, כי מצב כוננות מלאה הוכרזה בתעלה.

כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחרי הנעשה בצד המצרי וננקטו כל הצעדים למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה.

הכתבה שהעביר העיתונאי יעקב ארז לאישור הצנזורה הצבאית עם מחיקות הצנזורה. מתוך ארכיון שלום רוזנפלד אשר נמצא בספרייה הלאומית

 

כצפוי, את העובדות החיוניות מכתבתו של ארז קיצצה הצנזורה הצבאית לגמרי. היא בחרה להשאיר את המשפט שסיים את הכתבה, משפט שהתגלה פחות מ-24 שעות לאחר מכן כמשפט אומלל: "כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחרי הנעשה בצד המצרי וננקטו כל הצעדים למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה".

למעשה, יעקב ארז נתקל לא רק בהתנגדות חיצונית – מצד מערכת הביטחון וצה"ל – אלא גם בהתנגדות מבפנים, מתוך עיתונו שלו. "גם במערכת נותרתי מתוסכל", כתב ארז. "העורך גרס כי אל לי להבהיל את היישוב". ברשימה שחיבר פרופ' רפי מן עבור הבלוג שלו "הערות שוליים להיסטוריה", רשימה שעליה ועל אחת קודמת לנו נסמכנו בכתבה זו, כותב חוקר התקשורת כי: "זו הייתה רוח הזמן, ואולי גם תוצאה של מסרי הרגעה ברורים שהועברו לעורכים מצמרת מערכת הביטחון". עוד הוסיף, בהתבסס על זיכרונותיו של ארז עצמו, שעיתונאי מעריב לא הכה על חטא אחרי המלחמה. "ניסיתי להתריע – והצנזורה פסלה. לפחות ארבע ידיעות שביקשתי להעביר נפסלו בשבוע שקדם ל-6 באוקטובר 1973".

 

הידיעה המצונזרת והמוצנעת שהתפרסמה במעריב בתאריך ה-5 באוקטובר 1973, יממה מפרוץ מלחמת יום הכיפורים

 

כתבה זו מבוססת על שתי רשימות שחיבר פרופ' רפי מן: אוקטובר 73: לציבור אסור לדעת, ו-אוקטובר 1973: הסיפור שמאחורי הידיעה שנפסלה.

פרוזה | מחשבות אחרי ה"מקרה"

"מרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח". סיפור מאת רינה גרינוולד

טסי כהן פפר, ללא כותרת, עץ, גובה 30 ס"מ, 2005–2007 (צילום: אבי אמסלם)

.

מקרה של אי ציות

רינה גרינוולד

.

הידיעה שסרן ב', שנחשב לפני המקרה קצין מבטיח, חזר והצטרף לצבא קבע שנים ספורות לאחר שהשתחרר (שנים שבהן טייל בדרום אמריקה, ואף ניסה את מזלו בכל מיני עבודות), די הדהימה אותנו בתחילה.

חשבנו לעצמנו שסרן ב' ודאי לא היה חוזר לצבא אילו המקרה ההוא היה נגמר במוות או בפצועים ממש אנושים – אילו הקומנדקר של פלוגת הסיור, שעלה על מטען שלוש מאות מטרים לפני שער הבסיס, היה נפגע חמוּרוֹת מהפיצוץ, והמחבלים שהניחו את המטען היו קופצים מבין השיחים וממטירים על החיילים הצעירים, המופתעים, אש תופת מכל הכיוונים, ושלושה מתוך שבעת החיילים היו נהרגים, והרביעי היה נפצע באורח אנוש ומאבד את ההכרה מיד, והחמישי היה נפצע באורח קל עד בינוני ונאלץ להחזיק בזרועו שכמעט נתלשה ממקומה ולהיאנח בקול קורע לב, והשישי והשביעי, השלמים עדיין, היו בוהים משותקים בחבריהם המרוטשים, שרק לפני כמה ימים עלו לקו, ורק לפני כמה חודשים עוד ישנו להם במיטותיהם הרכות עד שתיים אחר הצהריים.

במקרה חמור שכזה, סרן ב' (שהתרווח באותם רגעים על כיסאו בבסיס והניח את רגליו על השולחן שלפניו וגלגל שיחה מלאת מתיקות עם מישהי שהכיר באותו בוקר בטרמפיאדה), ודאי לא היה ממהר לחזור לצבא. מן הסתם היה נשפט ומאבד את דרגותיו ואת שמו הטוב, והיה נאלץ לנדוד למקומות רחוקים עד יעבור זעם, מקומות שבהם איש לא מכיר אותו ואיש לא יודע שהניח לצוות הצעיר שלו לצאת לסיור לבדו בניגוד להוראות המפורשות שאין לצאת לסיור בשטח הזה, המועד לפורענות, בלי ליווי של קצין אחראי בדרגת סרן לפחות, שמא ייתקלו החיילים במארב, ויידרשו, חסרי ניסיון שכמותם, להשיב אש ולנהל קרב פנים אל פנים.

רצינו להאמין להודעות הצבא, שתמיד היו אמינות בעינינו, אבל בהתחשב בידיעות שנפוצו חדשות לבקרים על הדרך שבה מתנהלים דברים בעת האחרונה, לא נחה דעתנו. מה עוד שלפי רמזים שפיזרו עיתונאים, התברר שבשבועות שלפני התקרית הגיעו לבסיס התראות חוזרות ונשנות על הכוונות של המחבלים לטמון מטענים בנתיבי הסיור ולנהל קרבות פנים אל פנים עם החיילים, ולכן מארב מהסוג הזה היה צפוי.

אבל גם תיארנו לעצמנו, על פי ניסיוננו, שסרן ב' היה כנראה עייף, עייף מאוד. הוא עָיַף מההתראות החוזרות ונשנות, ובכלל מהשירות הממושך בקו, ומרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח, ובעוד הוא הולך לתדרך את חייליו, חשב בעייפות על השעה־ומשהו שקט הצפויות לו עכשיו, בזמן שחייליו יֵצאו עם הקומנדקר לסיור. אתם הרי יודעים מה צריך לעשות, אמר וטפח להם על השכם. והם התמתחו בגאווה, חיילים צעירים שכמותם, והלכו לארגן את הציוד, אסירי תודה למפקד על האמון הרב שהוא נותן בהם.

התקרית המדוברת הסתיימה למזלו של סרן ב' בלי הרוגים. הקומנדקר אכן עבר מעל מטען שמישהו הטמין ערב קודם לכן בנתיב הסיור, מטען שמסוגל להרוג חיילים רבים, אך בדרך נס משהו השתבש בו, והוא התפוצץ רק אחרי שהקומנדקר התרחק מעט. גם קרב לא התפתח. המחבלים באמת ארבו לחיילים מאחורי סלע גדול (עקבותיהם נתגלו אחר כך), אבל החליטו, כנראה בעקבות המנגנון הלקוי של המטען, לא לצאת מהמארב.

סרן ב' סיפר שעם הישמע הבום החזק, שלוש מאות מטרים מהבסיס, הוא זרק את שפופרת הטלפון ויצא מיד מהחדר והתחיל לרוץ וצעק לחייליו לצאת מיד מהקומנדקר (הוא שכח לספר על העיכוב המסוים שחל ביציאתו מהחדר בגין חיפוש הרובה שלו שפתאום נעלם לו ובגין החששות שצמחו מיד בראשו בנוגע לעתידו הצה"לי). החיילים אכן יצאו מהקומנדקר מבוהלים ומפויחים, אך לא לפי פקודתו עשו זאת, שכן באותה שעה היו רחוקים ממפקדם, ומלבד צלצולים באוזניים לא שמעו דבר. הם חילצו בזהירות את השניים שנפצעו קל עד בינוני וניסו לשווא ליצור קשר עם הבסיס וחיכו אובדי עצות למפקד – שבאופן מוזר נדרשו לו כעשר דקות תמימות לעשות את שלוש מאות המטרים מהבסיס עד הקומנדקר הפגוע – חיכו לו כדי שינחה אותם מה לעשות עם החבר שלהם שכף ידו השמאלית שתתה דם ועם החובש שלהם שבמקום עין הייתה לו עיסה של דם ובשר. זה מה שהם סיפרו.

בתשאול שנערך לאחר מכן טען סרן ב' בלהט ובנחרצות שהוא הניח לפקודיו הצעירים לנהל את הסיור בעצמם כי ידע שהם מכירים את כל הנהלים ויודעים בדיוק מה עליהם לעשות, ולכן הוא מתפלא מאוד שהם ראו לנכון לצאת לשטח עם מכשיר לא תקין (המכשיר לאיתור מטענים), אף שבכל תדרוך ותדרוך הוא הדגיש חזור והדגש שעליהם לבדוק את המכשיר שוב ושוב לפני כל יציאה לשטח! הוא גם לא מבין מדוע לא הודיעו לו שהחבלן האחראי מרגיש לא טוב ושמישהו ממש לא מיומן עומד להחליף אותו. הם פשוט לא דיווחו לו, חסרי אחריות שכמותם! בכל זאת, הוא לא היה רוצה שישפטו אותם לחומרה. הם עדיין צעירים וחסרי ניסיון. ובכלל, מה שחשוב הוא שברגע שנשמע הפיצוץ, עוד לפני שידע מה קרה, הוא הזעיק עזרה (עדות שסתרה במקצת את עדותו הקודמת), וזה מה שמנע סיבוכים. כי כשהגיעו לבית החולים עם המסוק הצבאי שהזמין, ראו כולם שבסך הכול המצב לא נורא. חייל אחד איבד שלוש מאצבעות כף ידו, ולחייל השני הלכה העין.

זהו. קל עד בינוני.

כיוון שזו הייתה השתלשלות האירועים, וכיוון שהסרן רק הפעם הזאת לא הצטרף לפקודיו (כך דיווח למפקד הבסיס, דיווח שמעולם לא אומת עם הפקודים), וכיוון שיכול להיות שהקומנדקר היה בכל מקרה עולה על מטען (עם או בלי המפקד, ולא צריך להיות קטנוניים עד כדי כך עם מי שלא נפגע), הזמין מפקד הבסיס את הקצין לשיחה, ובה ציין אותו לשבח על התושייה שגילה במצב שנוצר, אבל הוסיף ואמר שאף שהוא אישית מעריך אותו מאוד, עליו להתייחס, לצערו, גם לאי־הציות לנהלים, כגון ההחלטה להניח לחיילים לצאת בלי מפקדם, ולהעמיד אותו לדין. בתוך הצבא, כמובן, לא קבל עם ועדה. אתה הרי יודע שעכשיו קצת קשה להעלים דברים כאלה, גם בגלל הכתבים הצבאיים שמסתובבים בכל מקום, וגם בגלל המצלמות האורבות לנו על כל צעד ושעל, וגם בגלל ההורים שדוחפים את האף שלהם לכל מה שקורה בצבא. ואתה צריך להיות מבסוט שמצ"ח לא התערבו במקרה, וזה לגמרי בזכותי. כי אנחנו יודעים, אתה ואני, בלי לצטט כמובן, שכל ההקפדה היתרה היא לא יותר מאנ'לא־צריך־להגיד־לך־מה, ולכן, אתה תשב בכלא שבועיים (בתנאים טובים) עד שכל האבק ישקע, ואני אשתדל מאוד למזער את הפרטים בתיק האישי, כדי שתוכל להמשיך ולהתקדם בלי בעיה. וחוץ מזה, תדע, שבגדול, לשבת בכלא זה לא כל כך נורא, כי ידוע שבעברו של כל חייל טוב יש מחבוש אחד לפחות.

הדו־שיח הזה נודע לנו מחבר של בננו, ששמע את זה מאחת הפקידות בבסיס, שישבה בחדר הסמוך ושמעה את השיחה. כעסנו. חשבנו על הבחור שאיבד כמה אצבעות ועל חברו שאיבד עין, וחשנו תסכול ודאגה על כך שאנחנו מפקירים את טובי בנינו בידי אנשים כאלה.

העיתונים דיווחו על תאונה קטנה בצבא שנתונה בחקירה. פה ושם נרמז שהייתה פשלה, אבל אחרי זמן קצר נעלם המקרה מהתודעה, כי העיתונים מלאו שוב בידיעות חשובות והרות גורל הרבה יותר. עברו כמה וכמה חודשים, ויום אחד ראינו באחד מעמודי העיתון, בכתבת תחקיר נוקבת שיזם אביו של החייל שתום העין, תמונה קטנה של סרן ב' מביט לעברנו בעיניו הכחולות (העצובות, יש לומר). האב הכואב תקף את הצבא שטשטש והשכיח את המקרה והאשים את הקצין כחול העיניים במילים חריפות במצבו של בנו, שמבלה את עיתותיו בבתי חולים, אך לא כרופא, כפי שתמיד רצה להיות. איך זה, קבל האב, שהקצין הנ"ל עוד המשיך אחרי המקרה לשרת בכלל כקצין, ואיך זה שלא הורד אפילו ברזל אחד מדרגות הקצונה שלו.

אף שנשארו לנו כמה שאריות מן התסכול שחשנו לאחר התקרית, מילותיו של האב היו כה בוטות ואכזריות שלא יכולנו שלא לחוש מעט חמלה כלפי הנער הזה, שהיה לא יותר מבן עשרים ושתיים בתקרית והזכיר לנו קצת את הבן שלנו עם נעליו האדומות ועיניו הכחולות והחיוך המבויש. בכתבה סופר שהוא בן יחיד לאם חד־הורית שנפטרה. חשבנו על סבא וסבתא שלו, בני מושב בדרום, שגידלו אותו באהבה ובמסירות אחרי מות בתם, ולא יכולנו להמשיך לנטור לו טינה. האב הזועם, לעומת זאת, נראה לנו כמו מישהו שירד לגמרי מהפסים, וכבר לא יכולנו לרחוש לו את אותה אהדה שרחשנו לו בתחילה. החייל, הסברנו לעצמנו, רצה בסך הכול להתאוורר קצת מהטחינה המתמשכת בקו, כי בתוך השגרה הארוכה והשוחקת הזו של סיורים הלוך ושוב על הדרך המוכרת עד לזרא, פשוט בלתי אפשרי לשמור על ערנות מתמדת, ואין ספק שחייבים להחליף את האנשים לעיתים קרובות יותר.

אחרי זמן שקע גם האבק הזה, ואבקים חדשים עלו ושקעו, והעניין ההוא נשכח כליל מליבנו.

עד לאותו בוקר שבו קראנו את הידיעה שהצבא גייס חזרה לשורותיו כמה עשרות קצינים צעירים קרביים ומבטיחים, שיעמדו לו בשעת המבחן הקרבה ובאה, והבטיח להם הטבות מפליגות ומסלולי קידום מהירים, ובלבד שיחזרו מהטיולים המיותרים שלהם בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. ובין הקצינים שצולמו בפעילות כלשהי בחברון, ראינו את אותן עיניים כחולות ונעליים אדומות.

חשבנו שטוב עשה הצבא שכינס את טובי בניו לשמירה על המולדת במקום שיתהלכו עטויי שרוואלים וחולצות מתנפנפות ויעבירו חומרים מגולגלים מפה לפה בבקתות קש אי שם בתת־היבשת.

אבל אז דפדפנו עוד בעיתון, ובעמודים הפנימיים מצאנו לתדהמתנו את הסיפור הבא: בשנים שעברו מאז התקרית השכוחה, התקבל הבחור לעבודה כמאבטח באחת השגרירויות שלנו בחו"ל, ובהוראות המפורשות שקיבל ממחלקת הביטחון הוא נדרש להסתובב באולם הכניסה מול הדלת הראשית ולא לעזוב את המקום עד תום המשמרת, מלבד בשתי ההפסקות לאוכל ולקפה, שבהן יחליף אותו איש ביטחון מקומי. אלא שאיתרע מזלו, ויום אחד, כשנכנס רק לרגע קט, באמת רק לרגע, לחדרו של אחד מאנשי משלחת הרכש, בן המושב שלו, לכמה צחוקים וקפה שחור, בלי שהחליף אותו איש ביטחון מקומי, בדיוק ברגע הזה, נכנס לבניין השגרירות איזה בחור סעודי עם אקדח שלוף. ואילולא ראה אותו המאבטח השני, המוצב בקצה הנגדי של אולם הכניסה, היה כל העניין נגמר ודאי באסון.

המהומה שפרצה הקפיצה את כל הפקידים מחדריהם ואת המבקרים הלא־מעטים שהיו באותו יום בבניין השגרירות, ואז גם נורו אותן שלוש יריות, שעד היום לא ברור מי ירה אותן, ושלמרבה המזל פגעו רק בקיר העבה של בניין השגרירות.

הסיפור הזה נגמר לא רע. בלי פצועים ובלי הרוגים, אבל בהשעייתו השקטה של המאבטח מעבודה בשירות הביטחון. היה ברור לגמרי, נכתב בעיתון, שבהתחשב בשתי התקלות החמורות שקרו לו, הוא עם מערכת הביטחון גמר. והנה עכשיו התברר שאותו כחול עיניים גויס פעם נוספת לשירות הביטחון כדי לשמור עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו.

ברוב מבוכה חשבנו שאולי לא הבנו את הכתוב (זה קורה לנו בגילנו), אבל אחרי שקראנו את הידיעה מילה במילה חזור וקרוא הבנו שהבנו. אלא שההבנה לא זיכתה אותנו בשום יתרון. נהפוך הוא. היא הפילה עלינו ייאוש ובלבול שנתלו מעל ראשינו כמו עננה עכורה.

הסיפור הזה הופיע בגיליון של יום שישי שבערבו היינו מוזמנים כמדי חודש לשירה בציבור. אבל ביום שישי הנ"ל נדדה שנתנו, שנת הצהריים שאנו מורגלים בה בימי שישי, והתהפכנו על משכבנו חזור והתהפך, והתעייפנו מאוד מאוד. לרגע עלה בדעתנו לבטל את ערב השירה, אבל אחרי הרהור או שניים הגענו למסקנה שאנחנו קצת מגזימים. נלך לערב השירה ולא נניח לידיעה כזאת להעכיר עד כדי כך את רוחנו.

ואכן, לא ויתרנו על המפגש השירי. ולאחר שהיטבנו את ליבנו בפשטידות ויין התחלנו לשיר את שירי המולדת שמילותיהם המלוּות בתמונות נוף ארצישראליות הוקרנו כמו תמיד על הקיר. נהנינו מאוד, ולזמן־מה שכחנו את הדברים שהעכירו את רוחנו.

חזרנו הבית נעימים ומפויסים, אבל כשנכנסנו לחדר השינה נתקלו רגלינו בעיתון שהיה מוטל למרגלות המיטה, ושוב הזדקרה לעינינו אותה כתבה מעכירה ואותן עיניים כחולות.

כל כך רצינו לישון, אבל העיניים האלה לא נתנו לנו מנוח.

התהפכנו מצד לצד וניסינו לישר את ההדורים שבתוכנו: הרי יש לנו גם דאגות משלנו, אמרנו לעצמנו, ואיננו יכולים להשבית כל שמחה בגלל ענייני צבא וביטחון. יש מי שדואג לדברים האלה, ואם התקבלה בצבא החלטה לגייס את הבחור הזה, על כל תקלותיו, היא ודאי נשקלה בכובד ראש. חוץ מזה, אנחנו כאזרחים איננו מכירים את התמונה כולה, ומה שידוע לנו נכתב בידי מישהו ששמע את הסיפור ממישהו ששמע את הסיפור ממישהו, וכלל לא בטוח שהכוונות של כולם טהורות. עם המחשבה הזאת נרדמנו.

בשבת בבוקר התעוררנו לשמים בהירים נטולי עננוֹת.

אספנו את כל חלקי העיתון ומוספיו, ובדרכינו לפח המחזור עברה בראשינו עוד מחשבה שתיטיב עימנו: אנחנו נבטל את המינוי לעיתון הזה. כן, כך נעשה. כי כבר מזמן שמנו לב ששוררת בו נטייה להבליט במיוחד סיפורים מבישים – ומן הסתם גם לא מדויקים – סיפורים שכל מטרתם להכפיש מוסדות ולעורר מחלוקות ולערער על כל דבר מקודש בארץ הזאת. אז למה לנו?

.

רינה גרינוולד עוסקת בעריכת ספרות מתורגמת, בעלת תואר שני בספרות עברית, וכותבת בימים אלה רומן שני. ספרה הראשון, "החלום והבית", ראה אור השנה בהוצאת כנרת־זמורה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אריה", סיפור מאת עינת בדי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | בשבחי אי־הקריאה

"חוקרות צריכות מדי פעם לא להסתפק בבחירה שקטה ולא מנומקת, אלא לסרב, באופן מנומק ומכוון, לקרוא את מה שהסוכנויות והשוק הספרותי מפנים אליו את תשומת הלב." מאמר מאת איימי הנגרפורד, בתרגום שי פורסטנברג

דרורה וייצמן, סרטי מידות טובות, אקוורל על נייר, 40X20 ס"מ, 2013

.

על אי־קריאה / איימי הנגרפורד

מאנגלית: שי פורסטנברג

.

אני מסרבת לקרוא ספרים. וידוי כזה מפיה של מבקרת נשמע בה בעת שחצני ונבער, אך למען האמת כולנו, וחוקרות ספרות במיוחד, מסרבות מדי יום לקרוא ספרים. אני זוכרת שבימי כתיבת הדוקטורט שלי מישהו סיפר לי במסיבה שהמנחה שלי, חוקר ספרות אמריקאית ידוע, מעולם לא קרא את מובי דיק. האומנם? לא העזתי לשאול את המנחה. האם עצם האפשרות לא העניקה לו הילה של ילד־רע ספרותי? אין ספק. (לאחרונה שאלתי אותו. "במשך זמן־מה זה היה נכון," הוא ענה "ואז, ולנצח נצחים, כבר לא.")

לעיתים נדירות בלבד חוקרי ספרות עוסקים בפעולת אי־הקריאה. כאשר הם עושים זאת – או אחרים שנפשם קשורה בספרות – הדיון על פי רוב ספוג בהרבה מאוד בושה. האשם בכך הוא ההון התרבותי, תחושת העליונות המתלווה ל"בעלות" על ספרים ומסמנת את מעמדו החברתי הגבוה של האדם. מהיבט מבדר משהו, אשמה בכך ה"השפלה", אותו משחק פיקנטי שממציא פרופסור אכזר לספרות אנגלית בסאטירה האקדמית של דיוויד לודג' מ־1975, חילופי מקומות. במשחק ההשפלה כל שחקן מרוויח נקודה אם לא קרא יצירה קאנונית שכל שאר המשתתפים קראו. ברומן, חבר מחלקה זוטר וביש מזל זוכה במשחק המחלקתי אך מאבד את האפשרות לקביעות. במציאות, פרופסורים בעלי קביעות ומוניטין מובטח שיחקו את המשחק בהתלהבות רבה. חילופי מקומות היה ככל הנראה ההשראה לווידוי שהתוודה המנחה שלי באוזני מישהו ברגע מסוים, ומשם הוא התגלגל בשרשרת הרכילות עד אליי, עומדת עם בירה ביד אי שם באמצע שנות התשעים ומנסה להסתיר את הרשימה הארוכה של ספרים שאני לא קראתי.

אבל למעשה, כפי שמת'יו וילקנס מציין, בשנת 2011 התפרסמו למעלה מחמישים אלף רומנים חדשים בארצות הברית לבדה. "בעיית הריבוי" היא בעיה עבור כל מי שיש לו חיבור לאינטרנט, ובעיה מקצועית בכל חלקה במחקר הספרות. מהזווית הזאת, אי־קריאה אינה סיבה לבושה, אלא היא פני העתיד, הכיוון שאליו אנו הולכים. פרנקו מורטי (Moretti) טוען זאת כבר שנים בנוגע לתעשיית הספרות במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, ומשפיע על חבורה קטנה של חוקרי מעבדה להפוך מכונות לקוראות; למשל, להשתמש באלגוריתמים למציאת מבנים בספרות של תקופה מסוימת. זוהי צורה של אי־קריאה שנאחזת בחלום לבסס עד כמה שניתן את המחקר הספרותי שלנו על פעולת הקריאה, באופן האנושי או הבלתי־אנושי ביותר שניתן.

פתרונות מכניים פחות הציע סוציולוג הספרות הצרפתי פייר בייאר (Bayard). בספר איך לדבר על ספרים שלא קראתם? (Comment parler des livres que l'on n'a pas lus?i) הוא מציע ללמוד על כמה שיותר ספרים וכך ליצור תרבות ספרותית משותפת, נוכח העובדה המודרנית שה"ספריות" האישיות שלנו, כפי שמכנה אותן בייאר, חופפות פחות ופחות. השכלה כללית בתרבות ספרותית יעילה יותר מקריאה של כל אחד מאיתנו בעוד ועוד ספרים, וכוחנית פחות מלהתעקש על הצורך של כולנו בכפיית קאנון לשם יצירת תרבות משותפת, ובה בעת היא משמרת את מרכזיות הקורא היחיד.

יוצא מכך שאנחנו, כתרבות וכמקצוע, מעודדים מדי יום את הבחירה שלא לקרוא, גם בשעה שחוקרי ספרות ממשיכים להקדיש כל רגע פנוי לקריאה, גם בשעה שהם מתלבטים יותר ויותר בשאלה כיצד לבחור מה לקרוא, וגם בשעה שחלקם מבקשים לעקוף את בעיית אי־הקריאה באמצעות ההבטחה הגלומה בקורפוסים הדיגיטליים.

.

***

.

אם תחום המחקר של מישהי הוא ההווה והעבר הקרוב, בעיית הריבוי היא מהותית. אם היא מנסה לפנות אל מכונות קוראות, חוקי זכויות יוצרים מיד מציבים מכשול, ושלל האמצעים הלא־דיגיטליים המסייעים לחוקרים להתמודד עם הבעיה – בעיקר, שורת החוקרים שיחד איתם ניתן לכסות את התחום, העורכים של ההוצאות האקדמיות, הארכיונאים שעם הזמן למדו את התחום לאורכו ולרוחבו – כמעט אינם זמינים. חוקרת תקופת הרסטורציה האנגלית שמתלבטת מה לקרוא מתוך כלל יצירתו של אלכסנדר פופ יכולה להסתמך על דורות של קוראים שלמדו את הכתבים האלה, כתבו עליהם ופרסמו לקטים מתוכם. לעומת זאת, חוקרת של ספרות עכשווית מושלכת שוב ושוב לזרועות הסוכנויות הספרותית, העורכים המסחריים ורשתות השיווק. גם אם כל מבקרת ספרות עשויה להיות קוראת מחוננת, ולכל לקוחה עשוי להיות טעם נפלא, השוק הספרותי בכללו נתון פחות להשפעתה של התרשמות ספרותית ויותר לכוחות של כסף, מעמד, לחץ על העיתונות, מאפיינים גאוגרפיים של ערים, והרשתות החברתיות שמכתיבות את תשומת הלב של העורכים ושל קהל הקונים.

לכוחות הללו השפעה מכרעת בסוגיה מה משפע הספרים הנכתבים והמתפרסמים יזכה להערכה ומה יהיה "בלתי נראה" בשדה התרבותי, והם משפיעים גם על המשמעות התרבותית המיוחסת לספרים מסוימים. מחקרו הקלאסי של ריצ'רד אומן (Ohmann) על ההתקבלות של התפסן בשדה השיפון מאת ג'יי־די סלינג'ר, המופיע בספר הפוליטיקה של האותיות (Politics of Letters) מ־1978, מראה כיצד פעלו הכוחות הללו בשנות החמישים. אומן סקר את העיתונים וכתבי העת שהתפרסמו בהם ביקורות לספר ובחן את סוגי הפרשנויות שהביקורות הללו הציעו. הוא הציג את הקריאות האלה לצד סידור הפרסומות שהקיפו את טורי הביקורת ועקב אחר הקשר בין קניית שטח הפרסום מטעם המו"ל ובין הופעת הביקורת.

בהקשר הזה, טוען אומן, בלתי אפשרי להבין את הספר במנותק מהשוק הספרותי אחרי מלחמת העולם השנייה, שחוגג את הליברליזם האמריקאי. בביקורות הובן התפסן בשדה השיפון כיצירה המקוננת על הקונפורמיזם וההגדרה העצמית הליברלית והפשרנית שלנו. הביקורת המעמדית המושחזת של סלינג'ר וכל קריאה מרומזת למחשב קולקטיבי נותרו סמויות כשהרומן עשה את דרכו אל ההיסטוריה של הספרות. לזווית שבה רומן נכנס להיסטוריה של הספרות יש השפעה ארוכת טווח. התפסן בשדה השיפון נקרא עד היום, כחלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, וממשיך להנחיל את המסר האינדיווידואליסטי.

הגישה של אומן רלוונטית היום כפי שהייתה ב־1978, ורלוונטית להוצאות לאור בנות זמננו כמו לאלה שפעלו בשנות החמישים: היחסים התרבותיים של גזע ושל מגדר, הקשרים שנוצרים בחינוך משותף, גחמות עסקיות ופשיטות רגל שמקורן הרחק מתעשיית הספרות, תנודות בקרנות הון־סיכון וההיסטוריה הספרותית הנלמדת באקדמיה – כל אלה כוחות המושכים יצירות עכשוויות מסוימות אל המרכז ויצירות אחרות אל השוליים, ששם לא ייראו שוב לעולם.

הסתמכות על הסוכנויות הספרותית ועל מנגנוני השוק כדי שיבחרו עבורנו את הספרים שאנחנו קוראים ולומדים משמעה ויתור על עולמות שלמים של סקרנות ספרותית ושל שיפוט ספרותי עוד בטרם לקחנו ספר כלשהו לידיים. היום מתפרסמים יותר ספרים מאי פעם, הודות לפיתוחן של תוכנות עימוד ממוחשבות בשנות השמונים, ולכן, כדי שקריאה תיעשה מתוך בחירה אמיתית, או בחירה מושכלת, נדרש מחקר וחיפוש רחב הרבה יותר ממה שמוצע ב־The New York Times Book Review, ב־The New York Review of Books, בתצוגה ברשתות הגדולות או בכותרים ה"מומלצים עבורך" באמזון.

החלום על בחירה מושכלת של קריאה הוא בדיוק זה: חלום. גם חוקרת המסורה להבנת פניו הנוכחיים של שוק הספרים לעולם לא תוכל לבחון אותו בחינה רחבה מספיק כדי להבטיח בחירות שיולידו בעקביות נושאי מחקר פוריים, שאינם רק העתקה של ההחלטות, של הערכים או של השגיאות שקובע השוק.

ובכל זאת, אוניברסיטאות נועדו להיות חממות למחקר שאינו כפוף להחלטות, לערכים ולשגיאות הללו. חוקרים נתמכים על ידי אוניברסיטאות ללא מטרות רווח, ומקבלים קביעות, כדי שיוכלו ללמוד וללמד בלי להיות כפופים לגמרי לשוק ולנורמות השולטות בחברה. העמדנו מבנים מוסדיים כאלו, ולא במחיר נמוך, כדי לאפשר חשיבה מחוץ לזרם התרבותי – אך איך תוכל חוקרת הספרות לעמוד במחויבות שלה? מה חוקרת הספרות יכולה לעשות כדי לשמר את המשימה העצמאית של ההשכלה הגבוהה, וכדי לנהוג כלפיה באחריות?

לכן הסירוב חשוב כל כך. חוקרות צריכות מדי פעם לא להסתפק בבחירה שקטה ולא מנומקת, אלא לסרב, באופן מנומק ומכוון, לקרוא את מה שהסוכנויות והשוק הספרותי מפנים אליו את תשומת הלב. לשם כך נדרשת מערכת נימוקים בלתי מחקרית בעליל: יש להחליט, מבלי לקרוא את היצירה, אם היא שווה את זמן הקריאה או לא. ויש להגן על ההחלטה, ולהבין אותה, על בסיס אותו סטנדרט אחר של הוכחות.

מדוע לנקוט את הגישה הלא־מחקרית הזו, שלכאורה חותרת תחת כל הערכים האינטלקטואלים שלנו – המחויבות לקריאה ולמחקר בלתי מוטים והמחויבות לביסוס כל טענה או שיפוט על גוף הוכחה מספק? עלינו לקבל את הפגמים שבגישה זו מפני שעל הפרק עומד משאב יקר ערך: הזמן של הקוראת, ועימו תשומת הלב לקומץ ספרים אחרים מבין תועפות הספרים שלעולם לא ייקראו.

אם חוקרים אינם מסרבים להישמע לשוק, או לכל הפחות שוקלים בכובד ראש את מקומו, נוצר מעגל שהשפעתו רחבה יותר מההחלטה של הקוראת המקצועית להסכים בשתיקה. כקוראים מקצועיים, חוקרים לרוב יכתבו על מה שקראו, והמתמידים שבהם גם ימציאו סיבות לכתוב על מה שהם קראו, גם אם הבחירה של חומר הקריאה מלכתחילה לא הייתה מוקפדת במיוחד. התקדמות מקצועית נשענת על השתתפות בשיח ביקורתי של יחידים החולקים התעניינות בנושא מסוים וקוראים פרסומים חדשים בתחום, וכך יצירות ספרותיות שזוכות לביקורות או שמחבריהן הופכים לידוענים ספרותיים הן לרוב אלה שחוקרים עכשוויים עוסקים בהן במאמריהם. מאמרים מולידים עוד מאמרים. הדור הבא של החוקרים המפלסים את דרכם כמרצים זוטרים יודעים כי מאמרים על יצירה או על סופר ידועים למדי יתפרסמו בקלות רבה יותר. וכך מסתובב הגלגל.

אנדרו גולדסטון (Goldstone), מומחה לספרות המאה העשרים מאוניברסיטת ראטגרס, תיעד את האפקט הזה על בסיס עיון ברשימת הנושאים של אלפי מאמרים מהביבליוגרפיה המקיפה של ה־MLAח(Modern Language Association). בהרצאה שנשא באסיפה השנתית של ה־MLA ב־2014 הדגים גולדסטון את העניין בעזרת המקרה של כתב העת Modernism/modernity, שהוקם בין השאר כדי להרחיב את הקאנון של הספרות המודרניסטית. על סמך רשימות הנושאים מהביבליוגרפיה של עשרים השנים שחלפו מאז הקמת כתב העת ב־1994, הוא בנה רשימה של הדמויות הספרותיות שנכתב עליהן וגילה כי גם מחקר המודרניזם ה"מתקדם" הוא משחק שבו "המנצח לוקח את כל הקופה (כמעט)".

בכתב העת, קומץ של יוצרים קאנוניים – ג'ויס, וולף, אליוט, שטיין, בקט וכדומה – עדיין מושלים בכיפה, בעוד נושאים שמחוץ לקאנון אינם זוכים לקורפוס של ביקורת בהיקף דומה. אחד־עשר הסופרים שבראש רשימת ההופעות מאכלסים ארבעים ואחד אחוז מהמאמרים. רוב הכותבים שאינם קאנוניים מראש מוזכרים פעם או פעמיים בלבד, ואינם צוברים כמות מספקת של מחקר שתעודד המשך לימוד וכתיבה בהקשר של קריירות אקדמיות, לא כל שכן המשך קריאה בקרב הציבור הרחב. יצירות לא־ידועות ומעוטות מחקר כאלו אינן מודפסות מחדש כמו בנות דודן הקאנוניות, המודפסות שוב ושוב, בעיצוב חדש, במלאת כך וכך שנים לפרסומן, או במסגרת מאמצי שיווק לספרים שלא נס ליחם.

מסקנותיו של גולדסטון מדגימות את האופן שבו העיצוב השיטתי הזה פועל כבר מאה שנים, מאז היו אותם היוצרים "עכשוויים". אם חוקרים של ספרות ההווה ילכו בעקבות סוכנויות הספרות בבחירה מה לקרוא ובהקדשת שעות הקריאה ליצירתם של כוכבים ספרותיים מקודמים היטב (בתירוץ "על זה כולם מדברים") – תלמידי תלמידי תלמידינו יירשו אוסף צר מהסוג שממשיך לשלוט בחקר המודרניזם, גם לאור כוונות ההתרחבות של כתב העת המוביל בתחום.

.

***

.

מעשה ההתנגדות המחקרי הקטן שלי הוא להפסיק לקרוא את דיוויד פוסטר וואלאס ולהפסיק לכלול את כתיבתו בחומר הקריאה של הסטודנטים שלי. לטענתי, מכונת הסלבריטאות שלו מסתירה את העבודה כי הזמן שקריאתו דורשת לא שווה את הערך המוגבל שהיא מעניקה. אנו יכולים לנצל את הזמן שלנו טוב יותר במקומות אחרים. כך אני מעריכה על בסיס הראיות שאספתי עד כה: קראתי כמה מסיפוריו ומכתיבתו המסאית ולימדתי אותם, קראתי כמה מאמרים על יצירתו וקראתי את הביוגרפיה שלו מאת ד"ט מקס, ואין לי כל תחושת מחויבות מקצועית לבלות חודש בקריאת Infinite Jest כדי לוודא שאני צודקת. לו הייתי מקדישה חודש לקריאת הספר, הייתה השקעתי המקצועית מתווספת לאין־ספור ההשקעות של אחרים, שהן – אם נרד לשורשם של דברים – תוצאה של קמפיין יח"צ ששיווק חזון קדומים של גאונות ספרותית.

מפרסמי הספר היו חכמים. הם הכירו את הקהל שלהם וידעו איזה אתגר יעורר אותו: האם אתם מספיק חכמים ומספיק חזקים – ולמעשה, האם אתם מספיק גברים – כדי לקרוא אלף עמודי רומן שכתב גאון? התשובה תהיה חיובית, כמובן. ואחרי שהקוראים הקדישו לכך את הזמן, עליהם להוכיח, בכתיבתם, שיש להם תגובה חכמה באותה מידה. מי שנענו לאתגר ואף הגיבו עליו היו הראשונים מני רבים מאוד המרכיבים יחד את המכונה־המזינה־את־עצמה של הסלבריטאות הספרותית. לפני ש"לימודי וואלאס" ישתלטו על התחום שלי, מן הראוי לשאול: למה לתת דווקא לסופר הזה את המקום בפסגה, את רשות הדיבור כנציג הספרות בעקבות יותר מאלף עמודים, אם לאדם בעל הבנה מספקת בתחום כלל לא ברור למה הוא ראוי לתשומת הלב הזו?

אני משתמשת פה במטפורת תשומת הלב הציבורית, שהמבקר והמשורר המקסיקני גבריאל סעיד (Zaid) מביא בספרו הקטן והמענג ספרים רבים כל כך: קריאה ופרסום בעידן הריבוי (So Many Books: Reading and Publishing in an Age of Abundance), מ־2003. סעיד טוען כי ספרים ארוכים באופן יוצא דופן מבצעים מעין השתלטות לא דמוקרטית על המרחב הציבורי ומדלדלים את השיח באמצעות צמצום הזמן שאמור להתחלק בין גורמים שונים. הרעיון מהדהד את הסירוב של וואלאס לפשט את Infinite Jest, כפי שד"ט מקס מתאר זאת. וואלאס הגן על אורך הספר ועמימותו בטענה שהוא מצפה שאנשים יקראו את הספר פעמיים. אם זו לא צורה של שחצנות, אני לא יודעת מה כן.

ידידתי המשוררת הוולשית גווינית' לואיס מציעה מטפורה קולינרית: תשומת הלב של הקוראים אינה ביצה קשה, אלא אומלט. זוהי מחשבה מקסימה ונדיבה. אם תודעתו של הקורא – וסך התודעות של קוראים רבים – תסגל לעצמה יחס מיומן ומכבד, היא תהיה מסוגלת להכיל מגוון. ומול מגוון הספרים המוצג בעיקר למטרות רווח, חובה על אלה המוגנים במידת מה מתכתיבי השוק – כלומר חוקרים וחוקרות שמקבלים מהאוניברסיטאות שכר כדי לקרוא, לחשוב, לכתוב וללמד – לכוון היטב כשהם ממלאים את האומלט. לשם כך על כולנו לנבור במדפים בחיפוש המצרכים הטעימים ביותר, ולהניח בצד כמה מצרכים משוּוקים לעייפה.

 

איימי הנגרפורד (Amy Hungerford) היא חוקרת ספרות אמריקאית עכשווית, סגנית נשיא ודיקנית המדעים והאמנויות באוניברסיטת קולומביה, ומרצה במחלקה לספרות אנגלית וספרות משווה. המאמר הופיע לראשונה בכתב העת The Chronicle Review ב־2016, ומתפרסם במוסך באישור המחברת.
.
שי פורסטנברג הוא מתרגם וחייל, תלמיד ישיבת מעלה גלבוע. תרגומיו הופיעו בכתבי העת הו! וכרמל.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת המשורר הכורדי ז'אן דוסת, בתרגום רים ע'נאיים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | המשורר, השמאן ושומרי הסף

"פסוקי השירה במערה הם גם פורמולה מתמירה, גם עדות לנעשה בתוך המערה וגם האליקסיר – סם החיים, שעימו חוצה המשורר את הסף בשיבה אל העולם המוכר." צילה זן־בר צור על "מערה" מאת גיא פרל

יעל יודקוביק, ללא כותרת (מסכה), הדפסה הזרקת דיו פיגמנטי, 2014

.

המשורר, השמאן ושומרי הסף: רשמי קריאה בספר השירה "מְעָרָה" לגיא פרל

מאת צילה זן־בר צור

.

בָּאוֹר הַשָּׁחֹר
צֵל חֲלוֹמְךָ
מוּטָל עַל אֶבֶן

שבע מילים אלו פותחות את ספר השירה מערה. אני מבינה אותן כרֵמֵדִי הראשון שהמשורר לוקח לפני שהוא נכנס למצב תודעתי טרנספורמטיבי. המסע אל תוך המערה הוא חניכה אישית של ילד־גבר־שמאן. כל הגילומים תקפים במרחב הלימינאלי הזה. מסע החניכה פנימה יכול להתהוות בעקבות קריאה פנימית של המשורר להמית חלקים בתוכו שאינם משרתים אותו עוד ולהיוולד מחדש, או בעקבות היסחפות המשורר אל זרם תודעה אחר, אלטרנטיבי, כמעט מאגי. זרם שאין לו התחלה ואין לו סוף, הוא אנלוגי לזמן. פסוקי השירה במערה הם גם פורמולה מתמירה, גם עדות לנעשה בתוך המערה וגם האליקסיר – סם החיים, שעימו חוצה המשורר את הסף בשיבה אל העולם המוכר.

אם הפתיח הזה הוא רמדי של המשורר, אזי הוא גם רמדי של הקוראת. אני נוטלת את הרמדי הזה בקריאה ליניארית הפוכה: אבן על / מוטל חלומך / צל השחור באור. אני מנסה רמדי ספיראלי: באור השחור צל חלומך מוטל על אבן באור השחור צל חלומך… ושוב ושוב, עד כי מרכז הופך לשוליים ושוליים למרכז. את הרמדי אפשר ליטול בכל מיני אופנים. בכניסה למערה המשורר והקוראת כבר נושאים בגנום המוצפן שלהם צללים שונים של אור, חיה, חלום ואבן. בכל רגע נתון בתוך המערה הזמן הופך למאובן. אירועים קדומים נעורים מתוך ציורי האבן, מוטלים על תודעתו של המשורר.

.

עָמַדְתָּ תַּחַת רָקִיעַ שׁוֹתֵק עַל קְלִפַּת עוֹלָם שֶׁהִתְרַחֵק
אֶל עֵבֶר מִלִּים

(עמ' 14)

.

מה צריך האדם לקחת עימו כשהוא נכנס למערה? אש, מים, מילים, מצפן? במשל המערה של אפלטון מסופר שבעומק המערה נגלים הצללים, הבורות של האדם, התעתוע. האסירים הכבולים במערה רואים רק את צלליות העולם שבחוץ. זה לא העולם הממשי. תפקידו של הפילוסוף והחונך להראות לאדם את האמת. ואילו כאן במערה של המשורר יש התגלות עמוקה שבאה מן הצל, מן החלום, מן הביוגרפיה הלימינאלית – קורות חייו של המשורר מן הזמן המיתי להווה ובחזרה.

הקריאה בפואמה "מערה" (חלקו הראשון של הספר) היא שותפות בוויז'ן קווסט (Vision Quest) של המשורר, שתכליתו לגלות את שורש היותו של המשורר, את הרגע שבו העולם עוד לא היה בנפרד. היסודות נמהלו זה בזה (אבן שהיא מים, אש ורוח), האדם והחיה היו בריאה אחת שפיתחה מיומנויות חיים בציוויליזציות חדשות, ציידים ולקטים, גברים ונשים, בני אדם, חיות וצמחים – הכול בתוך הכול. המשורר נכנס למערה כאל רחם קוסמי, הוא מתחבר בחבל הטבור אל השליה המזינה, אל הזמן המיתי. התודעה היא קרום היווצרות הבריאה. המיתולוגיה היא מציאות חלופית. המשורר מבקש לרשום את אשר קורה במילותיו.

כשהוא מתמסר למסע החניכה בתוך המערה, המשורר חובר אל תודעתו של השמאן, זה המכונה "הוא שיודע", אותו אדם שהוא כהן דת ארכאית, מרפא, פילוסוף, צייר ומספר סיפורים. מי שאמון על המסע שבין העולמות. המשורר פושט את תודעתו העמוסה בחלקיקי ידע מוכרים ומתמזג עם תודעתו של השמאן. ברגע המיתי הזה, כשהמשורר מקודד גנומית עם השמאן, המערה היא רחם הולדה מחדש – אות הזמן היא מולד הירח.

.

וְרַק בְּחֶשְׁכַת הַמְּעָרָה עֲצִירָה
מוֹלַד יָרֵחַ
הִבְהוּב כּוֹכָב
הַדֹּב קָרַב

(עמ' 14)

.

המשורר־שמאן חש את האינסטינקטים שבו מתעוררים. המשורר נחלם בתודעתו של השמאן, וזה נחלם בתודעתו של המשורר. המסע הופך להיות אחד. מציאויות מוכרות מותמרות למציאויות אלטרנטיביות, הוא שומע את הקולות:

.

מִן הַחוֹשֶׁךְ
בִּפְנִים
נִשְׁמְעוּ שְׁעָטוֹת צָהֳלוֹת שְׁאָגוֹת יְלָלוֹת קוֹל גִּרְגּוּר קוֹל חִזּוּר
לְחִישָׁה
צְלִיפַת זָנָב
וְשֶׁקֶט

(עמ' 16)

.

המשורר־שמאן, בהיותו דמות היברידית, מתמסר לחושך. הוא מוותר על המאורות הקוסמיים, ועל האש. הוא מבקש להיעזר בכל האינסטינקטים החייתים המתעוררים בו כדי לראות ראייה אחרת, לא מתורגלת, לא מוכרת.

.

כִּי הָאֵשׁ הִיא דַּרְכֵּנוּ לִרְאוֹת
גַּם כָּעֵת הִיא בּוֹעֶרֶת
סָמוּךְ לְפָנֵינוּ

כִּיבִּיתָ אֶת הַלַּפִּיד

(עמ' 17)

.

במעשה הכיבוי, המשורר־שמאן מוותר על הגילוי המיתי הראשוני, גילוי האש. הן האש העוברת טרנספורמציה של הטבע ונהיית יסוד התמרה הורס בעולם והן זו העוברת טרנספורמציה תרבותית ונהיית המזינה, הצולה, המבשלת.

ברגע הזה, שבו הזמן עובר אִתחוּל, עוד בטרם גילוי האש, בטרם נפרדו האדם מהחיה והחיה מהאדם, בטרם נבתר העולם בדיכוטומיה תרבותית, או אז מגלה המשורר־שמאן:

.

בָּקַע הַדֹּב מִתּוֹךְ כְּלוּב צַלְעוֹתֶיךָ, הִשְׁתַּחְרֵר
מִגְּרוֹנְךָ כִּנְהָמָה בַּדְּמָמָה וְאָז
שָׁב וְעָלָה מִן הַקִּיר –
בִּטְנוֹ בֶּטֶן סֶלַע רֵיחוֹ רֵיחַ אֵשׁ וְעֵינָיו
הַתָּרוֹת אַחֲרֶיךָ
צָרוֹת מֵהַחוֹשֶׁךְ צוּרוֹת

צִיַּרְתָּ אוֹתוֹ חֲזָרָה אֶל הַסֶּלַע

(עמ' 17)

.

ברגע המיתי הזה שבו הדב מוחזר אל הסלע, בעצם המעשה הזה, נפרדת תודעת המשורר מתודעת השמאן. להרף היו אחד ולא עוד.
השמאן נוטל את צבע האוכרה וממשיך לצייר את המיתולוגיות על גבי קיר המערה. הוא עֵד לזמן הזה, הוא מנציח את ההווה המתמשך לכדי נצח. המשורר, שאיבד את החיבור הפרימיטיבי עם השמאן ועם החיה, כותב את הרגע הזה על פי תפיסות קוסמולוגיות של המציאות המוכרת. המשורר מקונן על אובדנו של השמאן, החלק הקדום ביותר שבו:

.

וּפַעַם אַחַת
לֹא חָזַר הַמַּבָּט
וְגוּפְךָ הַשָּׁקוּף
נוֹתַר לַעֲמֹד רֵיק כָּרוּחַ מוּל קַרְנַף מִסְתַּעֵר
כְּשֶׁקַּרְנוֹ הַשְּׁלוּחָה נִנְעֲצָה בְּחָזְךָ מְלֵאָה
בְּעָצְמַת הַמְּשִׁיכָה הַקַּשְׁתִּית שֶׁל גָּחַל הַצִּיּוּר
כִּמְעַט שֶׁנּוֹתַרְתָּ
כָּלוּא בִּמְעָרָה
אָדָם לְלֹא צֵל

(עמ' 18)

.

מי הוא זה הכלוא במערה? המשורר? השמאן? החיה שבתוך המשורר? החיה שבתוך השמאן? באשר היא הדמות, היא נטולת צל.

.

שׁוּב טָבַלְתָּ יָדְךָ
וְגִישַּׁשְׁתָּ אַחַר עַצְמְךָ עַל הַסֶּלַע עַד שֶׁחָזַר הַמַּבָּט
וְאִתּוֹ הַכְּאֵב

(עמ' 18)

.

באותה משיכת צבע אוכרה על קיר המערה, השמאן מספר על הציד המיתי. ידיעת הכאב הראשוני של בשר ניצוד. הוא הצייד והיא האיילה המנסה לברוח, הניצודה, הנאכלת בבשרה החי. עודה יונקת. המפגש הקדום האוראלי, המיני, שבין הזכרי לנקבי. יהיה אשר יהיה, הוא נושא בחובו כאב.

.

כְּדֵי לָצוּד יֵשׁ לְדַמְיֵן:
אַיָּלָה עוֹלָה מֵרֶחֶם עֵינֶיךָ
לְרֶגַע עוֹמֶדֶת נִרְעֶדֶת, אַחַר יוֹנֶקֶת
וְחָלָב חַם נוֹטֵף עַל זְקָנְךָ
הִיא גְּדֵלָה לְמוּלְךָ וְנִצֶּבֶת דְּרוּכָה וּשְׁקוּפָה
בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה הַפְּנִימִית שֶׁל הַמֵּצַח
יָדְךָ מִתְרוֹמֶמֶת, אוֹחֶזֶת בַּצֶּבַע, קְרֵבָה אֶל הַקִּיר, הִיא
חָשָׁה בְּךָ וּבוֹרַחַת

בְּסוֹף הַמִּרְדָּף הִיא קוֹרֶסֶת.
אַתָּה מַנִּיחַ יָדְךָ עַל גּוּפָהּ הַחַם
כְּסַלְעֵי הַשָּׂדֶה בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ

(עמ' 23)

.

סבלו של עולם נחשף במערה. הצייד מוליד מעיניו הרחמיות איילה. הוא עד לגדילתה, הוא מתפתה לצוד אותה. היא קורסת. גופה חם. גופו של המשורר נרעד. פחדיה של האיילה נסים אל תוך בשרו. הפרידה מתודעתו של השמאן יוצרת ארבע תעלות של דם בגופו של המשורר. הוא פצוע וזב דם, חווה את כאבי הגסיסה, הפעם של הלביאה. במצב הזה בתוך המערה הוא יכול למות או לעבור ריטואל של ריפוי ולהיוולד מחדש.

.

בְּאַחַד הַיָּמִים לְבִיאָה גּוֹסֶסֶת
שָׂרְטָה בְּגוּפְךָ אַרְבַּע תְּעָלוֹת עֲמֻקּוֹת
שֶׁל דָּם

נְשָׂאוּךָ גְּבָרִים אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה וְעָטְפוּ הַנָּשִׁים
אֶת פְּצָעֶיךָ בְּבוֹץ
הִמְשַׁכְתָּ לִבְעֹר בֶּחָלָל הַשָּׁחוֹר
פִּצְעֲךָ הַלּוֹהֵט לָחַשׁ כְּגַחַל דְּבַר מוֹתְךָ
לַיְלָה הָלַךְ וְהִסְמִיךְ בְּרֶחֶם עֵינֶיךָ
עַל הַקִּיר רָאִיתָ הִבְהוּב אֲדַמְדַּם –

הַחוֹלֵם הַנֶּחְלָם

(עמ' 24)

.

המשורר מת ונולד מחדש. הוא רואה את החיה במערה באותה מידה שבה החיה רואה את המשורר. הוא עד לתנועתו של השמאן בה בעת שהשמאן עד לתנועתו. מציאויות תלת־ממדיות מקבילות מתלכדות לאחת – חלימה.

לאחר הריטואל וריפוי הגוף הפצוע בבוץ, מסתיים מסע החניכה של המשורר והוא מתכונן לחצות את הסף בשיבה אל העולם המוכר.

.

אֶבֶן נָגוֹלָה מֵעַל פִּי הַמְּעָרָה, אַתָּה עוֹלֶה
דֶּלֶת נִפְתַּחַת,
אֲנִי יוֹצֵא

(עמ' 26)

.

מי הם שומרי הסף שבין העולמות? במסע החניכה המשורר פוגש את השמאן ואת החיות האלה: דוב, קרנף, איילה, סוס, לביאה, שור, עיט. שומרי הסף הם אולי הצל של החיות שהמשורר פוגש בצורות השונות. בהיכנסו פנימה אל תוך המערה, צל החיה מטיל בו פחד. ביוצאו מהמערה לאחר החניכה הצל הוא חלק מוכר, אינטגרלי לדמות עצמה, לדמותו של המשורר.

בתום המסע יש בידיו של המשורר קורות חיים. ביוגרפיה שלמה שהוא כרה מבטן האדמה. אין זה משנה אם קורות החיים הם של השמאן, של המשורר, או של הדמות ההיברידית שנתהוותה במרחב הלימינאלי. קורות החיים הם רצף זיכרון על ציר הזמן – מהמיתי להווה הנוכח.

.

קוֹרוֹת חַיַּי הַקְּצָרִים כְּתוּבִים
עַל טִיחַ קִירוֹת בִּכְתַב סִימָנִים
אוֹ בִּכְתַב יָד שְׁבוּרָה
בּוֹא
וְאַל תֹּאמַר דָּבָר
רַק צַיֵּר לִי סוּס עַל הַגַּב

(עמ' 27)

.

בטרם נפרד המשורר מדמותו של השמאן וחוצה את הסף, הוא מבקש מהשמאן שיצייר לו סוס על הגב, אותו אינסטינקט של כוח שימשיך וילווה אותו בחייו הארציים. הסוס יהפוך להיות חיית הכוח שלו, היא תמיד תרכב על גבו והוא על גבה.

עם כוח זה שאינו נענה לחוקיות הקוסמולוגית – "עַל יַד כָּל סוּס יֵשׁ מְהִירוּת לְלֹא תְּנוּעָה" (עמ' 21) – המשורר חוצה את הסף על כל תמורותיו ושב אל העולם המוכר. השמאן נשאר במערה, הוא חלק אינטגרלי מהזמן המיתי, המאובן. שומרי הסף הם עדר צללים בשבר הדק שבין רישום למחיקה.

בזמן הזה כשהמשורר שב מהמסע עם האליקסיר – קורות חיים כתובות (תקראו לזה ספר שירה), אינסטינקט של סוס (תקראו לזה מהירות ללא תנועה), הקוראת עדה להתפוגגות השפעתו של הרמדי במסע החניכה של המשורר, היא עדה להתרחקותם של הדמויות זו מזו: הילד – המשורר – השמאן, ובה בעת להיתוּכן לתודעה אחת. היא נעורה כמוהו לתנועה חדשה.

.

מֵעֵבֶר לְכֹתֶל הַסֶּלַע נִסְפֶּגֶת הָאֵשׁ בַּחֹשֶׁךְ
וְהַהִתְפּוֹרְרוּת אֶל הַמֶּרְכָּז הִיא
תְּנוּעָתוֹ הַיְּחִידָה שֶׁל הַחוֹל

(עמ' 29)

.

צילה זן־בר צור, ילידת 1967, גרה בגן־נר. חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה חברה, אמנות ומגדר. מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018), ו"כה אמרה זאר לשוסתרא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020). שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 67 של המוסך.

.

גיא פרל, "מערה", הוצאת לוקוס, 2019.
.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על "תמים תִהיה" מאת אריאל זינדר

..

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן