​קריאה במסמך מעוררת שאלות רבות: מנשה מולאיוף מתואר כאחד ש"לא למד דינים והלכות שחיטה". מדוע, אם כן, ניתנה לו הסמכה? ומדוע היה נחוץ שוחט בעיר בה לא היתה קהילה יהודית? ומה עושה רב מאוזבקיסטן רחוק מביתו?

הסיפור המיוחד של תעודה זו, סופר על ידי בן-ציון יהושע רז, במאמרו "הבריחה מקנדהאר", (פורסם בכיוונים חדשים, כרך 24, 2011, ע' 232-243 וגם באתר יהודי אפגניסטאן בארץ ובתפוצות.

האישור שניתן למולאיוף כלל רק שחיטת עופות והוענק לו למרות שכלל לא למד את הלכות שחיטה, בגלל הנסיבות המיוחדות שבהן הוא חי. מולאיוף, יהודי יחיד במקום, היה מכניס לביתו יהודים שנמלטו מברית המועצות והיו בדרך לנמל קראצ'י בפקיסטן, כדי לעלות משם לארץ ישראל. הרב המסמיך היה אף הוא אורח בביתו של מנשה, עמד על מורכבות המצב והתרשם מידיעותיו המעשיות של מולאיוף. וכך הוא כתב:

"הוא יודע העמדת הסכין ומרגיש בפגימת הסכין ומשחיז היטב עד שיהיה ראוי לשחיטה. כאשר האיש בעצמו הראה לי סכינו ובדקתי כי הסכין ראוי לשחיטה והייתי עומד על גביו לראות את שחיטתו כי יפה שחט ... על כן באתי להרשות ולסמוך על שחיטתו במקומות אשר לא נמצאים שו"ב [=שוחטים ובודקים] ובקיאים ומומחים".

כלומר, האישור ניתן רק כדי לאפשר למולאיוף לסעוד את משפחתו ואת הפליטים.

המסמך נתרם לספרייה על ידי בנו של מנשה מולאיוף, מר משה חי בן מנשה, ביוזמתה של גברת אסתר עמית, עורכת האתר יהודי אפגניסטן בארץ ובתפוצות. כתב ההסמכה צורף  לאוסף התעודות ההיסטוריות  הנשמרות במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.