אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > חלוקת גרמניה > בין ממשלות ומשברים: זיכרונות שגרירי ישראל וגרמניה

בין ממשלות ומשברים: זיכרונות שגרירי ישראל וגרמניה

ספרו של אשר בן-נתן בעברית, 2002

ספרו של אשר בן-נתן בעברית, 2002

מאז שכוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה בשנת 1965, כיהנו אנשים רבים כשגרירי המדינות בתל אביב, בבון ובברלין. עקב המורכבות ביחסי המדינות, תפקיד שגריר גרמניה בישראל וזה של מקבילו הישראלי בגרמניה היו קרוב לוודאי בין המאתגרים בקרב אנשי משרדי החוץ של שתי המדינות. סביר להניח שהשגרירים – עד היום תפקדו בשתי משרות אלו רק גברים – היו מודעים לדרישות הגבוהות הנתבעות מהם בתור נציגי מדינתם בקרב ממשלה זרה: מיומנות באמנות הדיפלומטית, שמירה על האינטרסים הלאומיים, הבנה של עמדות הצד השני, הערכה ריאלית לגבי הצעדים האפשריים ועוד.
במהלך 50 השנים האחרונות כיהנו שגרירים שמילאו את תפקידיהם בהצלחה רבה, והפכו לפופולריים יחסית בקרב ציבור המדינה המארחת. מטרותיהם הפוליטיות של שני הצדדים היו לכאורה זהות – שיפור הקשר עם המדינה השנייה תוך שמירה על האינטרס העצמי. ואולם, האינטרס העצמי היה מוגדר באופן שונה בשתי הארצות, וזאת בשל ההיסטוריה הקשה מימי השואה, שליוותה ועדיין מלווה את היחסים בין המדינות. הציבור בגרמניה המערבית ציפה ל"נורמליזציה" מהירה ביחסים בין גרמנים ויהודים, ולעיתים קרובות לא היה ברור אם לא היה מדובר בסוג של טשטוש והדחקה של האשמה ההיסטורית. לעומת זאת, חלקים ניכרים בציבור הישראלי התנגדו לכינון יחסים דיפלומטיים ואף לכל סוג של קשר בין שתי המדינות, מתוך חשש שדבר זה יגרום לשכחת הפשע החמור וקורבנותיו. הנציגים הישראליים הרשמיים היו צריכים להקשיב לדרישות הציבור בארץ, ציפו לבירור בנושא האשמה הקולקטיבית והאינדיבידואלית של גרמניה ושל הגרמנים, אך גם היו מעוניינים לקדם את היחסים עם הרפובליקה הפדרלית, כיוון שהקשרים האלה היו מהותיים להתפתחותה המדינית והכלכלית של ישראל.

 

בשנים הראשונות של היחסים, שהייתם של שגרירי גרמניה בישראל הייתה מלווה בהפגנות והתנגדות הציבור. ידוע שהנסיעה הראשונה של רולף פאולס, שגרירה הראשון של גרמניה המערבית בארץ, התקבלה על ידי נציגי ממשלת ישראל ב-1965 בקריאות בוז ואפילו באלימות מטעם מפגינים כעוסים. גם קלאוס שיץ, שכיהן באותו תפקיד בין השנים 1977 עד 1981, עוד נתקל בשריקות בוז כשנשמע ההמנון הלאומי בעת קבלתו הרשמית בבית הנשיא בירושלים. אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בבון, גם פגש קהל גדול בנחיתתו בשדה התעופה בקלן בשנת 1965, אך לא נשמעו קריאות בוז; אנשים ועיתונאים היו סקרנים לראות את הציר הרשמי של מדינת היהודים בגרמניה ולשמוע את דבריו הראשונים בתפקיד.

 

השגרירים ועובדי הנציגויות בשתי המדינות היו עדים לרצף של אירועים קריטיים שאיימו על אופי היחסים, והיו מעורבים במציאת פתרונות בזמני משבר: אספקת כלי נשק גרמניים למדינות שונות במזרח התיכון אשר איימה על בטחונה של ישראל, מלחמת ששת הימים ב-1967, הטבח בספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים ב-1972, מלחמת יום כיפור ב-1973, חטיפות מטוסים ישראליים וגרמניים בימי הטרור השמאלני בשנות ה-70, מלחמת לבנון ב-1982, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה ב-1989/90. ​ ​

​ ​זיכרונותיו של מרוז בעברית מ-1988


תפקיד השגריר ברקמה המסובכת בין גרמניה וישראל, בין אשמה, אחריות ורצון לפתח "יחסים נורמליים", בנוסף על הרקע ההיסטורי המורכב, סיפקו היבטים מעניינים לכתיבת זיכרונות אישיים. לכן אין זה מפתיע שקיימת רשימה מכובדת למדי של ספרי זיכרונות של שגרירים משני הצדדים, ואפילו קובץ מאמרים שמלכד טקסטים פרי עטם של שגרירים ישראלים וגרמנים במהלך העשורים.

 

הראשון שכתב זיכרונות מהפעילות בין ישראל וגרמניה היה פליקס אליעזר שנער, שהיה מנהלה של שליחות ישראל בגרמניה, שפתחה את משרדיה מיד לאחר החתימה על הסכם השילומים ב-1952 בלוקסמבורג. שנער נשאר בתפקיד זה עד לכינון היחסים הדיפלומטיים, והיה מעורב בסלילת הדרך לשיפור היחסים. זיכרונותיו של שנער ראו אור – בו-זמנית בעברית ובגרמנית – כבר ב-1967.

 

אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה מ-1965, פרסם את ספרו "החוצפה לחיות: פרקי חיים" רק ב-2002, ובגרמנית שנה לאחר מכן. ספר זה מהווה אוטוביוגרפיה, הכוללת גם פרקים על פעילותו של בן-נתן כשגריר. פרקים אלה יצאו לאור שנית כספר נפרד ב-2005, אך רק בגרמנית.

 

השגריר הראשון מגרמניה שפרסם את זיכרונותיו היה קלאוס שיץ. עוד לפני מינויו ב-1977, שיץ כיהן כראש העיר בברלין המערבית, ומהתפקיד הזה צבר ניסיון בניהול מצבים רגישים. ספרו של שיץ פורסם ב-1992, רק בגרמנית. תיאור ימיו כשגריר בישראל לא תופס חלק משמעותי בספר זה, ואולי לכן הוא מעולם לא תורגם לעברית.  

 

שגריר ישראל אחר, יוחנן מרוז, כיהן בשגרירות בון בין 1974 עד 1981, ופרסם את דיווחו ב-1986 בגרמנית ושנתיים לאחר מכן בעברית תחת הכותרת: "האם היה זה לשווא? שגריר ישראל בגרמניה מסכם". מרוז שהה בבון בשנים קשות לחברה המערב-גרמנית, בצל התקפות טרור של השמאל הקיצוני בגרמניה, ששיתף פעולה עם פעילים פלסטיניים – מה שמעניק לחיבורו רקע מעניין ביותר.

 

נילס הנסן, שהיה שגרירה של גרמניה בארץ בשנים 1985-1981, חיבר ספר דוקומנטרי, שלא מעמיד במרכז את זיכרונותיו של הציר, אלא את היחסים בין שתי המדינות בתקופת קונרד אדנאואר ודוד בן-גוריון. בכך ספר עב כרס זה דומה למדי לראשון שהוזכר כאן מאת שנער. קובץ מאמרים מ-2005 מרכז טקסטים נוספים בנושא, וניתן למצוא בו גם חיבורים מאת שגרירים אחרים, שלא פרסמו ספר על שנותיהם בשירות משרדי החוץ: רולף פאולס, אלישיב בן-חורין, יסקו פון פוטקמר, בנימין נבון ואחרים. אולם, ספר זה ראה אור רק בגרמנית, כמו מרבית הספרים שהוזכרו כאן, בעוד בעברית ניתן לקרוא רק את הספרים מאת שנער, בן-נתן ומרוז.

 

ספרו של אבי פרימור, שהיה שגריר ישראל בגרמניה המאוחדת, מעולם לא ראה אור בעברית. ככל הנראה, ספרים מסוג זה מצאו יותר קוראים בקרב הקהל הגרמני – לפחות על פי הערכתם של כמה מהמחברים ושל המו"לים הישראליים.


עמוד השער של ספרו של פליקס אליעזר שנער, 1967 

עמוד השער של ספרו של פליקס אליעזר שנער, 1967