החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

"הולך אדם… ולא תשיב אותו", אבל הסיפורים והמזכרות מהחיים היקרים שהיו לו, יישמרו לעולמי עד

דני פלד ז"ל מחזיק את בנו רן

"זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב…"

"החיטה צומחת שוב",  דורית צמרת חברת קיבוץ בית השיטה נפרדת מחבריה בשיר.

 

מלחמת יום כיפור גבתה מקיבוץ בית השיטה מחיר נורא: כמעט בכל יום הגיעה ידיעה על בן הקיבוץ שנפל במלחמה או נעדר בקרב. רק בסוף המלחמה נודע המחיר המלא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. מעט על האנשים החד-פעמיים שהיו, אנחנו יודעים מהסיפורים ומהתמונות בספרי הזיכרון שנכתבו לזכרם וששמורים בספרייה.

אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה, צ"ופָּה עלה בתור ילד באנייה וכשבגר עבד בתור ימאי, משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים, יחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה ולפני המלחמה לקח שנה חופש ועבד בסיני, יוחי אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח, אבל אהב לא פחות את העבודה עם הילדים ואת העבודה בפלחה, גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ וחלם לטוס, לדני היה ראש מלא דמיון והוא עסק בהוראה והמציא פטנטים, יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את "ראיתי עיר עוטפת אור", אלי הצטרף לקיבוץ בתור נער, היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם ותמך במשפחתו, למיכה היו ידי זהב והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב-מים ואוגר, נמרוד היה איש חם וחזק, יזם שנסע הרבה לחו"ל מטעם הקיבוץ.

 

להאיר את המתים באותיות של אור

ספרים, חוברות וקבצי זכרון הם עדות בעלת ערך רב לחייהם הקצרים של צעירים מוכשרים, יצירתיים, חרוצים וסקרנים. צעירים בעלי תחומי עניין מגוונים ונטיות לב שונות. אחדים מהם כתבו שירים, אחרים צילמו, כמה מהם חיברו מכתבים ארוכים וגלויי לב לאהובות, לחלקם כבר היו ילדים משלהם שקיוו לגדל כשיחזרו מהמלחמה. היה להם חלק חשוב בחיי משפחתם וחבריהם, בחיי הסביבה שממנה נקרעו, וספרי הזכרון באים לספר על החלק הזה, כך שלא ילך עם הנופלים לאבדון.

 

 אלון אילת ז"ל עם אחותו מיכל

 

בתור קוראים ובתור כותבים של ספרי זיכרון, אנו לוקחים חלק קטן בתיקון עולם, כי הרי מוטל על החיים לזכור ולהזכיר את המתים, וגם להאיר את העולם באור שהיו שהשאירו ושהיו ממשיכים ומאירים איתו אילו יכולים היו להמשיך במסע חייהם.

  

דני פלד ז"ל
דני פלד כותב לאשתו חנה בתקופת מלחמת ההתשה. בתמונה, מחזיק דני את בנו רן

 

אסון בית השיטה

זה היה נורא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. זה היה מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב.

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות ולא ישבו שבעה. עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו. למחרת היום, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.

החיים היו חייבים להימשך, למרות הכאב הגדול על מותם של הבנים: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ"ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג.

 

שלומית ומשה שחורי ז"ל. שנה לאחר מותו של משה, נהרגה שלומית בתאונת דרכים

 

הבנים שלא חזרו

לא הייתה כמעט משפחה בבית השיטה שלא הייתה קשורה לנפגעים, והחיים בקיבוץ מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה. "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד "החיטה צומחת שוב", מספרת דורית צמרת בת הקיבוץ, שכתבה את השיר שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור.

 

לחצו להגדלה

 

רק תשעה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, הובאו לקבורה בקיבוץ בית השיטה 9 מבין 11 חללי הקיבוץ אשר נפלו במלחמה.

כאב שאין לו מרפא

נפילת 11 הבנים הותירה צלקת כואבת במיוחד אצל בני המשפחות, החברים וחברי קיבוץ בית השיטה.

הזמן רק מעמיק ומרחיב את הצלקת; חלוף השנים אינו מעמעם או מעלים את הזיכרון, הכאב והאבל. המלחמה גם שינתה את מסלול החיים של אלה שנותרו: ילדים שהתייתמו גדלו בצל המוות וההתמודדות עם האובדן, נשים שבני זוגן נפלו ניסו להקים חיים חדשים, אך לא תמיד הצליחו להשתקם, ההורים ששכלו את ילדיהם, חיים עם הצער כל חייהם. על האבל נוסף גם החשש מן השכחה. החשש של ההורים ששכלו את ילדיהם שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו. על כן רבים רואים חשיבות בביטוי כלשהו, שינציח את הנופלים. מיד לאחר המלחמה, בקיבוץ בית השיטה, נעשו מאמצים להנציח את סיפורם של הבנים, בחוברות אשר יצאו לאור לזכרם.

החוברות מלאות במכתבים שכתבו הבנים למשפחות ולחברות, בסיפורים ורשימות שכתבו בימי בית הספר ואחרי כן, ובתצלומים שלהם. לכל אלה נוספו קטעי זיכרונות על הבנים, שכתבו בני המשפחות והחברים שהכירו אותם, זיכרונות שמאירים צדדים באופיים ובדרך חייהם. הם מספרים על המהות של חייהם, וגם על התקווה שהשאירו.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.

כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב,

וְשֶׁבַע חָיִיתִי,

בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.

בְּכָחֹל, בְּיָרֹק,

וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע

וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ

אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים,

אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.

עַכְשָׁו

אֲנִי

אֵינִי זוֹכֵר.


6.2.72 יוסף שריג

שירו הנבואי של יוסף שריג ז"ל שהופיע בקובץ שיריו עשרים שירים שיצא שנה אחרי מותו

 

קטע שכתב התלמיד שיהיה ללוחם גרשון דוד ז"ל

 

מלאכת איסוף ושימור הזיכרון

כיוון שספרי זיכרון שייכים לסוג היצירות האישיות שברוב המקרים יוצאות בהוצאה משפחתית, קשה מאוד להגיע אליהם. אנו בספרייה הלאומית שואפים לאסוף ולשמר כל אחד ואחד מהספרים הללו.

אנו עושים זאת לא רק מתוקף החוק שמחייב אותנו לדאוג לכך שכל פרסום הרואה אור בארץ יגיע אלינו, אלא בעיקר מפני שאנו מאמינים בחשיבותו של חומר זה. ספרים וחוברות אלה מהווים תמונה של היחיד כמו גם תמונה של דור.

בשביל לאסוף את ספרי הזיכרון הללו, אנו זקוקים לעזרתכם. אם יש לכם מידע על ספרי זיכרון שאינם מופיעים באוסף הספרייה נודה לכם אם תסייעו לנו ותיידעו אותנו, ואולי אפילו תשלחו לנו, חוברות ספרים או ספרים דגיטליים שהוצאתם בעצמכם או שנמצאים בידיכם, כדי שנוכל לשמור אותן ואת זיכרון הנופלים למען הדורות הבאים. כדי שנוכל להמשיך לספר עליהם.

 

מתוך צער ומתוך געגוע – כתב יד של ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב

במכון גנזים שמורים אלפי כתבי יד, מסמכים ומכתבים של סופרים יהודיים שנספו בשואה. ביניהם, כתבי יד של מחבר "דברי ימי עם עולם", הסופר וההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שנרצח בשואה.

רישום של דיוקן שמעון דובנוב צייר: קולם ביאלא

אחת המטרות שלשמן הוקם ארכיון גנזים ב-1951 הייתה כינוסם והצלתם של כתבי יד ומכתבים של סופרים יהודיים שנספו בשואה ושל סופרים יהודיים שגלו ושכתביהם נפוצו בארצות רבות. בין הסופרים שנספו בשואה וכתביהם הובאו ונשמרו ב"גנזים" נמצאים דוד פוגל, הלל צייטלין ושמעון דובנוב.

כדי לשוב ולהעלות את זכרם של סופרים ושל מיליוני היהודים שנספו בשואה, ואת זכרה של התרבות המפוארת ששגשגה באירופה – תרבות המיוצגת באלפי כתבי יד, מסמכים ומכתבים המופקדים ב"גנזים" – אנו מביאים עמודים מתוך כתב יד של הסופר וההיסטוריון, מגדולי ההיסטוריונים היהודיים ("דברי ימי עם עולם") שמעון דובנוב (1941-1860).

 

שמעון דובנוב

 

עם כיבוש ריגה על ידי הגרמנים נכלא דובנוב יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ריגה. ב-8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים לגיא-ההריגה שֶבֹ-רוּמבּוּלי הסמוכה לריגה. הוא צוּוַה לעלות למכונית, שהובילה את הזקנים והנכים. מחמת מחלתו לא היה מסוגל לעלות למכונית. שוטר לטבי ירה בו והרגו במקום.

לפניכם שני דפים מתוך מאמר שכתב, כשבע שנים לפני הרצחו – דף ראשון ואחרון. ושווה עד מאוד לקרוא את הסיפא: "כל מבקש אמונה עומד במדרגת מאמין, עד כמה שהוא מאמין באפשרות השגת האמת. ואפילו מי שהתייאש מתקווה זו מתוך צער עמוק ומתוך געגועים לפתרון חידת העולם – יוכל להצטרף אל מנין הצדיקים שבדור".

 

כתב היד של שמעון דובנוב – הפתיחה למאמר "פילוסופיה בכתבי הקודש"

 

שמעון דובנוב. עמוד אחרון – יאמרו נא ה"איובים" שבכל הזמנים והארצות

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

לקרוא ספרות אחרת: ספרות הומניסטית על השואה לצעירים ולמבוגרים

 

חפשו בארכיון "גנזים" ובארכיונים נוספים באתר רשת ארכיוני ישראל

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"ייתכן שלא נעשה די - עם ישראל עשיר בדם" כך נפלה ירושלים בידי הירדנים.

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

"מה פשר המשלחת עם דגל לבן שעברה ליד בית-החרושת למצות?" היה תוכן המברק הבהול שנשלח ב-28 במאי 1948 ממפקדת מחוז ירושלים אל מפקדת הרובע היהודי הנצור.

"פתחנו במשא ומתן על הוצאת הרוגים כדי להשהות. כתוצאה ראשונה פקדו הערבים על הפסקת-האש. פרטים טרם ידועים" – הייתה תשובת מפקד הרובע, משה רוסנק. שעות ספורות לאחר-מכן נכנע הרובע היהודי כולו: מבני הרובע פוצצו כמעט כולם, החיילים נלקחו בשבי והאוכלוסייה האזרחית הנותרת פונתה אל העיר החדשה.

ב-17 באוגוסט 1948, בעוד קרבות מלחמות העצמאות ניטשים ברחבי ארץ ישראל, מינה מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, ועדה שמטרתה לחקור את כניעת העיר העתיקה בפני הלגיון הירדני.

 

העמוד הפותח את דו"ח ועדת החקירה בכתב ידה של מזכירת הוועדה, זהר וילבוש
לחצו למסמך המלא

 

פרוץ קרבות תש"ח

 

ב-14 בפברואר 1947, הכריז ראש ממשלת בריטניה בפני הקבינט שלו על יציאת בריטניה מארץ ישראל. ארבעה חודשים לאחר שפנה לאומות המאוחדות בבקשה להקים ועדה שתבחן את עתידה של הארץ, הגישה הוועדה את מה שנודע תוך זמן קצר ל"תכנית החלוקה" המחלקת את הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, אשר יחיו זו לצד זו.

הסעיף שהיה הקשה ביותר לעיכול עבור שני הצדדים נגע לעתידה של ירושלים: שלא כמו שאר הארץ העתידה להתחלק, ירושלים לא תהיה בירת אף אחת מהמדינות, אלא תהפוך לשטח נאמנות בינלאומי בחסות האו"ם. על אף שדוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הממשלה הציונית של "המדינה שבדרך", הסכים לתכנית, רבים בירושלים הרגישו "שבבת אחת נדרך איזה שריר סמוי, הכל ניבאו מלחמה. החל להסתמך מין מסך בין ירושלים לירושלים" (עמוס עוז, סיפור של אהבה וחושך).

אישורה באו"ם של החלטה 181, היא תכנית החלוקה, ברוב של 33 מדינות, הייתה לגפרור שהצית את קרבות מלחמת העצמאות. כבר באותו הערב זרמו המוני ערבים אל מרכז העיר במטרה לפגוע בכל יהודי שיוכלו להניח עליו את ידם. בתוך שבועיים הותקף הרובע היהודי בעיר העתיקה ותושביו מצאו את עצמם במצור מול הכוחות הערבים העדיפים. ככל שהחריפה הלחימה, השתכנעה הנהלת "המדינה שבדרך" כי אחיזתה בירושלים נחלשת.

 

"ייתכן שלא נעשה די"

תושבי הרובע היהודי ממתינים בתור לחלוקת מזון (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ארבעה אישים נכחו בישיבת ועדת החקירה ב-17 באוגוסט 1948: מפקד בהגנה, אברהם ארסט; המשפטן הצבאי גדעון האוזנר; יושב ראש ועד העיר העתיקה בזמן המצור, אברהם מדרכי וינגרטן ומזכירת הישיבה זהר וילבוש.

תחילה ביקשו ארסט והאוזנר להבין את ההתפתחויות הצבאיות שקדמו לכניעה. הם שאלו את וינגרטן האם "בין יום הפריצה ובין הכניעה הפסדנו שטח רב?". יום הפריצה עליו דיברו היה (ככל הנראה) ה-17 במאי 1948. באותו היום שיגר מטה מחוז ירושלים הבטחות על פריצת כוח פלמ"ח אל העיר העתיקה, אך בפועל היו אלה הכוחות הערבים שהסתערו על הרובע הנצור והחלו לכבוש עוד ועוד עמדות. רק בזכות עמידה עיקשת ואמיצה הצליחו מגיני הרובע לבלום את ההסתערות הערבית ולדחוק את הפורצים מרחוב שער השמים, אחד המעוזים האחרונים שנותרו בידם.

 

הפסדנו את רוב השטח. עמוד שלישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא

 

וינגרטן מספר כי במקביל להידרדרות המצב הצבאי ספג המורל של הלוחמים מכה קשה: "מצב-הרוח היה רע מאוד, חלק מהבחורים היה בבית-הכנסיות, מעורב בין האוכלוסייה והיה צריך לחפשם." "על כמות הנשק היו שמועות שונות" הוסיף וינגרטן, "הרימונים לא היו" וכל כדור נספר לפני שנורה. היה זה בניגוד גמור להתנהלות של חיילי הלגיון הירדני שהשתמשו במרגמות, תתי-מקלע וחומרים נפץ כדי לכבוש את מבני הרובע, כמו גם את עמדות המגינים.

עם ההתקדמות הערבית, קרסה התקשורת בין מטה הרובע ובין הלוחמים הפזורים בעמדות שנותרו. "פצע כאוב, היה מצב תוהו ובוהו בימים האחרונים. היה זמן שפנקס (הכוונה למרדכי פנקס, אחד מהמפקדים בשטח) השתלט והיה זמן שלא, היה מצב כזה 'כעכבר במלכודת'." הרובע הנצור נותק לא רק מהפסקת מזון חיצונית: מאפיות הרובע נפלו כולן בידי התוקפים, והמזון היחיד שנותר לתושבי הרובע היו פיתות שהכינו בעצמם. "פיתות היו קמח + מלח. וקצת ריבה. כלם ידעו על הכל."

 

תושבי הרובע מבצרים עמדות לקראת הגעת כוחות הלגיון הירדני (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

יומיים לאחר תחילת ההתקפה, נכנס אל העיר העתיקה הגדוד השישי של הלגיון הירדני. 650 לוחמים ערבים התייצבו מול 131 מגנים יהודים. התוקפים הערבים שאבו עידוד מהפער המספרי ומהעדיפות בחימוש. לא נותר עוד ספק באשר לנפילתו הקרבה של הרובע, השאלה הייתה מתי.

הייאוש ברובע התעצם לנוכח העובדה שיום קודם לכן הצליחה חטיבת הראל של הפלמ"ח לפרוץ את הדרך לשער ציון, אך כוחותיה סירבו להישאר במקום ולהגן על הרובע. "השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים" סיפר וינגרטן, "היה ידוע, עוד חצי שעה רבע שעה באה תגבורת – והביא לאכזבה".

 

"השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים." עמוד חמישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא
 

 

ככל שנקפו הימים ואזלה התחמושת, נחשפה האמת המרה: "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו". רעיון הכניעה במשא ומתן הוצע תחילה על ידי אנשי הלגיון. "הערבים דיברו יום יום ברם-קול בג' שפות, ובקשו משא-ומתן. לא ענינו."

 

חייל ערבי צופה לעבר הרובע היהודי מגגות השווקים. בתי הכנסת החורבה וניסן ב"ק נראים עדיין בשלמותם (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ב-28 במאי היה ברור שאין עוד תקווה להצלה, ואם לא ייכנעו במהרה ישחטו תושבי הרובע על ידי התוקפים. וינגרטן העריך שלא היה לאף אחד מתושבי הרובע האומץ להיכנס בעצמו "למשא ומתן עם הערבים". בשלב זה מספר וינגרטן כי נדמה ש"עצביו" של מפקד הרובע משה רוסנק "נחלשו", אך הוא סירב לדבר על כניעה. כתוצאה מכך התארגנה משלחת רבנים ובראשם וינגרטן, התייצבה בפני רוסנק ודרשה לצאת ולנהל משא ומתן על כניעה לפני שיפרצו כוחות הלגיון את עמדות ההגנה האחרונות. רוסנק סירב לאשר למשלחת לדון בכניעה, אלא דרש שנושא הפגישה יהיה פינוי הפצועים וההרוגים משני הצדדים. התעקשותם השתלמה: "נשלחנו עם בחור אחד עם דגל לבן".

בסביבות 10 בבוקר נפגשה משלחת הרבנים עם מפקד הגדוד השישי של הלגיון הירדני, גנרל עבדאללה א-תל, בקפה אלשייך. המפקד הירדני סירב לדון בפינוי הפצועים וההרוגים. במקום זאת, הציב בפני הרבנים אולטימטום: היכנעו או שאמשיך לטבוח בכם. הוא נתן להם שעה ורבע להחזיר לו תשובה.

בשעה אחת בצהריים התכנסו מפקדי ונציגי הרובע לדון בהצעת הכניעה. כל הנוכחים, מלבד נציג אצ"ל שנמנע, הצביעו בעד כניעה. עתה הצטרף רוסנק אל וינגרטן לסיכום הכניעה מול המפקד הירדני. דקות ספורות לפני כן, שלח רוסנק את מברק התשובה למפקדת המחוז כדי להרגיעה, והסביר שמדובר במשא ומתן על העברת פצועים והרוגים, ולא בסיכום תנאי כניעת הרובע. וינגרטן לא מתייחס לנקודה זו, אך ההיסטוריון יצחק לוי מעריך בספרו כי שני הצדדים – מפקד המחוז דוד שאלתיאל ומנהיג הרובע הנצור משה רוסנק – הבינו שלא נותרה לרובע שום אפשרות מלבד כניעה, אך סירבו להודות בכך האחד לשני.

"ייתכן שלא נעשה די", סיכם וינגרטן וסירב להפנות אצבע מאשימה כלפיי הנהלת הרובע או כלפיי מפקדת מחוז ירושלים, "עם ישראל עשיר בדם".

 

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

מונופול ששת הימים

חד גדיא של מבצע סיני

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

השמיים שבתוכי: ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים

על קולות של אהבת אדם שממשיכים להישמע גם אחרי שקולם של המחברים נדם

"נוף ירח", רישום משנת 1942 שצייר פטר גינז

ספרים על השואה עשויים מסיפורים שכמעט איש לא יכול לדמיין ולכתוב, אבל גם שמי שכתב אותם לא יכול היה לכתוב אותם אחרת. אלו סיפורים בלתי אפשריים על מוות, על חזרה לחיים ועל המקום שבין לבין. אלו רשמי מסע שעוברים דרך האין אונים והכאב והזוועה שבמלחמה, אבל גם דרך אהבה וחסד של בני משפחה, חברים ואפילו זרים גמורים.

בחרתי שישה ספרים, שלושה לצעירים ושלושה המומלצים למבוגרים, העוסקים כולם בשואה – החל מחוויית ההתבגרות בצל המלחמה, דרך המסע הקשה למחנות וכלה ​בחיים שאחרי האסון. אלה סיפורים על גיבורים שמסרבים לשנוא, שמאמינים שהרוע האנושי יכול להתגלות בכל אדם, אבל גם הטוב האנושי.

ספרים לצעירים

​כמעט מיליון וחצי ילדים נספו בשואה, מתוכם כ-1.2 מליון ילדים יהודים. קשה לתאר לצעירים את המציאות הקשה והמפחידה שעמה התמודדו הילדים ובני הנוער בתקופת השואה. הנה שלושה ספרים מיוחדים שמצליחים לספר את האמת הכואבת הזו בעדינות וברגישות. הם מיועדים לקוראים צעירים ולבני נוער, אך ירתקו גם את הקוראים המבוגרים.

 

ואיך קוראים לך עכשיו / תמי שם-טוב

"רופא הכפר מסר ללִינֶקֶה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופּ נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית-המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ולִינֶקֶה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קוֹלי מונח מכתב מאבא שלה."

 

 

כך מתחילה ההתכתבות הסודית בין הילדה לינקה לבין אביה, בין מקום מסתור אחד לאחר, בהולנד הכבושה בידי הנאצים. האב – מדען מבריק – ממלא את מכתביו באהבה וצחוק, חיות ופרחים ורמזים לימים אחרים. הוא כורך אותם לספרונים צבעוניים, שהמחתרת ההולנדית מעבירה לילדה. מצורפת להם הוראה ברורה: להשמיד מיד לאחר הקריאה.

ואיך קוראים לך עכשיו הוא סיפורה של ילדה יוצאת דופן, שמוצאת מקלט אצל רופא ואשתו בכפר נידח, ומסתירה את זהותה האמיתית מילדי בית-הספר, מהשכנים, מהאיכרים, מאחרים שמסתתרים, ובעיקר – מהחיילים הגרמנים. בכל אותם ימים היא מחכה למכתבים המצוירים מאביה.

 

 

תרגום המכתב המאויר:

"לינֶקֶה יקרה,
שלחת לנו מכתב נהדר. מאוד שמחנו בו. כמה זמן לא שמענו ממך!

חשבנו שאת עדיין שוכבת עמוק מתחת לשמיכות עם כאב ראש וחום גבוה… אבל את כבר שיחקת עם חברותייך בבית-הספר. טוב לשמוע!
תכתבי לנו שוב במהירות?
תמיד כשמגיע מכתב ממך יש לנו קצת חג."

 

תמי שם-טוב כתבה את הספר על פי סיפורה האמיתי של לינקה, ואף שילבה בו את המכתבים המקוריים.

הוצאת בית לוחמי הגטאות וכנרת זמורה ביתן, 253 עמודים
עורכת הספר: יעל גובר
עיצוב: גילה קפלן
יוזמת הפרויקט: טלי שנר

אמיל וקרל / יעקב גלאטשטיין

"אמיל, למה לקחו את אמא שלי?" שאל פתאום קרל, בשקט-בשקט.
אמיל לא השיב מהר כל-כך. מצא חן בעיני קרל שחברו לא יכול להשיב על השאלה. בדרך כלל יש לאמיל תשובה מוכנה לכל השאלות, אבל עכשיו הוא הציג לו שאלה קשה.
"ולמה הרגו את אבא שלי?" התגרה קרל באמיל שלא הצליח לענות לו.
אבל דווקא השאלה הזו נתנה לאמיל מפתח לתשובה.
"אביך היה סוציאליסט. כולם ידעו את זה טוב מאוד. אבא שלי תמיד סיפר על אבא שלך, שהוא לחם למען פועלים עניים. ואמא שלך הייתה גם כן סוציאליסטית."
"אז גם את אמא שלי הם ישרפו?" שאל קרל.
אמיל לא השיב.
"אמיל, אתה ישן?"
"לא. אני מפחד. זוז קרוב יותר אלי…"

 

 

אמיל וקרל היא נובלה יפהפייה וקורעת לב על החברות בין נער יהודי ונער נוצרי, בוִינה של שנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה. זהו ספר סוחף, מרגש, עצוב ומטריד על החיים תחת משטר דיקטטורי ועל מה שקורה לילדים במלחמה.

הספר ראה אור ביידיש כבר בשנת 1940, והיה אחת העדויות הספרותיות הראשונות למתרחש באירופה הכבושה על ידי השלטון הנאצי. מחברו, יעקב גלאטשטיין, היה סופר ומשורר יידי מפורסם, אשר נולד בפולין ב-1886, ונפטר בניו יורק ב-1971.

הקיבוץ המאוחד, 158 עמודים
תרגם מיידיש: אריה אהרוני
עריכה: נרי אלומה

 

יומנו של פטר גינז, 1942-1941

"בבוקר בבית הספר. בדרך ראיתי שש משאיות תובלה שהעבירו את הציוד מבית הכנסת ברחוב דוּשְׁנִי; בערך עשרים יהודים בבגדי עבודה (ביניהם דוֹד מילוש) סחבו את הרהיטים. היינו צריכים למסור את נעלי הסקי של אווה, לפי הוראה של הגרמנים. אחר הצהריים בבית. בערב אבא היה בכוננות חירום." 12.7.1941

 

 

יומנו של פטר גינז הוא ספר אישי מרגש מאוד, שמתאר את סיפור חייו הקצרים של נער יהודי צ'כי מוכשר ואמיץ. בספר מובאות רשימות ממחברותיו האישיות, סיפורים קצרים שכתב וציורים שאייר.

הסיפור שמאחורי גילוי הספר מרגש אף הוא, ואולי הוא ממש בבחינת סיפור התגלות: בשנת 2003 לקח איתו אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון, את הרישום "נוף ירח", שהיה שמור ביד ושם, ושצייר ב-1942 פטר גינז.

אחרי שהתפרסם האיור, תושב פראג זיהה שיש ברשותו מחברות המלאות בכתביו של פטר ובציוריו, אותם מצא בבית ישן שקנה בפרוור של העיר. הוא פנה ליד ושם ודרכם הגיעו החומרים אל חוה פרסבורגר, אחותו של פטר גינז. חוה שלא ידעה על קיומם, פגשה שוב ביצירות של אחיה אחרי למעלה משישים שנה. היא גם למדה דרך המחברות על הקורות את פטר בימי המלחמה, אחרי שדרכיהם נפרדו כבר. היא בחרה מתוך החומרים, תירגמה, ערכה, והוסיפה רשימה על הילד היוצר שפטר היה. בזכות צירוף הנסיבות הקוסמי הזה, קולו הייחודי של פטר גינז מוסיף להישמע.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר ויד שם, 175 עמודים
תרגום: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

 

 

ספרים למבוגרים

שלושת הספרים הבאים לקוראים מבוגרים מציגים סיפורי שואה יוצאי דופן הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן. הם מתאפיינים בכתיבה ספרותית עזה ומבריקה, ואכן לאחר השואה חורחה סמפרון וזופיה רומאנוביצ'ובה נעשו לסופרים בעלי שם. אפשר מאוד שגם אתי הילסום הייתה נעשית לסופרת מפורסמת אלמלא נרצחה באושוויץ. הספרים מיוחדים מעוד בחינה והיא שהם לא מתרכזים רק במה שעבר על היהודים בזמן המלחמה – הם מספרים על חברי מחתרות שנאבקו להציל יהודים ועל פעילים פוליטים שנרדפו, נתפסו ונשלחו למחנות בעצמם. הם מספרים על יחידים שאולי יכולים היו לברוח, אבל בחרו לקשור את עצמם לגורל העם היהודי, והאמינו בהכרח להילחם ברוע ולעזור לכל אדם באשר הוא אדם.

 

​המסע הגדול / חורחה סמפרון

"כבר ארבעה ימים ושלושה לילות אנו לחוצים אחד לתוך השני, מרפקו בצלעותי, מרפקי בבטנו. בכדי שהוא יכול לשׂים כראוי שתי כפות-רגליו על ריצפת הקרון, נאלץ אני לעמוד על רגל אחת. בכדי שגם אני אוּכל לעשות כך ולחוש כיצד שרירי-שוקי מתרפים מעט, נעמד גם הוא על רגל אחת. כך מרוויחים כמה סנטימטרים ואנו נחים לנו איש בתורו. 

מסביבינו אפלולית, נשימות כבדות ולחץ פתאומי, מבוהל, כל אימת שמישהו מתמוטט. כאשר מנו אותנו והיינו מאה-ועשרים לפני הקרון, חשתי צמרמורת בגבי, ניסיתי לתאר לעצמי מה יהיה. זה עוד יותר גרוע. 

אני עוצם את העיניים, אני חוזר ופוקח את העיניים. אין זה חלום."

 

 

המסע הגדול הוא מסעם של 120 עצירים הסגורים בקרון בהמות בדרכם אל מחנה בוכנוולד, מסע הנמשך חמישה לילות וארבעה ימים. הזמן בתוך הקרון מתרסק ומתערבב עם מה שהיה ועם מה שמחכה בקץ המסע, השאלה מי ישרוד ומי יעזוב את עולמם של החיים.

המחבר חורחה סמפרון היה גולה בצרפת, הצטרף לשורות המחתרת הצרפתית, נאסר ונשלח למחנה בוכנוולד, שממנו שוחרר רק עם תום המלחמה.

ספרית פועלים, דוכיפת, 237 עמודים
תרגם מצרפתית: רן עדי

 

המעבר בים סוף / זופיה רומאנוביצ'ובה

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בן שניהם הדוק כל-כך, עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי."

 

 

הרבה שנים חלפו מאז שהשתחררה ממחנה הריכוז. אז עוד הייתה כמעט ילדה, עכשיו היא אישה צעירה, יש לה דירה, עבודה, מאהב – ומעולם לא הייתה בודדה ונואשת כל כך. העתיד הוורוד שחלמה עליו בימי הזוועה במחנה יחד עם חברתה המבוגרת ממנה, שלקחה אותה תחת חסותה, לא התממש אחרי השחרור. אבל היא מסרבת להרפות מן החלום ומן הגיהנום שבו נרקם, ובכל מאודה נאחזת בהם ובאותה ידידה של אז, שבינתיים המשיכה הלאה ודבקה בחיים ובהנאותיהם. במרכזו של המעבר בים סוף, ספר קצר ויפה, עומדת הפגישה המחודשת בין השתיים, פגישה המסתיימת בטרגדיה.

הסופרת, זופיה רומאנוביצ'ובה, נולדה בשנת 1922 בראדום שבפולין, ובעודה נערה הצטרפה לשורות המחתרת הפולנית נגד הנאצים. היא נתפסה והיתה כלואה במחנו ריכוז למעלה מארבע שנים.

עם עובד, 184 עמודים
תרגמה מפולנית: עדה פגיס

 

השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום, 1943-1941

"דבר אחד אני יודעת בוודאות: לעולם לא אצליח להביע במילים כתובות את מה שהחיים אייתו לי באותיות חיות." 

 

 

השמיים שבתוכי הוא סיפורה של אתי הילסום, אישה בת 27 מאמסטרדם, העוסקת בפסיכולוגיה ובספרות ומבקרת בקביעות אצל פסיכולוג. היא כותבת בגילוי לב על תחושותיה בתור אישה ועל אהבותיה ועל רצונה לכתוב, אך אט אט חודרת השואה לכתיבתה. היומן נעשה לתיאור האיסורים על היהודים, הטרנספורטים והשילוח למחנות המוות, וגם לתיאור השנתיים האחרונות של חייה.

מתוך כתיבתה עולה דמות של צעירה מבריקה בעלת תעצומות נפש וגישה דתית-מיסטית, שמוצאת בגורל האיום שמצפה לה את הדרך להאיר את חייהם של אחרים ולעזור להם.

״בסופו של דבר, יש לנו רק חובה מוסרית אחת: לכבוש בתוכנו מישורים של שלום, עוד ועוד שלום, כדי שנוכל להקרין אותו לאחרים. וככל שיהיה יותר שלום בתוכנו, כך יהיה יותר שלום בעולמנו הנסער.״ 29 ספטמבר 1942

כתר, 191 עמודים
מהולנדית: שולמית במברגר

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה