מאה שנים של ט"ו בשבט

בימי היישוב וראשית המדינה, טרם הטלוויזיה ובימים שלא בכל בית היה טלפון, הדרך העיקרית לפרסם אירועים פומביים כמו טקסי ט"ו בשבט, נטיעות, תהלוכות ונשפים לרגל החג, הייתה מודעות וכרזות שהודבקו על לוחות המודעות.


התרבות העברית החדשה והציונות אימצו את ט"ו בשבט כמועד המסמל את השיבה אל הטבע, את ההתיישבות ואת החינוך העברי. אל ראש השנה לאילנות נוצק תוכן חדש, שנועד להדק את זיקת הילדים, הנוער והעולים החדשים אל טבע הארץ ולערכי ההתיישבות והחקלאות, ולרתום אליהם גם את הוותיקים ואת היישוב כולו.


תהלוכות הנטיעות עמדו במרכז אירועי ט"ו בשבט, שהיה שיאה השנתי של פעילות הייעור של הארץ. בנשפי התרבות הועלו מחזות והוקראו יצירות מתאימות, וגויסו תרומות עבור הקרן הקיימת. כך הפך ט"ו בשבט מיום מסורתי משני בחשיבותו בלוח השנה המסורתי לנקודת ציון רבת משמעות בלוח השנה העברי החדש בארץ ישראל.

1910: מבלים בקאלאניע ראשל"צ

 ט"ו בשבט בראשון לציון מתחילת המאה ה-20 (1910 בקירוב)

  
זוהי גלויית שנה טובה מארץ ישראל, המתארת את חג ט"ו בשבט במושבה (ב"קאלאניע") ראשון לציון. הציור מתאר ילדים הקוטפים חרובים ואוספים אותם יחד עם פירות ארץ ישראליים טיפוסיים אחרים כמו רימונים. מטרת הגלויה היא להביא אל יהודי הגולה את מראות היישוב החדש בארץ ישראל.


   

1914: בנים, בנות, ספרדים, אשכנזים, חילונים, דתיים – כולם נוטעים!

  חגיגת נטיעות ט"ו בשבט בירושלים, שנת תרע"ד (1914)


 

כל מוסדות החינוך של היישוב החדש בירושלים השתתפו בתהלוכה. "אגודת המורים בארץ ישראל" ריכזה יחדיו תלמידים ממוסדות לימוד לבנים ולבנות, לספרדים ולאשכנזים, לחילונים ולדתיים. התהלוכה יצאה מאזור רחוב הנביאים, שהיה אז מרכז היישוב החדש, והגיעה בסוף למושבה מוצא אחרי שעתיים, שם נערך טקס. זהו שקיק בד של שתיל שנשאו הילדים באירוע החגיגי.


 

1914: מה עושה שם בול עות'מאני באמצע הכרזה?

  נשף ט"ו בשבט של מפלגת "פועלי ציון" ביפו בשנת תרע"ד (1914)


 

הנשף המרכזי של אותה שנה ביפו הוקדש לתמיכה בשפה העברית במלחמת השפות שהייתה אז בעיצומה, ונגד ההחלטה ששפת הלימוד בטכניון העתיד לקום תהיה גרמנית. המאבק למען העברית הקיף כמעט את כל היישוב החדש, ובאותה שנה הוחלט שנשף ט"ו בשבט המרכזי יוקדש לא לעצים ונטיעות אלא לשתיל הרך של הלשון העברית המדוברת.


המפלגה שהובילה את המאבק הייתה "הפועל הצעיר", שחרתה על דגלה בין השאר את העברית וחשיבותה. מפלגת "פועלי ציון", לעומת זאת, נטתה באותם ימים אל היידיש ולא הייתה שותפה פעילה במלחמת השפות. ייתכן שמשום כך העדיפו אנשי המפלגה לקיים נשף נפרד שיוקדש כולו למסורת הקבועה של החג – חג האילנות. במרכז הכרוז בולט הבול העות'מאני המאשר את תשלום מס המודעות. הוא הודבק על הגיליון לפני הדפסתו, והאותיות נדפסו מעליו.


 

1920: התחלה וסיום הנטיעות על פי תרועת חצוצרה

  תכניית חגיגות ט"ו בשבט במקווה ישראל בשנת תר"פ (1920)


 

החגיגה נעשתה יחד עם בתי ספר עבריים נוספים, והיא כללה גם את חיילי הגדודים העבריים שעוד היו בארץ אז. במהלך החגיגות נערכה התרמה למען יהודי ברית המועצות, קורבנות הפרעות הקשות של מלחמת האזרחים.


   

1933: באתי בשביל ברל כצנלסון, נשארתי בשביל "ההקראות ההומריסטיות"

  מסכת ט"ו בשבט לשנת תרצ"ג (1933)


הקרן הקיימת פורסת את חסותה על אירועי ט"ו בשבט ומכוונת אותם אל תנועות ("הסתדרויות") הנוער, וניכר כאן החיבור העמוק שלה עם מוסדות תנועת העבודה. הנשף נפתח בברכה מאת ברל כצנלסון, ממנהיגי התנועה.


במופע האמנותי: תזמורת "הפועל", התעמלות – דווקא של חברי "מכבי", וקטע נגינה של חברי הקיבוץ הצעיר נען ("נענה") וביניהם מי שיהפוך למלחין חשוב בזמר העברי – דוד זהבי, שהיה אז רק בן 23.


 

1933: "ביום זה יבחן כל אדם ואדם בתנועה על דבקותו לתנועה העולמית ולמפעל מחמדיה"

  ט"ו בשבט – יום התנועה העולמית של "השומר הצעיר"


 
"השומר הצעיר" קבע את ט"ו בשבט ליום חגו. יום זה, מעצם טיבו, קשור לקרן הקיימת ולתכנית לנטוע בארץ ישראל את "יער השומר הצעיר" באזור משמר העמק. בשנת תרצ"ג (1933), לרגל 20 שנה לקיום התנועה, הופצה בפולין חוברת לשם גיוס כספים מחברי התנועה להשלמת נטיעת היער.

 


 

1947: הגרלה אמריקאית באולמי הקזינו

  נשף ריקודים לרגל ט"ו בשבט תש"ז (1947) בחיפה


 

מדובר בנשף בורגני, ולא אמנותי או חינוכי, שהכנסותיו קודש לסיוע למשפחות אסירי המחתרות (גולי האצ"ל והלח"י) – מפעל שראשיתו שנתיים קודם לכן עם גירושם למחנות מעצר באריתריאה. זוהי דוגמה נוספת לגיוס ט"ו בשבט למטרה לאומית.


 

1960: הפולחן לאילנות

  ט"ו בשבט תש"כ (1960) באגודת "ידע עם" בחיפה


 

אגודה זו, שהרוח החיה בה הייתה ד"ר יום-טוב לוינסקי, פעלה לשימור הפולקלור היהודי ולטיפוחו, בדגש על החגים ומעגל השנה. כרזה זו משמשת עדות למאמץ האינטלקטואלי שנעשה בחברה הישראלית לגיבוש תשתית היסטורית ואידיאולוגית לתרבות העברית החדשה ולציונות.


מסיבת ט"ו בשבט זו שימשה בו זמנית גם לטיפוח הפולקלור היהודי ה"חדש" שהתפתח בתרבות העברית, ביישוב ובמדינה, וגם להצבתו במסגרת היסטורית של תולדות המנהג היהודי הייחודי מצד אחד, ובירור שורשיו בפולקלור העולמי מצד אחר.


 

1965: "יש לשרש את שִבושי הלשון"

  דף לתקנת הלשון


 

דוגמה לכרזות שהפיץ משרד החינוך בשנת תשכ"ה (1965) לקראת כל חג, ובהן ביאר מונחי לשון הקשורים לחג בהקשר של תכנית הלימודים. הכרזה מלמדת רבות על תכני ט"ו בשבט כפי שהונחלו במערכת החינוך הממלכתית באמצע שנות השישים. היא מתייחסת לשירי החג ("וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל..."), לפתגמים נפוצים בענייני עצים ונטיעה, לעבודות הנטיעה, למשנה ואגדה בעניין ראש השנה לאילנות ועוד.


 

1985: מתחילים ביישובי עוטף עזה, ממשיכים לסיני ומסיימים בגוש קטיף​

  טיול ט"ו בשבט תשמ"ו (1985) לסיני, מטעם תנועת "התחיה"


 
במסורת טיולי ט"ו בשבט ליישובים ולאתרים היסטוריים, הציעה תנועת "התחיה" טיול ט"ו בשבט לסיני, לאחר שחצי האי הוחזר לידי מצרים. יעד הטיול הוא "דקל אבשלום" שניטע במקום נפילתו של אבשלום פיינברג בשנת 1917, סמוך לט"ו בשבט. המטיילים ביקרו במהלך הטיול בגוש קטיף, שם קיימו גם את טקס הנטיעות.

 


 

1986: "בוא לטעת עץ בשומרון"

  שבוע נטיעות בשומרון בט"ו בשבט תשמ"ו (1986), מטעם "גוש אמונים"


גוש אמונים אימץ את דגם הנטיעות הציוני הוותיק, והזמין את הציבור לפעילות בשומרון: נטיעות ביערות קק"ל ובתוך היישובים, טיולים וסיורים באתרים היסטוריים.


 

2001: זהירות! חששות נתעוררו בפלחי אננס, בננה ופפאיה!

ידיעות נחוצות לט"ו בשבט


המנהג הישראלי לאכול בט"ו בשבט פירות יבשים, אגוזים וכדומה, חדר גם אל החברה החרדית. בכל שנה לקראת ט"ו בשבט מפרסם הבד"צ – "בית דין צדק" של העדה החרדית, האחראי להכשר המקובל ביותר בציבור החרדי – הנחיות לשמירה על כשרות הפירות היבשים ושאר מאכלי החג המועדים לבעיות כשרות ייחודיות כמו חשש מהימצאות תולעים ושאלת כשרות תנורי הייבוש בחו"ל.


בשנת שמיטה ישנן הנחיות נוספות להקפדה יתרה על הפירות, שעיקרן הוא שלא יהיו אלה פירות ארץ ישראל אלא דווקא פירות שאינם מתוצרת הארץ.

 עוד על ט"ו בשבט