בן גבריאל הבין מיד את גודל הבעיה והשיב שהבקשה מותירה בו טעם רע ושהוא אינו מוכן להתייחס ליצירותיו של סופר נאצי. לפי נוסח התשובה (שעותק שלה מצוי בארכיונו של בן גבריאל), יחד עם המכתב הוא גם החזיר את הספר לשולח, המו"ל ברטל פטריי. והנה, מספר ימים לאחר מכן הגיע מכתב נוסף מהמו"ל, ארוך יותר, ובו ניסיונות להרגיע את הסופר היהודי בירושלים, ולהצדיק את הבקשה וכן את מקומו של וויל פספר בספרות הגרמנית. ואולם, מחבר המכתב כלל לא התייחס לעובדות הבעייתיות בביוגרפיה של הסופר, שלא דיברו בעדו, בוודאי נוכח האווירה ששררה בשנת 1963, כשאי-אפשר היה להעלים עין מעברו הנאצי של אדם בולט בתחום התרבות. שני המכתבים מהמו"ל אל בן גבריאל חתומים על ידי אנשים שונים. הראשון נחתם על ידי גודרון אנסלין והשני על ידי ס. מאואר. לא ידוע לנו מי הוא החותם השני, אך השם גודרון אנסלין ידוע בהחלט, ובהקשר אחר לגמרי, הנוגע לאירועים שהתרחשו בגרמניה בין השנים 1968 ו-1993.

באותן שנים קמה התארגנות מחתרתית של פעילים רדיקליים מהשמאל הגרמני, שפעלו נגד המשטר במערב גרמניה באמצעות ביצוע שורה ארוכה של פעולות טרור, חטיפות ומעשי שוד. מה שהסופר משה יעקב בן גבריאל לא היה יכול לדעת (ועקב מותו ב-1965 גם לא ידע מעולם) הוא שגודרון אנסלין, שחתמה על המכתב הראשון שקיבל מהמו"ל, הפכה לימים לדמות בכירה ביותר בארגון הטרור השמאלני בשם "סיעת הצבא האדום" (Rote Armee Fraktion – RAF). ארגון זה הסעיר את החברה המערב-גרמנית בעיקר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ופילג את האוכלוסייה בין מתנגדים ותומכים של התנועה, שעל פי הצהרותיה פעלה נגד המשטר הקפיטליסטי-אימפריאליסטי באמצעות "גרילה עירונית". לשם כך, חברי המחתרת אף שהו במחנה אימונים של אש"ף בירדן, ביניהם גם גודרון אנסלין. שיא הפעילות של הארגון – שהיה גם שיאו של המשבר החברתי הקשה בגרמניה המערבית – היה בסתיו 1977, כאשר טרוריסטים פלסטיניים חטפו מטוס גרמני ודרשו תמורת שחרור הנוסעים את שחרור הצמרת של ה-RAF שישבה בבית כלא עוד משנת 1972, ביניהם אנדריאס באדר (Andreas Baader), אולריקה מיינהוף (Ulrike Meinhof) – וגודרון אנסלין. בעקבות החטיפה הכושלת של המטוס הגרמני – כל הנוסעים שוחררו – התאבדו אחדים מאנשי הצמרת בבית הכלא באוקטובר 1977, ביניהם גם אנסלין. תומכי המחתרת הטילו ספק רב בכך שמדובר בהתאבדות, ובעיניהם הפכו המתאבדים לקדושים מעונים. המחתרת המשיכה בפעולותיה עוד מספר שנים והתפרקה סופית רק בתחילת שנות ה-90.

​	​
מחקר על תולדות "סיעת הצבא האדום" מאת שטפן אוסט​	תרגום אנגלי של עבודתו של אוסט על ארגון המחתרת​

אולם, בשנת 1963, כל המאורעות הללו היו עוד עתיד שלא התרחש, כלומר כאשר גודרון אנסלין פנתה למשה יעקב בן גבריאל מטעם המו"ל שפרסם את יצירותיו של הסופר וויל פספר. נשאלת השאלה, מדוע היא שיתפה פעולה עם המו"ל המסחרי בעניין כזה, אם מספר שנים לאחר מכן היא פעלה בנחישות נגד כל ביטוי "קפיטליסטי-אימפריאליסטי-פשיסטי"? מחקרים על אודות חייה של אנסלין הבהירו שבאותם ימים היא ניהלה מערכת יחסים עם בנו של פספר, ברנוורד פספר. בנו של הסופר הנאצי ניסה להתמודד עם הירושה הרוחנית של אביו ולשם כך קידם פרסום מחדש של יצירותיו, גם בעזרתה של אנסלין, מי שהייתה לימים טרוריסטית בולטת. פנייתם של ברנוורד פספר ובת-זוגו אנסלין לבן גבריאל וכן נוסח המכתבים – מצביעים על בלבול פוליטי לא קטן. הבלבול אפיין חלקים ניכרים של תומכי השמאל הרדיקלי, בעיקר ליחסם הבעייתי ליהודים ולישראל, דבר שנפוץ בקרב השמאל הגרמני עד עצם היום הזה.