התיעוד הראשון לקשר בין רתנאו ובין הסופר האוסטרי
סטפן צוייג המצוי באוספי הספרייה הלאומית הוא משנת 1907. רתנאו העריך מאוד ספרות ואמנות ואף שלח ידו בכתיבה. ידוע ששני האישים נפגשו מספר פעמים והחליפו דעות על אמנות ועל פוליטיקה.
לכן הרקע של המכתב המובא כאן, מיום 24 באוקטובר 1914, אינו מפתיע: הסופר הצרפתי רומן רולן, פציפיסט ופעיל נגד המלחמה ותומך במפעלי עזר לשבויי מלחמה, פנה אל צוייג מספר ימים קודם לכן עם הרעיון לכנס פורום של אנשי שם אירופיים מכל התחומים כדי לפעול ביחד נגד "שיגעון המלחמה". רולן ביקש מצוייג לגייס אנשים נוספים מקרב מכריו. צוייג פנה, בין היתר, לוולטר רתנאו, אך באוקטובר 1914 הלה כבר לא היה מעוניין בשמירת השלום, כפי שעולה מתשובתו של רתנאו אל צוייג. רתנאו נרתם באופן מלא לתפקידו החדש במשרד המלחמה הגרמני ולא רצה להתייחס למאמצים לעצור את המלחמה או לדון בפעולות המלחמה של הצבא הגרמני בבלגיה (הפצצת העיר ליוון) או בצרפת (הפצצת העיר ריינס), שהחרידו את העולם כבר בחודשים הראשוניים של המלחמה.
העמדות של צוייג ושל רתנאו ממחישות היטב אחדות מהאפשרויות שיהודים במעמדם הבולט יכלו לבחור ביניהן: צוייג מעולם לא התלהב ממלחמה ובוודאי לא מביטויי הלאומנות שהיו שכיחים מאוד כמעט בכל המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה עצמו כאזרח העולם והאמין באמונה עזה ביכולתה של התרבות האירופית.
לעומת זאת, רתנאו היה דוגמה קלסית ליהודי גרמני שניסה להשתלב בחברה הכללית ואפילו תרם לחיזוק הדעות הלאומיות. כמו אביו וכמו הסוחר והאספן ג'יימס זימון ואיש הספנות אלברט בלין (כולם יהודים), וולטר רתנאו היה מיודד עם הקיסר הגרמני ווילהלם השני. כמו האחרים גם רתנאו שימש כיועץ בלתי רשמי לקיסר. תפקיד זה, וכן תפקידיו הפוליטיים בשנים הראשונות של רפובליקת וויימר לא עזרו לו בסופו של הדבר. פה טמונה הטרגדיה שבדמותו של רתנאו ובדמויות אחרות מהתקופה, שכן בעיני אנשי הימין הקיצוני בגרמניה אנשים כרתנאו נותרו תמיד ראשית יהודים, וככאלה נחשבו לאויביו של העם הגרמני.