אמנות בודהיסטית

אמנות בודהיסטית

בודהיזם יפני בספרייה הלאומית

אליזבת' אנה גורדון (1925-1851) ביקרה ביפן לראשונה בשנת 1891 במהלך סיור ברחבי העולם שאליו יצאה עם בעלה, ג'ון אדוארד גורדון (1850-1915). הביקור הותיר רושם עצום על בני הזוג ועם שובם לאנגליה הם הצטרפו לאגודת יפן הבריטית. בשנת 1907 אליזבת', שהייתה בשעתה מן הגברות ששימשו בחצר של המלכה ויקטוריה, חזרה ליפן, ומלבד שנים ספורות במולדתה לאחר 1916, התגוררה ביפן עד מותה בשנת 1925 בקיוטו. בשנותיה בקיוטו, עסקה אליזבת' גורדון במחקר בתחום הבודהיזם היפני ובהרחבת אוסף האמנות הבודהיסטית שלה.

אליזבת' גילתה עניין רב בדתות בכלל ובפרט בנצרות ובבודהיזם מוקדמים, שאותם ראתה כקשורים. במהלך שהותה ביפן היא למדה בודהיזם ואספה ספרים ויצירות אמנות רבות בתחום. אליזבת' גורדון הייתה נוצרייה מאמינה וגם תומכת נלהבת בתנועה הציונית. כרבים בבריטניה של אותם ימים, היא סברה שהבריטים הם צאצאים של בני שבט יהודה, ובהקשר היפני היא גם נתפסה לדעה הרווחת בקרב חוגים מסוימים ביפן לפיה היפנים הם בני עשרת השבטים האבודים. היא סברה שהפגישה שהתקיימה בימי חייה בין יורש העצר האנגלי ויורש העצר היפני מבשרת על איחוד מחדש בין יהודה וישראל, איחוד שבעקבותיו תתחולל שיבת ציון וביאת המשיח. שמה של אליבזת' אנה גורדון רשום גם בהיסטוריה הציונית, שכן היא מימנה את המשלחת של ההסתדרות הציונית שיצאה בשנת 1903 לאזור אגם ויקטוריה שבאפריקה כדי לבדוק את השטח עבור מה שכונה לימים "תכנית אוגנדה". ההחלטה לתרום חלק מהאוסף שלה לספרייה הלאומית, לאחר מותה, הושפעה ללא ספק מהאמונות העמוקות הללו.

בשנת 2012, פנתה לספרייה הלאומית דר' שלמית בז'רנו, חוקרת של אמנות יפנית מן האוניברסיטה העברית, בבקשה לשאול ציורים בודהיסטיים יפניים מאוסף הספרייה אשר הוזכרו בקטלוג של תערוכת אמנות מהמזרח הרחוק שהתקיימה במוזיאון תל-אביב בשנת 1938. תודות לפנייתה של דר' בז'רנו, מיקדה הספרייה הלאומית תשומת לב באוסף, וכך גם נוצר קשר עם הפרויקט לקיטלוג אמנות יפנית בודהיסטית באירופה, בחסות אוניברסיטת ציריך ואוניברסיטת הוסיי בטוקיו, ופרויקט סריקה של אוסף אליזבת' גורדון יצא לדרך. האוסף כולל 139 ציורים בודהיסטיים, שרובם הועתקו מציורים מקוריים עתיקים במקדשים בודהיסטיים ביפן במהלך המאה ה-19. הציורים קוטלגו על ידי נעמה איזנשטיין, מומחית לאמנות בודהיסטית.

בחרה וכתבה: נעמה איזנשטיין

קטלוג האוסף וסריקתו נעשו בסיועה הנדיב של קרן יפן (Japan Foundation)

קַאנוֹן בפוּדאראקוּ

לצפייה

לצפייה

קאנון (בסנסקריט: Avalokiteśvara) היא מהאלוהויות הפופולאריות ביותר בבודהיזם, ומתוארת פעמים רבות כבודהיסאטווה של החמלה. בהודו היתה אלוהות זכרית, אך בסין ויפן יוצגה לרוב כנקבית. לקאנון ייצוגים רבים ושונים. המורכבות של דמותה נובעת מתיאורה בסוטרת הלוטוס, שם נאמר כי תלבש 33 דמויות שונות על מנת להושיע כמה שיותר מאמינים.

ציור זה מתאר את קאנון בגן העדן שלה, האי ההררי פודאראקו (בסנסקריט: Potalaka). פודאראקו נחשב לארץ טהורה, אך האמונה היתה שהאי כאן בעולמנו ולכן נגיש יותר מארצות טהורות אחרות. סגנון הציור מכיל השפעות הודיות שניתן לזהות בקפלי הצוואר ושיער הפנים שמזהה את הדמות כזכרית. הערה בכתב יד על גב המגילה מייחסת את הציור לצייר ווּ דאוֹזִ'י מתקופת שושלת טאנג (618-907). קרוב לודאי שזהו העתק מאוחר יותר, אך סגנונו של הציור המקורי הועבר היטב.

רוֹיוֹ דארוּמָה (דארומה על קנה) מאת גוּדוֹ

לצפייה

לצפייה

היה נזיר מהודו שהביא את המדיטציה לסין במאה ה-6. הוא נחשב לפטריארך של זן בודהיזם (צ'אן בסינית), ומוכר כאלוהות בעיקר בסין ויפן שם אגדות רבות נקשרו בשמו. ייצוגים של דארומה נסמכים מאוד על דמותו האגדית למחצה. כך למשל, כיוון שבא מהודו הוא מתואר לרוב כזר עם זקן עבות מקורזל, עיניים עגולות ושיער גוף.

רויו דארומה היא אחת התמות המוכרות בייצוג של דארומה, ומתייחסת לאגדה על פיה חצה את נהר היאנגצה בעומדו על קנה יחיד. הקומפוזיציה של הציור מנצלת את החלל הריק כדי להעביר למתבונן את התחושה של מימדי הנהר. גלים לא צויירו, רק רוח הנושבת בשרווליו של דארומה ומבטו הנחוש נישא אל יעדו. חותמת הצייר מאזנת את הריק, כובדה מסמן את נקודת המוצא.

רויו דארומה (דארומה על קנה) מאת פֵנְג־דִיאַן

לצפייה

לצפייה

זהו תיאור נוסף של דארומה חוצה את הנהר על קנה, אך יצירה זו משלבת תמה נוספת של תיאורי דארומה: "סֵקִירִי דארומה", מילולית "דארומה עם נעל אחת". אגדה מספרת שלאחר מותו דארומה צעד למולדתו הודו בעודו יחף ונושא נעל אחת בידו. הנעל החסרה נמצאה מאוחר יותר בקברו הריק. כאן, במקום לשאתה בידו, הנעל תלויה ממקל ההליכה שהוא נושא.

יצירה זו היא הדפס שנעשה בטכניקת הדפוס העתיקה ביותר בסין ויפן, בה מניחים נייר על תבליט מקור ועוברים עליו עם צבע או פחם עד להופעת דימוי. נזיר סיני בשם פנג־דיאן (הידוע ביפן בשם פוּטֶן) עיצב את היצירה ב-1689. הדימוי נחרט על לוח אבן שניתן לראות גם בימינו במוזיאון ביילין בשי-אן שבסין. בהשוואה לרויו דארומה מעלה, הקומפוזיציה כאן דחוסה ומעט מאוד חלל הושאר סביב לדמות. השילוב של הדחיסות עם מבטו הנוקב של דארומה מותיר תחושת עוצמה.

נִיסוֹ טַאימֶן (מפגש שני הפטריארכים)

לצפייה

לצפייה

ציור זה מתאר מפגש בין שני פטריארכים גדולים של בודהיזם הארץ הטהורה: הנזיר הסיני זֵנדוֹ (בסינית: שַאנדאוֹ, 613-861) משמאל, והוֹנֵן (1133-1212) היפני מימין. המפגש הפלאי התרחש בחלום, הרי מרחקים גדולים ומאות שנים הפרידו בין השניים. עם זאת השפעתו של זנדו על הונן מציאותית בהחלט. הונן ייסד את זרם הארץ הטהורה ביפן (ג'וֹדוֹ-שוּ), והתבסס רבות על כתביו של זנדו.

סצנת המפגש של השניים מוכרת היטב למאמיני זרם הארץ הטהורה ותוארה בכתב ובמכחול. הונן התפלל בצד נהר כשאור בהיר זרח מולו ומתוך האור הופיעה דמותו של נזיר נישא על ענן. חציו העליון של גוף הנזיר ארצי וחציו התחתון מוזהב. הנזיר זיהה עצמו כזנדו והשיחה בין השניים הביאה לייסוד בודהיזם הארץ הטהורה ביפן.

מנדלה של הנתיב הלבן החוצה שני נהרות

לצפייה

לצפייה

ציור זה גם הוא מתאר תמה ידועה בבודהיזם הארץ הטהורה, אם כי במבנה שונה מהרגיל. המקור של הדימוי הוא במטאפורה שכתב זנדו, בה השווה את התשוקות האנושיות לשני נהרות גועשים, האחד נהר מים והשני נהר אש, שמפרידים בין עולמנו לארצו הטהורה של הבודהה אמידה. הרצון להיוולד מחדש בארץ הטהורה מדומה לנתיב לבן החוצה את שני הנהרות. המטאפורה של זנדו הפכה לתמה אהובה בציור, אך הדפס זה, שנצבע ביד, מורכב בהרבה בהשוואה לייצוג האופייני.

בראש ההדפס מתוארת ארץ טהורה מפוארת, ובבסיסו מתוארים גהינומים שונים, כולל היכל המשפט של אֶנמָה, מלך ושופט בגהינום. החלק המרכזי והעיקרי של ההדפס מוקדש לעולם האדם ומאייר סצנות רבות מהאגדות וההיסטוריה של בודהיזם הארץ הטהורה. מטאפורת שני הנהרות, שנתנה ליצירה את שמה, מופיעה בחלק השמאלי-עליון של המקטע המרכזי. דמות עטויה בלבן של עולה רגל מתוארת רצה על הנתיב הלבן לעבר הבודהה אמידה, ידו השלוחה מזמינה את המאמין אליו. בודהיזם הארץ הטהורה מבוסס על שבועתו של אמידה להציל את כל מי שיאמין בו. באופן הולם, מילות השבועה מקיפות את ההדפס.

תרשים עבור תפילה לבודהה אמידה

לצפייה

לצפייה

תרשים זה נועד לסייע למאמין להגיע לאלף חזרות על התפילה לאמידה (נאמו-אמידה-בוצו או בקיצור נֵמְבּוּצוּ). במרכז מופיעה שלשת אמידה: אמידה (בסנסקריט: Amitābha) במרכז מלווה על ידי שני בודהיסאטוות, מימין סֵיְישִי (בסנסקריט: Mahāsthāmaprāpta) ומשמאל קאנון (בסנסקריט: Avalokiteśvara). הדימוי המרכזי מוקף ב"סימני נמבוצו" שנועדו להיצבע בחמשת הצבעים (כחול, צהוב, אדום, לבן, שחור) תוך כדי תפילה כדי לספור את החזרות. חלק מהסימנים נותרו ריקים ומוכיחים שהתרשים אכן שימש מאמין בתפילותיו.

סוג זה של תרשימים הפך נפוץ ביפן לאחר הצגתם בידי נזיר סיני מזרם רינזאי-זן בשם דוֹקוּטַאן שוֹקֵיי (独湛性瑩, 1628-1706) שהגיע ליפן ב-1654. עם זאת, יש כמה נקודות שונות בהדפס זה. ברוב התרשימים אמידה מופיע לבדו, לא בשלשה כמו כאן. בנוסף, העיצוב המקורי כולל חלל ריק מעל לכס הלוטוס שמופיע תחת השלשה. חלל זה נועד עבוד המאמין לרשום את משאלתו. כאן ציור של ילד ממלא אותו. יתכן שציור הילד מייצג את בקשתו של המאמין להיוולד מחדש בארץ הטהורה, או שהוא הוסף עם צביעת ההדפס בהתאם לטעם בעליו.

מנדלת איל של קַאסוּגָה

לצפייה

לצפייה

מקדש קאסוגה הוא אחד הידועים במקדשי נארה, הבירה העתירה של יפן. הוא ממוקם בשולי העיר נארה, למרגלות הר מִיקַאסַה. האיילים של נארה נחשבים קדושים וגם היום הם משוטטים בחופשיות בעיר העתיקה. אגדה מספרת שהאלוהות המרכזית של קאסוגה, צוּקֵמִיקָאזוּצִ'י-נוֹ-מְיקוֹטוֹ, הגיע למיקאסה רכוב על איל לבן. סיפור זה עומד בבסיסן של מנדלות האיל של קאסוגה שקיימות במספר רב גם כיום. ציורים אלה מתארים איל הנושא על גבו עץ סאקאקי קדוש. מראה עגולה, המסמלת את השמש, תלויה מענפי העץ, ופעמים רבות חמש האלוהויות של קאסוגה מופיעות בה. עם זאת, חמש הדמויות בציור זה אינן אופייניות. הדמות התחתונה היא של זנדו, פטריארך בודהיזם סיני שמעולם לא ביקר ביפן. ארבע הדמויות האחרות הן, מימין לשמאל: אמידה (סנסקריט: Amitābha), קאנון, (בסנסקריט: Avalokiteśvara), ג'יזו, (בסנסקריט: Ksitigarbha), וסֵיישִי (בסנסקריט: Mahāsthāmaprāpta). אלוהיות אלה קודשו בקאסוגה, אך שילובן אינו רגיל. יש סיכוי טוב שהציור תיאר במקור רק את המראה והדמויות הוספו בשלב מאוחר יותר.