הכתובת הייתה על הקיר: ההיסטוריה הארוכה של הפשקוויל

איך נבנה אוסף הפשקווילים בספרייה הלאומית?

מתוך אוסף הפשקווילים של הספרייה הלאומית

כשעוברים בשכונת מאה שערים בירושלים, אפשר ללכת לאיבוד בתוהו ובוהו של מילים במודעות המודבקות על קירות השכונה. בין שלל מודעות הפרסום, ההודעות לציבור ומודעות האבל (לא עלינו) פוגשים שוב ושוב במילות מחאה וזעקה כמו: "זעקי ארץ!", "מחאה נמרצה!" "התעוררי ירושלים!" ואפילו "געוואלד!". קוראים מנוסים לא מתרגשים בקלות מכל מודעה, כי אין מספיק זעזוע באדם אחד כדי לעמוד בהתרגשות שדורש אפילו מבט חטוף בקיר. לכן, הם בוחרים בקפידה את הנושאים להזדעזע מהם, נושאים שמשתנים מאדם לאדם ומקבוצה לקבוצה, כי הרי אין החרדים מקשה אחת וכי הרי אין מודעה שזהה לרעותה.

מודעות מסוג זה נפוצות בקרב הקהל החרדי וזכו ברבות השנים לשם הכולל "פשקוויל". מבין הרבים הקוראים פשקווילים מדי יום בדרך לבית הכנסת או בחזרה מהישיבה, רק מעטים יודעים שהמקור לפשקוויל נולד בכלל הרחק מארץ ישראל, באיטליה של הרנסנס.

 

"הפסלים המדברים" של רומא

ספק אגדה ספק מסורת איטלקית מתחילת המאה ה-16 מספרת שאדם בשם פאסקווינו הוא שנתן לנו את הפשקוויל. לא ידוע אם היה פאסקווינו זה מורה, חייט או סנדלר, אבל מה שבטוח הוא שזוכרים אותו בתור אדם בעל חוש הומור משובח ואהבה לסאטירה, תכונות שאותן ביטא כשהדביק באופן קבוע ועל פסל מסוים מודעות סאטיריות בגנות האפיפיור והממסד של הכנסייה. מנהג זה התחבב במהרה על תושבי רומא שבאו לקרוא את "החדשות" שהדביק על הפסל, וחלק מהם אף החלו לחקותו.

הממסד הכנסייתי, שאז כמו היום לא נודע בחוש ההומור המפותח שלו, הציב מעקב קבוע סביב הפסל. כתוצאה מכך התפשט המנהג לכיכרות אחרות, ובמהרה החלו הפסלים שעליהם תלו את המודעות "לדבר" זה עם זה. מרומא נפוצה התופעה ברחבי אירופה, וככל הנראה כשהגיעה לגרמניה חדרה אל היידיש והשתרשה בה. המחאה דרך פשקווילים פרחה בחברות הנתונות בצנזורה קשה – מאיטליה האפיפיורית דרך צרפת המלוכנית ועד היישוב העברי בארץ ישראל, שהתמודד עם בעיות משלו.

 

הפשקוויל עושה עלייה

כדי להתחמק מהשפעותיהן המזיקות וההרסניות של המודרנה וההשכלה היהודית, כפי שראו אותן בשעתו, פיתח היישוב הישן את השימוש בפשקוויל בתור דרך להפיץ מסר דתי וחברתי שמרני. אולם, הפשקוויל בארץ גויס לעשות אף יותר מכך: הוא נעשה כלי מרכזי לנגח אויבים, אמיתיים או מדומיינים, ובמקביל, כלי שמקבע את הקו השמרני כ"עמדה הדתית האידיאלית".

 

פשקוויל המופנה כנגד הרב קוק, מראשי הציונות הדתית. התפרסם בפברואר 1933

 

הייתה זו ספרות חדשנית מבחינת אורך היריעה ומבחינת מיידיות הפרסום: לעתים לא היו בה יותר מכמה שורות מודפסות על דף נייר שנכתבו בלי תאריך ובעילום שם, אבל השורות הללו נעשו לתגובה הניצחת על אירועי השעה והפכו לדרך לסמן את הקו הקיצוני ביותר.

פשקוויל מאויר המראה את עוולות המשטרה כנגד שומרי השבת

 

עם הקמת מדינת ישראל, קמו איומים חדשים על היישוב הישן והתחדד הקו האנטי ציוני: התנאים החדשים אפשרו לשלוח יותר ויותר מבני הקהילה החרדית לישיבות ולכוללים, אבל גם חשפו אותם להשפעת המסרים של קבוצות קיצוניות כמו נטורי קרתא. הצעירים החרדים, שרובם הזדהו דווקא עם "אגודת ישראל" שנחשבה לקיצונית פחות, מצאו את עצמם מוקסמים מהמסרים העזים וגם עם הרבה זמן פנוי בין שיעור לשיעור בישיבה.

כך הפך עניין הפשקוולים לשעשוע אינטלקטואלי ולדרך להעביר שעה בטלה מצד אחד, ומצד אחר לאמצעי תקשורת ראשון במעלה ב"גטו החרדי" המתפתח, בשכונות מסוימות כמו מאה שערים או במקומות יישוב חרדיים דוגמת בני ברק.

 

פשקוויל התוקף את החינוך הציוני-חילוני לעולים ממרוקו

 

הפשקווילים שהופנו תחילה נגד הציונות ומנהיגיה, ובייחוד נגד הרב קוק, מראשיה של הציונות הדתית, הופנו עתה גם נגד קבוצות בתוך החברה החרדית. כך ביטאה "לוחמת הקירות" את המתחים הדתיים, החברתיים והכלכליים בין קבוצות שונות בתוכה.

 

פשקוויל התוקף קריאת ספרות חיצונית בקרב תלמידות ותלמידי החינוך החרדי

 

אופיה המיוחד של החברה החרדית משמר את הפשקוויל גם היום, אפילו כשאמצעי תקשורת חדשים מחליפים את הצורך בפרסום מודעות קיר מלאות תוכחה. גם שכלולו של המחשב האישי והזמינות שלו ושל המדפסות מקלים מאוד על יצירת הפשקווילים אפילו בחברה שגזרה על עצמה התבדלות מהציבור הכללי ומתנגדת, לפחות באופן רשמי, לטלוויזיה ולאינטרנט. יוצא מכך שאמנות יצירת הפשקווילים, שארכה בעבר שעות ארוכות, אורכת כיום דקות בודדות.

הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים. ובכל זאת, אם מותר להתפייט, כל עוד יצעדו נשים וגברים חרדים ברחבי שכונתם, יעצרו לפטפט קלות ויחפשו דבר מה להתווכח עליו, להזדעזע ממנו או להשתעשע ממנו, הם כנראה ימצאו את מבוקשם בפשקווילים שעל הקירות.

 

איך התגלגלו הפשקווילים לספרייה הלאומית

בשנת 2011 החל יואל קרויס, איש מאה שערים, בפרויקט שאפתני של סריקת אוסף הפשקווילים העצום שברשותו, פרויקט שהספרייה הלאומית הייתה שותפה לו.

בזכות הפרויקט, יש כיום גישה מקוונת אל הפשקווילים שאסף קרויס, והם צורפו והועלו לאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית, כמו חומרי דפוס אחרים שחיי המדף שלהם (או ליתר דיוק, חיי הקיר שלהם) קצרים להפליא.

התלמוד הינקאי מ-1892 חוזה מי ינצח בבחירות בארה"ב

הסיפור של מערכת הבחירות ב-1892 ו"מסכת עמיריקא" של גרשון רוזנצוויג, סופר עברי ומהגר יהודי בעולם החדש. לשאלה מי ינצח בבחירות היה רוזנצוויג עונה ודאי – מי שיש לו יותר זהב.

מהגרים יהודים ממזרח אירופה מתקבלים בזרועות פתוחות על ידי אחיהם האמריקאים, שלהי המאה ה-19. מתוך הספר "בעקבות קולומבוס: יהודים באמריקה", בית התפוצות, תשמ"ז

בשנת 1881 החלה ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה אל אמריקה. אמריקה הייתה בעבורם ארץ לא נודעת, אבל גם "דער גאלדענע מדינע", ארץ שיש בה הבטחה למקום מקלט בטוח, לחופש ולזכויות שוות, בלי כל קשר לדת.

יהודים ראו באמריקה גולה מסוג אחר לגמרי, שאפשר היה להמשיך בה את החיים היהודיים וגם לקחת חלק בבניית חברה חדשה ומתוקנת, שונה מהממשלים הלא-סובלניים והמדכאים שמהם באו.

אך מול הדימוי הנשׁגב של הארץ החדשה, היה גם דימוי שלילי של אמריקה: אמריקה שתושביה הם מהגרים מהשכבות הנמוכות, אמריקה שאורח החיים החדש בה מאיים על היהודים האורתודוכסים, אמריקה שחסרים בה תורה ויראת שמים, אמריקה קפיטליסטית שהאלוהים שלה הוא הזהב.

בעולם שלא היו בו אינטרנט וטלוויזיה, מי שעיצבו את דמותה של אמריקה בעיני היהודים במזרח אירופה, היו סופרים ועיתונאים כמו שלום עליכם (שלום יעקב רבינוביץ) וגרשון בן זלמן לייב רוזנצווייג שכתב מסכת היתולית על המידות הלא מהוגנות ועל המעשים והמנהגים המכוערים, "אשר לא נקו מהם בני עמיריקא".

רוזנצוויג נולד בביאליסטוק בשנת 1861. הוא למד ועבד שם בתור מורה וב-1888 עזב לאמריקה כדי לבנות לעצמו עתיד חדש. הוא חי בניו יורק והתפרנס שם ממלאכות שונות: הוראה, עבודה בחנות נעליים וכתיבה בעיתוני היידיש. במקביל הוא פעל גם "לזכות את ישראל באמיריקע בעיתון עברי". למרות אהבתו לארצו הטובה והחדשה, הוא לא היה עיוור גם לחסרונותיה וכתב עליהם בסגנון הכתיבה המיוחד שלו, סגנון פרודי ועוקצני. במילותיו, הוא היה אחד מאותם אַמעריקנים "היודעים את הארץ הזאת ואת המחיה ואת ה ק ל ק ל ה  אשר בתוכה, ולא היושבים מעבר לים ורואים חלומות באמיריקה".

הפרודיה המפורסמת ביותר שלו היא "מסכת עמיריקא", גמרא היתולית שבה מובאת ביקורת על החומרנות ועל הדלות הרוחנית ועל רדיפת הבצע ועל שלטון הממון שגם הם היו חלק מחיי היהודים באמריקה.

 

מסכת עמיריקא מן תלמוד ינקאי, גרשון ראזענצוויג. ניו-יורק, 1892. חתומה על ידי המחבר

 

את ה"מסכת" כתב רוזנצוויג בלשון התלמוד, בנוסח של הגמרא ופירוש רש"י. כך למשל, "סוגיה" דמיונית של רוזנצוייג שואלת: למה עמיריקא?

ו"הגמרא" עונה: "כי באו בה ריקים ופוחזים והיא מקום של עמא ריקא (עם ריק וטיפש)". וגם: "כי היא ממרקת את עוונותיהם של בני אדם חוטאים שנעשים בה טהורים ושל בני אדם פסולים שנעשים בה מיוחסים".

ומסכת עמיריקא ההיתולית ממשיכה: "עשרה יוחסין עלו בראשונה לעמיריקא ואלו הן: רוצחים, גנבים, מוסרים, מדליקי בתים, מדפיסי שטרות, מוכרי נפשות, עדים זוממים, פושטי רגל, עוברי חרם ובנים סוררים ומורים. ויש אומרים אף נערות שנתפתו".

רוזצוויג גם מסביר שמסכת עמיריקא היא  חלק מתלמוד "ינקאי" (Yankee). למה ינקאי? על שם  היאנקים – תושבי המדינות הצפון מזרחיות בארה"ב, ו"על שם האזרחים שינקו תורת עמיריקא בילדותם".

מוזמנים לקרוא את דף התלמוד הינקאי , להרחיב ולהתפלפל בנושא:

 

הכל זהב

המהדורה הראשון של מסכת עמיריקא ראתה אור בניו יורק בשנת 1892, שהייתה גם היא שנת בחירות. הנשיא שנבחר אז היה סטיבן גרובר קליבלנד, הנשיא ה-22 וה-24 – הנשיא היחיד בהיסטוריה האמריקנית שנבחר לשתי כהונות לא רצופות. זו הייתה הכהונה השנייה שלו. קליבלנד היה ידוע בתור לוחם בשחיתות, אדם ישר כסרגל וקפיטליסט מושבע שתמך בהפחתת מכסים והאמין שהממשל הפדרלי צריך להתערב בכלכלה כמה שפחות.

חלק מקמפיין הבחירות שלו נסוב סביב מדיניות המטבע של ארה"ב. קליבלנד לחם אז בעד "תקן הזהב" – מעין "הצמדה של המטבע" לזהב – שבזכותה יכול היה כל אדם לגשת לכל בנק ולקבל זהב בעד שטר הכסף שלו. בתקופה שקדמה לכהונתו של קליבלנד, "הצמידו" את הדולר לא רק לזהב אלא גם לכסף, שהיה יציב פחות. הדבר גרם לטלטלות במשק שהמשיכו גם בכהונתו של קליבלנד ואף החמירו. שלא באשמתו של קליבלנד, הכהונה השנייה שלו ידועה בשורה של אסונות כלכליים: התמוטטות של חברת רכבות, סגירה של מאות בנקים, אלפי חוואים ובעלי עסקים שפשטו רגל, נפילת הבורסה ומשבר כלכלי עמוק. המשבר היה כה קשה עד שהוא ריסק את המפלגה הדמוקרטית וגרם לפילוג בשורותיה.

אז איך נבחר נשיא באמריקה? הנה כמה "סוגיות" הנוגעות לדבר שמובאות ב"מסכת עמיריקא", אפשר שאפילו בהקשר של אותה מערכת בחירות סוערת, ושל "תקן הזהב":

איך נבחרים נשיאים באמריקה?

"כל נשיא ונשיא שממנין בעמיריקא, על פי הגורל ממנין אותו. מאי גורל שוחד".

לפי הגמרא ההיתולית של רוזנצוויג, אין נשיא נבחר בלי ששיחד את מצביעיו ופיזר מזהבו "לבעלי הפוליטיקין".

והוא מוסיף ומפרש:

"מתני' הזהב קונה את הנשיא ואת השופט ורבי ינקא אומר אף את הנוגש"

ומיד לאחר מכן בא דיון למדני עמוק שסופו המסקנה: "מכאן שכל מי שיש לו זהב נעשה נחמד טוב וטהור".

לא מאמינים? "הסוגיה" לפניכם:

 

במסכות ההיתוליות וברשימותיו בעיתון, המשיך רוזנצוויג לכתוב סאטירה על חבלי הקליטה של המהגרים ממזרח אירופה ועל חייהם החדשים ב"עמיריקא".. הוא ידוע גם בזכות "מסכת כזבים" על מתיחות האחד באפריל וב"מסכת מסווה" על תחפושות לפורים.

רוזנצוייג נפטר בניו-יורק ב-1914, אך הוא לא נשכח ועד היום קוראי עברית חוזרים וקוראים בתענוג ביצירותיו מ"העולם החדש" של אז, שרלוונטיות גם בימינו אנו.

האוצר החבוי שהתגלה בספרייה הלאומית

לאחרונה התגלה כי ספר תנ"ך השמור בספרייה הלאומית, טומן בחובו איורים מרהיבים ונדירים

זה שנים רבות נמצא בספרייה הלאומית ספר תנ"ך יפהפה שהודפס באמסטרדם בשנים 1724–1728. הספר, שכולל את הטקסט המקראי ולצידו פירושים, נחשב עד היום לנדיר ביותר בשל גודלו ואיכות הנייר המשובח שלו. נוסף על כך, הספר יצא לאור בידי אדם מיוחס מאוד – הרב משה פרנקפורט, שהיה אב בית הדין של הקהילה האשכנזית באמסטרדם. הוא זה שהוסיף פירושים בכתב ידו לספר, ולכן זכה הספר לשם "ספר קהילות משה".

אספן הספרים סולומון (שלמה) יעקב פלורשיים, הוא שתרם את העותק המאויר לספרייה הלאומית לפני כחמישים שנים. פלורשיים, יליד העיר המבורג שבגרמניה, עבד בתור בנקאי באמסטרדם, ובתקופת מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה טרזיינשטט ונכלא בו. בסוף המלחמה הצליח יעקב להשיב לעצמו כמה פריטים מספרייתו הפרטית, שכללה בין השאר כתבי יד, ספרים מראשית הדפוס וחפצי יודאיקה נדירים נוספים. כמה שנים לאחר שעלה לארץ, הוא תרם חלק מאוסף הספרים שלו לספרייה הלאומית.

לאחרונה, חוקרת אמריקאית בשם ריצ׳ל קופפרמן הגיעה לספרייה הלאומית בירושלים. קופפרמן, ששוקדת על עבודת הדוקטורט שלה באומנות יהודית, גילתה היבט נוסף במחקרה שהופך את הספר לפריט נדיר ויקר ערך במיוחד: היא מצאה שהאיורים המרהיבים בספר נדירים ומיוחדים, ולמעשה – האומן שצייר אותם, יצר איורים כאלו רק בעוד ספר אחד נוסף שנמצא בישיבה יונברסיטי.


ייחודם של האיורים היפים הוא בדרך שבה הם צוירו, ובהיותם עדות נדירה ומרשימה לדרך שבה נוצר הדפוס העברי בתחילת המאה ה-18, כאשר הייתה אמסטרדם למרכז העולמי להדפסת ספרי קודש.

גילויה של קופפרמן מתבסס על העובדה שכל אחד מספרי התנ"ך הזה נפתח במשבצת ריקה, שבה האומן כותב את המילה הפותחת (בראשית, שמות, ויקרא…) בטכניקה המדמה גילוף בעץ . זאת ועוד – אותה מילה הפותחת כל אחד מהספרים המקראיים צוירה באופן המבטא רעיון תנ"כי מסויים – ציפורים ובעלי כנף; סיפור יציאת מצרים; ארמוני דוד ושלמה המלך וכדומה.

"הודות למחקר המעניין של ריצ׳ל קופפרמן נודע לנו שהתנ"ך הקרוי "מקראות גדולות – קהילות משה", הוא בעצם מהדורה מיוחדת שלמיטב ידיעתנו יש רק עוד אחת כמותה בעולם", מסביר ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ומוסיף: "על פי הנושאים וסגנון הציור ניתן להסיק שמדובר באומן יהודי שככל הנראה לא הרבה לאייר כתבי קודש , אך גם המעט שעשה מלמד על אומן מוכשר ויצירתי מאוד שפותח לנו צוהר, ומזמין אותנו לגלות פרטים חדשים על האומנות היהודית לפני כשלוש מאות שנים".

 

כתבות נוספות

סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

הגלגל שיעניק לכם כוחות על

 

 

הרב קוק: מנהיג ומשורר, רב ופילוסוף

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמות ייחודית בנוף היהודי בעת החדשה, גלו פרטים נוספים על אודות הרב קוק בכתבה שלפניכם

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

ההתחלה: עלייה מהירה של גדול בתורה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמות ייחודית בנוף היהודי בעת החדשה. הוא נולד בשנת תרכ"ה (1865), בעיירה גריבה שבלטביה, והתקדם במהירות בעולם התורני. בהיותו בן פחות מעשרים הוסמך לרבנות ושימש מספר שנים ברבנות בערים זיימל ובויסק שבליטא. לא היה ספק כבר אז שמדובר בעילוי בתחום ההלכה. ואכן, הרב קוק הרבה לפרסם חיבורים הלכתיים ובנה לעצמו שם ומעמד בתחום. אלא שהרב קוק התפתח גם כמשורר וכהוגה דעות ועוד בגיל צעיר גם ניכרו בו תכונות של איש ציבור ומנהיג.

 

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1902 (תרס"ב) נפטר רבה של יפו, ר' נפתלי הירץ הלוי, ועלתה השאלה מי ימלא את התפקיד. יואל משה סלומון המליץ לפנות לרב קוק בעיירה בויסק שבליטא, ולבקש ממנו לשמש כרב של יפו. הרב קוק, שהיה אז בן 37, היה מקובל הן על רבני ירושלים והן על מנהיגי הציבור ביפו כמו שמעון רוקח ואחרים. בירושלים תמכו בו רבני העיר, הרב שמואל סלנט ור' אליהו רבינוביץ תאומים, האדר"ת, שהיה חותנו של הרב קוק. הרב אליהו רבינוביץ' תאומים היה אביה של אשתו הראשונה של הרב קוק, אלטה בת-שבע. לאחר פטירתה, נשא הרב קוק את רייזה-רבקה, בת אחיו התאום של האדר"ת, הוא הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים.

וכך, לאחר משא ומתן ממושך, ניאות הרב קוק להתמנות למשרת רבה של יפו. בתוקף תפקידו הוא היה אחראי גם על המושבות סביבה, כלומר על קהילות של חלוצים שלפחות חלקן התרחקו כבר מאורח החיים הדתי המסורתי המלא. הרב קוק שימש כרבה של יפו במשך עשור, בין השנים 1904 ו-1914. בתקופת שהותו ביפו פרסם את חיבוריו אדר היקר, עקבי הצאן, קול בהדר, על אתרוגי ארץ ישראל, הכשר שמן השומשומין לפסח, בטאון הניר, בו פרסם קבצים ספרותיים, ועוד.

 

הרב קוק "נתקע" באירופה וחוזר ארצה עם הבריטים

בשנת 1914 יצא הרב קוק לאירופה. מטרת נסיעתו הייתה השתתפות בוועידה העולמית של "אגודת ישראל". אלא שמלחמת העולם הראשונה מנעה מן הרב את האפשרות לשוב לארץ ישראל. כך הוא נאלץ להישאר בשווייץ, בעיר סנט-גאלן, עד לשנת 1916. בחורף של שנת 1916 הוא קיבל הזמנה מלונדון, מראשי קהילת מחזיקי הדת, לכהן בה ברבנות. הרב קוק הגיע ללונדון במועד רב משמעות: מלחמת העולם הראשונה עמדה אז בשיאה, ואיתה גם הפעילות המדינית של התנועה הציונית. כך היה הרב קוק לחלק מהפעילות שהובילה לבסוף להצהרת בלפור.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת השלטון הבריטי בארץ-ישראל, החל פרק חדש בחייו בפעילותו של הרב קוק. בשנת 1919 הוא שב ארצה וכיהן כרב של ירושלים. בשנת 1921 (תרפ"א) הוא הקים את "הישיבה המרכזית העולמית", הידועה היום כ"מרכז הרב", מוסד מרכזי של הציונות הדתית. בקיץ של אותה שנה הוקמה הרבנות הראשית לארץ ישראל, והרב קוק עמד בראשה עד פטירתו בג' אלול תרצ"ה (1935).

 

יוצר מגוון ומפתיע: רב, משורר ופילוסוף

הרב קוק הותיר אחריו שפע עצום של כתבים. הללו מתפרשים על פני תחומים רבים מאוד: הלכה, פרשנות והסכמות לספרי בתחום ההלכה, ולצדם גם כתבי הגות רחבי יריעה, שירה עברית ומאמרים בענייני השעה. בימי חייו, ובוודאי בשנותיו בארץ ישראל, הוא מיעט לפרסם את יצירתו ההגותית. לאחר מותו, פורסמו חלקים ניכרים ממנה על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק, ועל ידי תלמידיו. עד היום מצוי חלקה בכתבי יד השמורים באוספים פרטיים, ולמרבה הצער כלל אינם זמינים לציבור. הגותו של הרב קוק משלבת יסודות של פילוסופיה גרמנית, רעיונות מתחום הקבלה והחסידות, ורעיונות חדשניים ואפילו נועזים ומהפכניים. הרב קוק כתב בשפה גבוהה, ולא מעט מכתביו שראו אור לוו בהערות ובפרשנות. בין חיבוריו החשובים בתחום ההגות ניתן לציין את: אורות, אורות הקודש, אורות התורה, אורות התשובה, ערפלי טוהר, מוסר אביך, אדר היקר, ובתחום ההלכה:  חבש פאר, עץ הדר, דעת כהן, עזרת כהן, משפט כהן וכתבים נוספים.

הרב קוק עצמו התבטא על יצירתו במלים הבאות: "מתוכי, מתוך מעיני, הנני צריך תמיד לקחת את האוצרות הגנוזים. תמיד אני קשור באותו הצער הקדוש של דרישת השלמות העליונה, וזו אינה מתמלאת ואינה צריכה להתמלאות, כי זאת היא תכונת העריגה הנצחית, שיסודה הוא הצימאון האלוהי, אשר כל דבר אחר שבעולם לא ירווה אותו, כי אם המבקש לבדו, הצימאון לבדו, שייחשף תמיד יותר ויותר, ויוכר תמיד יותר ויותר, הוא בעצמו הוא מתהפך למקור כל עונג, למכון כל העדנים הרוחניים, לזיו שדי" (חדריו, מבשרת ציון תשנ"ח, עמ' יט).

 

​ ​ מתוך כרטסת דברי הגות של הרב קוק
אוסף רבקה שץ, מספר תיק: Scholem MS RS 11
​ ​ מתוך כרטסת דברי הגות של הרב קוק
אוסף רבקה שץ, מספר תיק: Scholem MS RS 11

 

​מנהיג רב השפעה, חוצה גבולות

כאיש ציבור וכמנהיג, כרב הראשי הראשון של ארץ-ישראל וכדמות כריזמטית ומקובלת על קהלים רבים ומגוונים, הרב קוק היה יחיד במינו. באוסף העלונים בחתימתו של הרב קוק השמור בספרייה הלאומית מצויות פניות לקהלים רבים בארץ ובחוץ לארץ. החל מפנייה לחקלאי ארץ ישראל "אחים חביבים בני הקבוצות בישובנו המתחדש בא"י … גדולה היא דרישתי מכם שתסדרו את ארחות חייכם … בדרכי המסורת" (1932, תרצ"ב). פניות לגיוס כספים למוסדות בארץ ישראל "אחינו שבגולה אשר עינם ולבם לציון" (לטובת "קופסאות הצדקה אשר זכו בהם המוסדות היותר עתיקים). באוסף המכתבים של הרב קוק המצוי בספרייה הלאומית ניתן למצוא פניות לאישים מכל גווני הקשת היהודית והארץ ישראלית, ביניהם אחד העם, מנחם אושיסקין, הוגו ברגמן, דוד תדהר (מפקח המשטרה בירושלים), זלמן דוד לבונטין, הנהלת בנק אנגלו-פלשתינה, וכמובן לרבנים רבים מכל רחבי העולם היהודי. כך, למשל, מכתב גלוי שהוא כתב לאנשי ועד הסתדרות "המזרחי" שבו הרב קוק מתגלה כמתנגד לזכות הבחירה לנשים. הוא אהב את החלוצים והתלהב ממפעלם, אך דרש מהם לשמור על עיקרי הדת. הוא פעל במציאות הציבורית המודרנית, אך היה שמרן באשר למעמד האישה. הוא חש קירבה גדולה לציונות המדינית, אך לא ויתר כהוא-זה בכל הקשור לצורך להחיל את ההלכה על כל אורחות החיים של הציבור היהודי.

 

הרב קוק: דמות שקשה לסווג

היום, במבט לאחור ומתוך המציאות כפי שהיא מוכרת לנו, קשה להגדיר את דמותו של הרב קוק, ועוד יותר קשה למקם אותו בקשת הדעות והגוונים ביהדות. האם הוא היה חדשן או שמרן? פוסק ציוני שתמך במפעל התחייה הלאומי, או שמא רב חרדי מהטיפוס הישן, שהתאים עצמו לפוסקי דורו? מנהיג לאומי שחצה את גדרי הציבור הדתי, או שמא מנהיג דתי שביקש לקרב את כל הציבור לעולם הדת וההלכה?