בשנת תרל"ח (1878), הוקמה המושבה הראשונה פתח תקווה על ידי בני ירושלים, ששאפו לקיים את המצוות התלויות בארץ. בגלל הקשיים המרובים ננטש המקום בשנת תרמ"ב (1882), וכך לא התמודדו תושביה עם מצוות השמיטה שחלה באותה שנה.
בשנים הבאות הוקמו המושבות הראשונות: ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב ויסוד המעלה. המושבה פתח תקווה הוקמה מחדש, המושבה עקרון (מזכרת בתיה) קמה ביוזמתו של הברון רוטשילד והמושבה גדרה הוקמה על ידי הביל"ויים. המושבות הראשונות נתמכו בשנים הראשונות לקיומן על ידי תנועת חובבי ציון ובעיקר על ידי הברון רוטשילד.
לקראת שנת השמיטה תרמ"ט (1889) החלו הדיונים על אפשרות קיומה של מצוות השמיטה במושבות הצעירות. חובבי ציון רצו שהמושבות יוכלו להתפתח וחששו ששביתת האדמה תביא לאובדן שווקים. הם ביקשו דרכים להתיר את עבודת האדמה בשנה השביעית. הרבנים ברוסיה נחלקו בשאלה אם להתיר את מכירת הקרקעות לנוכרים על מנת להפקיע את קדושתה ולאפשר עבודה כבכל שנה. הרבנים האשכנזים בירושלים התנגדו מסיבות שונות להיתר המכירה, בטענה שהברון יוכל לפרנס את המושבות גם בשמיטה, ואין צורך חיוני בעבודה. בסופו של דבר בוצעה מכירת קרקעות על ידי בית הדין של הראשון לציון בירושלים. רוב המושבות סמכו על היתר זה.