הקרב על לוח השנה היהודי

למרות שהיסטוריונים ושאר מביני דבר ממשיכים להתווכח מתי בדיוק אומץ ופותח לוח השנה העברי הראשון, נוכל לקבוע בוודאות שאי שם בעולם העתיק אימצו היהודים את הירח כבסיס ללוח השנה שלהם. במהלך הדורות ביקשו קבוצות ויחידים בעולם היהודי לשפר, לשנות או לדחות לחלוטין את לוח השנה שהתפתח

"יששכר, בנו של יעקב, מקבל את חכמת העתים מהאל", איור נפוץ בספרי עברונות שונים (מתוך כתב יד שהופק בציריך בשנים 1671-1670)

​כבר במאה השנייה לפני הספירה כפר מחבר "ספר היובלים" בלוח השנה היהודי המקובל. בימי בית שני, טרח מחבר הספר שאיגד סביבו קבוצה יהודית בדלנית להמשיך ולשכתב את סיפורי המקרא. השינוי הגדול ביותר שביצע ב"ספר היובלים" הוא העמדת לוח שנה שמשי (המסתמך על השמש במקום הירח) בתור היסוד המרכזי עליו מושתת הפולחן היהודי.

"ספר היובלים" איגד סביבו קבוצה יהודית בדלנית שהאמינה ששאר הקבוצות בעם ישראל, כל אלו שלא אימצו את לוח השנה השמשי, השחיתו את הזמן האלוהי. הייתה לאותה השחתת זמן השלכות חסרות תקדים: היא עיוותה את סדרי בראשית וגרמה להתכווצות והתקצרות הזמן, כך שבעוד אנשי המקרא חיו מאות ואלפי שנים, חיי אדם ממוצע בתקופת חיבור הספר ארכו עשורים בודדים בלבד.

עם חורבן בית שני הושמדה ככל הנראה אותה קבוצה יהודית בדלנית, ולוח השנה השמשי שביקשה להפיץ נעלם עמה. לוח השנה הירחי אומץ ברבות השנים על ידי עם ישראל כולו.

ניסיון בקירוב הלוחות

באמצע המאה ה-12 עזב אברהם אבן עזרא את טולדו השמשית שבספרד ויצא למסע ברחבי אירופה והמזרח התיכון. אמנם לא ברור מה ביקש למצוא אותו הוגה יהודי פורץ דרך במסעו, אך ההשפעה של הנופים והאנשים השונים שפגש בדרך ניכרת בכתביו הרבים. דוגמה בולטת לכך נמצאת ב"ספר העבור" שחיבר, אחד החיבורים הראשונים העוסקים בלוח השנה היהודי. על אף שאבן עזרא ראה בלוח השנה היהודי את מתנת האל לעמו – כפי שראו אותו הדורות שקדמו לו – הכניס חידוש מעניין לספרו. בהשפעת הסביבה הנוצרית והמוסלמית בה פגש במסעותיו, הוא עמל למצוא דרכים יצירתיות שבאמצעותן יוכל לקרב את לוח השנה היהודי ללוחות השנה של הדתות הגדולות שבקרבן חיו היהודים.

על אף השפעתו העצומה של אבן עזרא על ההגות היהודית, הרפורמה שניסה להנחיל לא השתרשה, ובמשך מאות בשנים ייחדו היהודים את לוח השנה שלהם למועדים במעגל השנה היהודי בלבד. השינוי המיוחל הגיע רק במפנה המאה ה-17. ככל שהלכו והתערו היהודים בסביבתם הנוצרית והושפעו ממגמת החילון שעברו החברות האירופאיות השונות, חדרו עוד ועוד תאריכים נוצרים וכלליים ללוחות השנה העבריים.

אחת הדוגמאות לכך מופיעה בספר תאריכים משנת 1790 לערך. בספר, אשר הודפס ב"פיורדא", מסודרים החודשים העבריים יחד עם המזלות האסטרולוגיים. ברור שמחברי ספר התאריכים התאמצו לחשב ולציין את החפיפה המדויקת של חודשי הלוח העברי עם זה הלועזי. זו כנראה גם אחת הפעמים הראשונות בהן הקהילות היהודיות באשכנז לקחו בחשבון את מועדי שכניהם הגויים. רואים היטב את החפיפה בין תשרי וספטמבר ואת האופן בו קשרו בין החודשים למזלות – גם היום, חגי תשרי נופלים על מזל מאזניים.

 

לוח שנה שהודפס בוינציאה (ונציה) בשנת 1704 ומכיל בין היתר תאריכים ומועדים חשובים באסלאם

 

עם יציאת יהודי המגף האיטלקי מהגטאות (בהוראת הגנרל נפוליאון בונפרטה), החלו היהודים להתנער משפת אימם ולהדפיס לוחות שנה באיטלקית. הם אמנם עדיין הכילו מספר תפילות וציון ימים חשובים במעגל השנה היהודי, אך העברית החלה להיות מוחלפת באיטלקית. באחד מלוחות השנה שיצאו במילנו לשנת תש"ט (1949-1948) הייתה "התקווה", המנון המדינה היהודית שהוקמה אך זמן קצר לפני כן, הטקסט היחיד באות עברית.

הקרבה לענייני הציונות לא נעדרה גם מלוחות שנה שיצאו בברית המועצות. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הודפסו במוסקבה לוחות שנה חצי רשמיים – איכותם הירודה מלמדת על הקשיים שהערימו השלטונות הסובייטים לכל אזכור ציוני או דתי. ואכן, משנות השישים הפכה הדפסת והפצת לוחות שנה אלו לאקט חתרני, והמדפיסים הסתכנו בחשד לבגידה. לוחות השנה המחתרתיים נכתבו ביד ושוכפלו במכונות צילום מאולתרות.

כיום מתקיימים לוחות השנה העברי והלועזי בצוותא, ומרכיבים עבורנו שנה עמוסה בתאריכים, מועדים, והכי חשוב – גם לא מעט חופשות מהעבודה והלימודים.

האוצר החבוי שהתגלה בספרייה הלאומית

לאחרונה התגלה כי ספר תנ"ך השמור בספרייה הלאומית, טומן בחובו איורים מרהיבים ונדירים

זה שנים רבות נמצא בספרייה הלאומית ספר תנ"ך יפהפה שהודפס באמסטרדם בשנים 1724–1728. הספר, שכולל את הטקסט המקראי ולצידו פירושים, נחשב עד היום לנדיר ביותר בשל גודלו ואיכות הנייר המשובח שלו. נוסף על כך, הספר יצא לאור בידי אדם מיוחס מאוד – הרב משה פרנקפורט, שהיה אב בית הדין של הקהילה האשכנזית באמסטרדם. הוא זה שהוסיף פירושים בכתב ידו לספר, ולכן זכה הספר לשם "ספר קהילות משה".

אספן הספרים סולומון (שלמה) יעקב פלורשיים, הוא שתרם את העותק המאויר לספרייה הלאומית לפני כחמישים שנים. פלורשיים, יליד העיר המבורג שבגרמניה, עבד בתור בנקאי באמסטרדם, ובתקופת מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה טרזיינשטט ונכלא בו. בסוף המלחמה הצליח יעקב להשיב לעצמו כמה פריטים מספרייתו הפרטית, שכללה בין השאר כתבי יד, ספרים מראשית הדפוס וחפצי יודאיקה נדירים נוספים. כמה שנים לאחר שעלה לארץ, הוא תרם חלק מאוסף הספרים שלו לספרייה הלאומית.

לאחרונה, חוקרת אמריקאית בשם ריצ׳ל קופפרמן הגיעה לספרייה הלאומית בירושלים. קופפרמן, ששוקדת על עבודת הדוקטורט שלה באומנות יהודית, גילתה היבט נוסף במחקרה שהופך את הספר לפריט נדיר ויקר ערך במיוחד: היא מצאה שהאיורים המרהיבים בספר נדירים ומיוחדים, ולמעשה – האומן שצייר אותם, יצר איורים כאלו רק בעוד ספר אחד נוסף שנמצא בישיבה יונברסיטי.


ייחודם של האיורים היפים הוא בדרך שבה הם צוירו, ובהיותם עדות נדירה ומרשימה לדרך שבה נוצר הדפוס העברי בתחילת המאה ה-18, כאשר הייתה אמסטרדם למרכז העולמי להדפסת ספרי קודש.

גילויה של קופפרמן מתבסס על העובדה שכל אחד מספרי התנ"ך הזה נפתח במשבצת ריקה, שבה האומן כותב את המילה הפותחת (בראשית, שמות, ויקרא…) בטכניקה המדמה גילוף בעץ . זאת ועוד – אותה מילה הפותחת כל אחד מהספרים המקראיים צוירה באופן המבטא רעיון תנ"כי מסויים – ציפורים ובעלי כנף; סיפור יציאת מצרים; ארמוני דוד ושלמה המלך וכדומה.

"הודות למחקר המעניין של ריצ׳ל קופפרמן נודע לנו שהתנ"ך הקרוי "מקראות גדולות – קהילות משה", הוא בעצם מהדורה מיוחדת שלמיטב ידיעתנו יש רק עוד אחת כמותה בעולם", מסביר ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ומוסיף: "על פי הנושאים וסגנון הציור ניתן להסיק שמדובר באומן יהודי שככל הנראה לא הרבה לאייר כתבי קודש , אך גם המעט שעשה מלמד על אומן מוכשר ויצירתי מאוד שפותח לנו צוהר, ומזמין אותנו לגלות פרטים חדשים על האומנות היהודית לפני כשלוש מאות שנים".

 

כתבות נוספות

סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

הגלגל שיעניק לכם כוחות על

 

 

הרב קוק: מנהיג ומשורר, רב ופילוסוף

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמות ייחודית בנוף היהודי בעת החדשה, גלו פרטים נוספים על אודות הרב קוק בכתבה שלפניכם

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

ההתחלה: עלייה מהירה של גדול בתורה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמות ייחודית בנוף היהודי בעת החדשה. הוא נולד בשנת תרכ"ה (1865), בעיירה גריבה שבלטביה, והתקדם במהירות בעולם התורני. בהיותו בן פחות מעשרים הוסמך לרבנות ושימש מספר שנים ברבנות בערים זיימל ובויסק שבליטא. לא היה ספק כבר אז שמדובר בעילוי בתחום ההלכה. ואכן, הרב קוק הרבה לפרסם חיבורים הלכתיים ובנה לעצמו שם ומעמד בתחום. אלא שהרב קוק התפתח גם כמשורר וכהוגה דעות ועוד בגיל צעיר גם ניכרו בו תכונות של איש ציבור ומנהיג.

 

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1902 (תרס"ב) נפטר רבה של יפו, ר' נפתלי הירץ הלוי, ועלתה השאלה מי ימלא את התפקיד. יואל משה סלומון המליץ לפנות לרב קוק בעיירה בויסק שבליטא, ולבקש ממנו לשמש כרב של יפו. הרב קוק, שהיה אז בן 37, היה מקובל הן על רבני ירושלים והן על מנהיגי הציבור ביפו כמו שמעון רוקח ואחרים. בירושלים תמכו בו רבני העיר, הרב שמואל סלנט ור' אליהו רבינוביץ תאומים, האדר"ת, שהיה חותנו של הרב קוק. הרב אליהו רבינוביץ' תאומים היה אביה של אשתו הראשונה של הרב קוק, אלטה בת-שבע. לאחר פטירתה, נשא הרב קוק את רייזה-רבקה, בת אחיו התאום של האדר"ת, הוא הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים.

וכך, לאחר משא ומתן ממושך, ניאות הרב קוק להתמנות למשרת רבה של יפו. בתוקף תפקידו הוא היה אחראי גם על המושבות סביבה, כלומר על קהילות של חלוצים שלפחות חלקן התרחקו כבר מאורח החיים הדתי המסורתי המלא. הרב קוק שימש כרבה של יפו במשך עשור, בין השנים 1904 ו-1914. בתקופת שהותו ביפו פרסם את חיבוריו אדר היקר, עקבי הצאן, קול בהדר, על אתרוגי ארץ ישראל, הכשר שמן השומשומין לפסח, בטאון הניר, בו פרסם קבצים ספרותיים, ועוד.

 

הרב קוק "נתקע" באירופה וחוזר ארצה עם הבריטים

בשנת 1914 יצא הרב קוק לאירופה. מטרת נסיעתו הייתה השתתפות בוועידה העולמית של "אגודת ישראל". אלא שמלחמת העולם הראשונה מנעה מן הרב את האפשרות לשוב לארץ ישראל. כך הוא נאלץ להישאר בשווייץ, בעיר סנט-גאלן, עד לשנת 1916. בחורף של שנת 1916 הוא קיבל הזמנה מלונדון, מראשי קהילת מחזיקי הדת, לכהן בה ברבנות. הרב קוק הגיע ללונדון במועד רב משמעות: מלחמת העולם הראשונה עמדה אז בשיאה, ואיתה גם הפעילות המדינית של התנועה הציונית. כך היה הרב קוק לחלק מהפעילות שהובילה לבסוף להצהרת בלפור.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת השלטון הבריטי בארץ-ישראל, החל פרק חדש בחייו בפעילותו של הרב קוק. בשנת 1919 הוא שב ארצה וכיהן כרב של ירושלים. בשנת 1921 (תרפ"א) הוא הקים את "הישיבה המרכזית העולמית", הידועה היום כ"מרכז הרב", מוסד מרכזי של הציונות הדתית. בקיץ של אותה שנה הוקמה הרבנות הראשית לארץ ישראל, והרב קוק עמד בראשה עד פטירתו בג' אלול תרצ"ה (1935).

 

יוצר מגוון ומפתיע: רב, משורר ופילוסוף

הרב קוק הותיר אחריו שפע עצום של כתבים. הללו מתפרשים על פני תחומים רבים מאוד: הלכה, פרשנות והסכמות לספרי בתחום ההלכה, ולצדם גם כתבי הגות רחבי יריעה, שירה עברית ומאמרים בענייני השעה. בימי חייו, ובוודאי בשנותיו בארץ ישראל, הוא מיעט לפרסם את יצירתו ההגותית. לאחר מותו, פורסמו חלקים ניכרים ממנה על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק, ועל ידי תלמידיו. עד היום מצוי חלקה בכתבי יד השמורים באוספים פרטיים, ולמרבה הצער כלל אינם זמינים לציבור. הגותו של הרב קוק משלבת יסודות של פילוסופיה גרמנית, רעיונות מתחום הקבלה והחסידות, ורעיונות חדשניים ואפילו נועזים ומהפכניים. הרב קוק כתב בשפה גבוהה, ולא מעט מכתביו שראו אור לוו בהערות ובפרשנות. בין חיבוריו החשובים בתחום ההגות ניתן לציין את: אורות, אורות הקודש, אורות התורה, אורות התשובה, ערפלי טוהר, מוסר אביך, אדר היקר, ובתחום ההלכה:  חבש פאר, עץ הדר, דעת כהן, עזרת כהן, משפט כהן וכתבים נוספים.

הרב קוק עצמו התבטא על יצירתו במלים הבאות: "מתוכי, מתוך מעיני, הנני צריך תמיד לקחת את האוצרות הגנוזים. תמיד אני קשור באותו הצער הקדוש של דרישת השלמות העליונה, וזו אינה מתמלאת ואינה צריכה להתמלאות, כי זאת היא תכונת העריגה הנצחית, שיסודה הוא הצימאון האלוהי, אשר כל דבר אחר שבעולם לא ירווה אותו, כי אם המבקש לבדו, הצימאון לבדו, שייחשף תמיד יותר ויותר, ויוכר תמיד יותר ויותר, הוא בעצמו הוא מתהפך למקור כל עונג, למכון כל העדנים הרוחניים, לזיו שדי" (חדריו, מבשרת ציון תשנ"ח, עמ' יט).

 

​ ​ מתוך כרטסת דברי הגות של הרב קוק
אוסף רבקה שץ, מספר תיק: Scholem MS RS 11
​ ​ מתוך כרטסת דברי הגות של הרב קוק
אוסף רבקה שץ, מספר תיק: Scholem MS RS 11

 

​מנהיג רב השפעה, חוצה גבולות

כאיש ציבור וכמנהיג, כרב הראשי הראשון של ארץ-ישראל וכדמות כריזמטית ומקובלת על קהלים רבים ומגוונים, הרב קוק היה יחיד במינו. באוסף העלונים בחתימתו של הרב קוק השמור בספרייה הלאומית מצויות פניות לקהלים רבים בארץ ובחוץ לארץ. החל מפנייה לחקלאי ארץ ישראל "אחים חביבים בני הקבוצות בישובנו המתחדש בא"י … גדולה היא דרישתי מכם שתסדרו את ארחות חייכם … בדרכי המסורת" (1932, תרצ"ב). פניות לגיוס כספים למוסדות בארץ ישראל "אחינו שבגולה אשר עינם ולבם לציון" (לטובת "קופסאות הצדקה אשר זכו בהם המוסדות היותר עתיקים). באוסף המכתבים של הרב קוק המצוי בספרייה הלאומית ניתן למצוא פניות לאישים מכל גווני הקשת היהודית והארץ ישראלית, ביניהם אחד העם, מנחם אושיסקין, הוגו ברגמן, דוד תדהר (מפקח המשטרה בירושלים), זלמן דוד לבונטין, הנהלת בנק אנגלו-פלשתינה, וכמובן לרבנים רבים מכל רחבי העולם היהודי. כך, למשל, מכתב גלוי שהוא כתב לאנשי ועד הסתדרות "המזרחי" שבו הרב קוק מתגלה כמתנגד לזכות הבחירה לנשים. הוא אהב את החלוצים והתלהב ממפעלם, אך דרש מהם לשמור על עיקרי הדת. הוא פעל במציאות הציבורית המודרנית, אך היה שמרן באשר למעמד האישה. הוא חש קירבה גדולה לציונות המדינית, אך לא ויתר כהוא-זה בכל הקשור לצורך להחיל את ההלכה על כל אורחות החיים של הציבור היהודי.

 

הרב קוק: דמות שקשה לסווג

היום, במבט לאחור ומתוך המציאות כפי שהיא מוכרת לנו, קשה להגדיר את דמותו של הרב קוק, ועוד יותר קשה למקם אותו בקשת הדעות והגוונים ביהדות. האם הוא היה חדשן או שמרן? פוסק ציוני שתמך במפעל התחייה הלאומי, או שמא רב חרדי מהטיפוס הישן, שהתאים עצמו לפוסקי דורו? מנהיג לאומי שחצה את גדרי הציבור הדתי, או שמא מנהיג דתי שביקש לקרב את כל הציבור לעולם הדת וההלכה?

סידור התפילה שניצל מידי הנאצים

שנה לפני ליל הבדולח, ב-1937, יצא סידור התפילה בהוצאת שוקן. קוראת בספרייה התפלאה למצוא בו, עשרות שנים לאחר הוצאתו, חותמת שלמה וברורה של הנשר הנאצי, ומתחתיו - צלב קרס

סדר עבודת ישראל עם חותמת "מכון הרייך לתולדות גרמניה החדשה"

בספרייה הלאומית, השוכנת בבניין שהוקם בשנת 1960, אין בית כנסת מסודר. תפילות מתקיימות באזור של מסדרון בקומה העליונה. נשים המעוניינות להתפלל מוצאת לעצמן מקום בעזרת נשים מאולתרת בין העמודים באותה קומה, או שהן מתפללות ביחידות. לשם כך יש באולמות הקריאה השונים סידורי תפילה העומדים לרשות כל מי שנזקק להם. והינה, לפני זמן מה, סטודנטית שעבדה בספריית המוזיקה רצתה להתפלל וביקשה לשם כך סידור תפילה מאלו המצויים במקום.

הצעירה קיבלה סידור עב-כרס, כבד וגדול יותר מהרגיל, ופנתה לתפילתה. אך ברגע שהיא פתחה את הסידור, הוכו עיניה בתדהמה למראה שנגלה לפניה: חותמת שלמה וברורה של הנשר הנאצי, מתחתיו צלב קרס, וסביב-סביב כיתוב בגרמנית. החותמת הוטבעה בעמוד השער של הסידור, מתחת לכיתוב העברי: "סדר עבודת ישראל, כולל התפלות והברכות לכל השנה עם סדר הפרשיות והמעמדות והיוצרות לשבתות והסליחות לתעניות והוספות אחרות ועליהן באור הנקרא יכין לשון, הכל מחובר ומסודר ומוגה על ידי ר' יצחק בן אריה יוסף דוב המכונה דר' זליגמן בער". בשער מצוין גם כי מדובר במהדורה חדשה ומתוקנת, בהוצאת שוקן, "שנת תרצ"ז לפ"ק", כלומר משנת 1937. שנה בלבד לפני ליל הבדולח, שנתיים לאחר קביעת חוקי נירנברג הגזעניים. החותמת הנאצית היא חותמת הספרייה של ה-Reichinstituts für Geschichte des neuen Deutschlands, כלומר "מכון הרייך לתולדות גרמניה החדשה".

 

ספרנים בספרייה הלאומית מכירים היטב את החותמת ואת המכון שזאת חותמתו, שכן היא מופיעה בספרים רבים המצויים באוספים של הספרייה. מדובר בספרים שהתקבלו בספרייה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה, מידי ה-Jewish Cultural Reconstruction, עם מדבקת "אקס ליבריס" של הארגון, ובה מגן דוד וכיתוב עברי: "תקומה לתרבות ישראל".

הסידור מכיל עוד פיסה של היסטוריה: מדבקה בעברית, המציינת שהסידור נדפס על פי הסכם עם בית הוצאת הספרים של מ. לעהרבערגער ושותפיו בפרנקפורט ענ"מ, "שזכה בשעתו להוציא את המהדורה הראשונה של סדר עבודת ישראל". הוצאת "שוקן" המשיכה לפעול בגרמניה גם לאחר עליית משפחת שוקן לארץ-ישראל, כל עוד היה הדבר אפשרי בגרמניה הנאצית. סידורים כמו זה הודפסו עד סמוך לפני השואה. כמו ספרים רבים של יהודים בגרמניה ובארצות הכיבוש הנאצי, הם נבזזו ורוכזו בידי הנאצים כחלק מרצונם לתעד את התרבות שהם עסקו בהשמדתה השיטתית.

במקרה הזה, מדובר על סידור שיצא לאור ברדלהיים (פרבר של פרנקפורט) בשנת תרכ"ח (1868) ובמאות מהדורות בחלוף השנים. יצחק זליגמאן בר היה דקדקן שעסק בעיקר בתפילות ובפיוטים. הסידור נועד גם ליהודים "מודרניים" שידעו לקרוא עברית אך דיברו גרמנית ולכן ההוראות הן בגרמנית באותיות "צאינה וראינה", כלומר לא ביידיש אלא בגרמנית באותיות עבריות. הפירוש המלווה את התפילות והפיוטים הוא פילולוגי ומסכם מחקר מודרני בנוסף ללמדנות המסורתית. היהודים שהיו הקהל הטבעי של הסידור היו אורתודוקסים אך גם בעלי השכלה כללית בלשונות אירופה, בלטינית, בתולדות המחקר הפילולוגי ובחקר המקרא.

כך או אחרת, עבור מי שאינו ספרן הרגיל לפתוח ספרים בספרייה הלאומית של מדינת ישראל ולהיתקל בחותמת הבוזזים הנאצים, המפגש עם סידור תפילה כזה הוא מרטיט. אכן, בידיים רועדות ובעיניים כלות אחזתי בסידור ועיניי עברו מהחותמת הנאצית לחותמת "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". כמה חדה האירוניה ההיסטורית, שהסידור משמש כעת בירושלים, בספרייה הלאומית של מדינת ישראל ושל עם ישראל.

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור