ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
מאז שחרב בית המקדש בידי הרומאים בשנת 70 לסה"נ, נשאו יהודים את נפשם אל היום שיוקם מחדש וירושלים תיבנה. אולם העיר שנתקדשה בינתיים גם לבני שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, עברה מיד ליד ונשלטה בידי זרים במשך מאות בשנים. אך כל השנים הללו לא חדלה הזיקה החזקה לציון וירושלים ומצאה ביטוי ביצירה הרוחנית של עם ישראל, ובעיקר בתפילה ובשירת הקודש והחול. ביטוי נרחב לשאיפות אלה נמצא גם באמנות היהודית.
כבר בדור השני לחורבן הבית מתוארת חזית בית המקדש על גבי המטבעות שטבע בר כוכבא, ומצדן השני הכתובת "לחרות ירושלים". במאות שלאחר מכן הפכו סמלים חזותיים של בית המקדש (בעיקר מנורת שבעת הקנים) וירושלים ליסוד המובהק של היצירה החזותית של עם ישראל, בארץ ומחוצה לה. בעת העתיקה נמצא סמלים אלה בכותרות עמודים ורצפות פסיפס של בתי כנסת, נרות חרס וארונות קבורה ועוד. בימי הביניים דימויים כגון כלי המשכן, בית המקדש, המשיח המגיע רכוב על חמור לעיר הקדושה, נפוצים בכתבי יד עבריים מאוירים, בעיקר מצרפת, גרמניה, ספרד ואיטליה.
תיאורי ירושלים הלכו ורבו לאחר המצאת הדפוס, ודימויים ריאליסטיים ופנטסטיים של העיר נפוצו באמנות הרנסנס והבארוק, הן בקרב היהודים והן בקרב הנוצרים באירופה. מתקופה זו ואילך נמצא את סמלי ירושלים והמקדש כמעט בכל קטגוריה של האמנות היהודית: כתבי יד וספרים מודפסים, מנורות חנוכה ותשמישי קדושה ומצווה אחרים לבית ולבית הכנסת, לוחות מזרח וקישוטים לסוכה, וכן הלאה.
פריחת האופנה של הזמנת כתובה מעוטרת בקישוטים מרהיבים, אשר הגיעה לשיאה בקרב קהילות יהודי ספרד, איטליה וארצות האסלאם בין המאות הי"ז לי"ט, הביאה עמה תחום ביטוי חדש לדימויי ירושלים. אמנם לרשות מעטרי הכתובות עמדו דימויים רבים במסורת היהודית אשר מהם יכלו לשאוב את השראתם, אולם הם (או יועציהם) ביקשו ליצור קשר חדש ומיוחד בין שטר הנישואין והחתונה ביהדות בכלל לבין החלום אודות בניין העיר הקדושה. כך, למשל, הדרישה הידועה של חז"ל לזכור את ירושלים וחורבנה והעלתם ואזכורם בכל אירוע שמח (בהסתמך על הפסוק "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" [תהלים קלז:6]), באה לידי ביטוי גרפי נאה בכתובות האיטלקיות בהן מתנוסס מראה העיר בראש הכתובה. במקרים אחרים קשרו המעטרים באופן מקורי ונאה בין ירושלים לבין הקמת בית ומשפחה בישראל. בשני המקרים מדובר על "בניית בית" חדש בישראל, אשר לא יהא שלם ומוצק טרם שיתאחדו שני העולמות, הלאומי והפרטי, ובני הזוג שזה עתה נישאו יוכלו להגשים את חלומותיהם האישיים בירושלים הבנויה של אחרית הימים.
דוגמאות ספציפיות לדרך שבה שיבצו האמנים חזון זה נמצא להלן במבחר קטן מתוך האוסף העשיר והגדול ביותר בעולם של כתובות השמור בספרייה הלאומית בירושלים.
בכתובה מיוחדת זו, שנוצרה במנטובה במחצית הראשונה של המאה הי"ז, תחום נוסח הכתובה במסגרת עשויה מוטיבים ארכיטקטוניים הבנויים כולם בטכניקת המיקרוגרפיה – דהיינו קווי המתאר של התמונות עשויים מכתב עברי זעיר.
מוטיב השער המשמש מסגרת דומיננטית לטקסט ולדף כולו מוכר בתולדות האמנות בעיקר מכתבי-יד נוצריים כבר מן המאה השישית ואילך. בכתבי-היד העבריים קיבל מוטיב השער משמעות סימבולית מעבר למסגרת דקורטיבית של טקסט, הוא הפך לשער שדרכו נכנסים הצדיקים למלכות השמים, כאמור: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" [תהילים קיח:20].
לצורך תיאור זה השתמשו האומנים בצמד עמודים לוליינים המקושטים בצמחיה משתרגת ובחריצים מתפתלים, אשר סימלו בתרבות הרנסאנס את עמודי מקדש שלמה, יכין ובועז (מלכים א ז: -15). עמודים מעין אלה הוקמו מעל מקום קבורתו של פטרוס הקדוש בכנסיית הוואטיקן.
כיום אנו יודעים שעמודים אלו נוצרו במזרח האימפריה הרומית במאה השנייה לסה"נ, ובמאה הרביעית נתן אותם קוסטנטינוס הגדול לכנסייה, אך בימי הביניים התפשטה האמונה שהם הגיעו לרומא ממקדש שלמה.
באמנות של תקופת הרנסאנס והבארוק הרבו לתאר עמודים כאלו בתמונות המציגות אירועים הקשורים לבית-המקדש. דוגמה מפורסמת היא המתווה של רפאל משנת 1515 המתאר את נס ריפוי הפיסח, שאירע עפ"י הברית החדשה בשערי בית המקדש (מעשי השליחים ג: - 8).
יהודי איטליה חיקו מוטיב זה באמנות הדתית שלהם, ועמודים לוליינים המסמלים כניסה לבית המקדש המשיחי וירושלים של מעלה מופיעים בעמודי השער של ספרים עבריים שנדפסו במנטובה כבר בשנות החמישים של המאה הט"ז.
מעטרי הכתובות לא הסתפקו רק ביצירת הקשר בין השער שעל גבי הכתובה ושער השמים או בית המקדש המשיחי. הם ביקשו לקשור מוטיב פופולרי זה גם לטקס הנישואין עצמו.
בכתובות איטלקיות רבות "השער המשיחי" הוא גם סמל לבית החדש אליו נכנסים החתן והכלה, או כסמל לטקס הנישואין כטקס מעבר (Passage of Rite) – דהיינו, מעבר מחיים רגילים לחיים של קדושה (טקס הנישואין ידוע ביהדות כ"קידושין") ולחיי משפחה אידיאליים בכלל.
במחצית השניה של המאה הי"ז – מבחינות רבות תקופת השיא באמנות של עיטור הכתובות בצפון איטליה, ובעיקר באזור ונציה – התבססה והעמיקה המשמעות שיוחסה לתמונת ירושלים על גבי כתובת הנישואין. אחד מטיפוסי העיטור המורכבים והמתוחכמים ביותר שהתפתח בוונציה, מוצג כאן בכתובה המנציחה חתונה בקסאלי מונפיראטו (מחוז פיימונטה בצפון מערב איטליה).
בכתובה זו מתוארת תמונת עולם יהודית שלמה וכוללת, שבה משתלב מראה ירושלים בצורה מרתקת. העיר הקדושה מופיעה במדליון הגדול שבמרכז החלק העליון, בדומה לתיאור שלה בכתובה מונציה מ-1674.
אולם לירושלים משמעות עמוקה יותר בתוכנית העיטורית של כתובה זו. מסביב לתמונת העיר שש מיניאטורות המאיירות את מזמור קכח בתהילים – המזמור המתאר חיי משפחה אידיאליים בירושלים המשיחית – אותו חיי משפחה אידיאליים בירושלים המשיחית – אותו נוהגים לקרוא בטקסי החתונה של יהודי איטליה עד היום.
כל אחת משש המיניאטורות מתייחסת ישירות למילות המזמור. כך למשל, במיניאטורה העליונה נראה אדם מבוגר עומד לצד עלם צעיר, בנו, כאיור למלים "וראה בנים לפניך" (פסוק 6). במיניאטורה שמתחת נראית אישה בכרם ענבים – "אשתך כגפן פורייה" (פסוק 3), וכן הלאה.
והיכן אמורה המשפחה המאושרת הזאת לשכון? כנאמר בפסוק 5: "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך". צירוף זה של תמונת ירושלים והמיניאטורות שסביבה מביע אפוא שאיפות לאומיות ופרטיות – תקווה משיחית לחזרה לציון ולהקמת משפחה בה. חיזוק לרעיון זה מצוי גם ברקע הצבעוני העשיר שבו משולב מחזור התמונות: בין שריגי גפן מתפתלים, שעליהם תלויים אשכולות ענבים כבדים, נראות ציפורים שונות ובצדדים שתי מזרקות רנסאנסיות שמימיהן קולחים. דימוי לפסוק "כרם ה' צבאות בית ישראל" [ישעיה ה:7]. כרם הנושא פריו הוא מטפורה מקובלת גם לגאולת עם ישראל באחרית הימים וגם למשפחה שנתברכה בצאצאים.
שני סטים של מיניאטורות מקיפים את מסגרת הטקסט. בסט אחד מופיעים סמלי שנים-עשר שבטי ישראל ומעל כל סמל שבט – סמל מגלגל המזלות המתאים לו (עפ"י מדרש ילקוט שמעוני). הסט השני מופיע לסירוגין בין סמלי השבטים-מזלות והוא כולל דימויים אליגוריים של החושים, ארבע עונות השנה וארבעת היסודות של העולם על פי אריסטו (אויר, מים, אש ואדמה).
{להשוואה – כתובה מרומא, איטליה, 1739 (335), בה מופיע המזמור מתהילים קכח אך רק באמצעות פסוקים עיטוריים הכתובים במסגרת הדף ולא בציורים ממש}.
מעטרי הכתובות, בעיקר באיטליה, חיפשו רעיונות אשר יעשירו את הדימויים שעל גבי שטר הנישואין ויעניקו לו משמעות מתאימה. תהליך זה החל בהשאלת מוטיב מוכר ושימוש בו במשמעות חדשה והולמת יותר.
במקרה של ירושלים, משמעות המוטיב על כתובה היא המשמעות המקובלת של העלאת זכר חורבן העיר הקדושה באירועים מיוחדים בחיי הפרט והכלל. במאה הי"ז מופיע במרכז הרצועה העליונה של יריעת הקלף מדליון גדול נישא על ידי שתי אלגוריות. המדליון מכיל בתוכו תמונה דמיונית של העיר ירושלים ממבט הציפור.
העיר עצמה מוקפת חומה מתומנת ובתוכה מבנים בעלי כיפות, מגדלים, בתים קטנים, גבעות וכמה עצי ברוש. תיאור זה של העיר ידוע הן מהאמנות הכללית והן מהאמנות היהודית באיטליה. בקרב היהודים הוא רווח בעיקר בוונציה, ומופיע על פרוכות לארון הקודש מהמאה הי"ז, או בהגדת ונציה המפורסמת שנדפסה לראשונה בשנת 1609.
השינוי בכתובות הוא הקונטקסט: מעל חומת העיר מתנוסס סרט, אשר מרמז לפסוק "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קלז:6). דהיינו על מצוות אזכור החורבן נוסף כאן המנהג "להעלות את ירושלים על ראש השמחה, היא החתונה, ואמני הכתובות פירשו את המנהג באופן מילולי, ואכן ציירו את ירושלים בראש הכתובה.
כתובה נאה זו מעוטרת במיטב המסורת האומנותית שרווחה בין היהודים בצפון איטליה, בייחוד באזור הוויניטו בו נמצאת פאדובה (מערבית לוונציה). באיורי הכתובה סמלי חתונה, פסוקים ושיר חתונה נאה המשובץ בזוגות העמודים בצדדים.
בראש הכתובה, למשל, מהוללת הכלה באמצעות כתר סמלי גדול המאייר את הפסוק "אשת חייל עטרת בעלה" (משלי יב:4).
הקשת מעל צמדי העמודים מורכבת מסמלי שנים-עשר המזלות, המסודרים מימין לשמאל עפ"י לוח השנה העברי הקדום – מטלה, מזל החודש המקראי הראשון, ניסן, בפינה הימנית התחתונה, ומסתיים בפינה השמאלית עם מזל דגים – מזל החודש האחרון, אדר.
בתוך שלל פסוקים ואיורים אלה משובצת במרכז למטה תמונה קטנה של מבנה ומתחתיו הכיתוב "בית המקדש". בית המקדש כאן הוא דמוי מבנה איטלקי בעל כיפה וחזית של שלושה שערים. משני צדדיו חומת העיר ומעליה צומחים עצי ברוש המסמלים את מקדש שלמה (ראו כתובת ירושלים, 1860 – מס' 472).
הקשר בין חוזה הנישואין והתקווה לחידוש העבודה במקדש בירושלים מתבטא בכתובה זו על ידי ציור כלי המשכן בארבעה מדליונים המופיעים בארבע פינות המסגרת. ציור כלי המשכן בכתובה מהווה המשך למסורת עיטור יהודית עתיקת יומין.
במאות הראשונות לספירה שימשו כלי המשכן והפולחן במקדש כיסוד מובהק של היצירה האומנותית של עם ישראל בארץ ומחוצה לה. הם עיטרו פסיפסים בבתי כנסת הקדומים, נרות חרס, ארונות קבורה, כותרות עמודים, כלי זכוכית ועוד.
העיסוק בדמותה של ירושלים ובבית המקדש לא פסק גם באמנות היהודית של ימי הביניים. במיניאטורות שבכתבי-יד עבריים מארצות שונות, ממצרים ומספרד ועד גרמניה ואיטליה, חוזרים שוב ושוב כלי המשכן, כביטוי לשאיפה לגאולת ישראל, וחזרה לציון וחידוש פולחן האל במקדש שיבנה בירושלים.
בכתובות רבות שנכתבו במרוצת המאה הי"ח משולבים כלי המשכן בשנים-עשר סמלי גלגל המזלות בתוך המסגרת הרבועה המקיפה את טקסט הכתובה גופו. כלי המשכן, המתוארים על פי ספר שמות מזוהים על פי הכותרות שבתוך המדליונים: "הכיור וכנו" (שמות ל:18), "המנורה וכליה" (שם, כה:-31), "ארון הכרובים" (שם, כה:-10), "לחם הפנים" (שם, כה:- 30).
בכתובות אחרות מטיפוס זה במקום כלי המקדש בארבע המדליונים מופיעות אלגוריות של עונות השנה, ואולי יש בכך משום רמז, שכלי המשכן, כשהם משולבים בגלגל המזלות, נתפשים כמרכיב חיוני למחזור התקין של השנה, או לקשר ההדוק במסורת היהודית בין חגי ישראל – ובייחוד שלושת הרגלים בהם עלו לירושלים לבית המקדש – עם עונות השנה בהם נחגגו.
במהלך המאה הי"ח החל להופיע בקרב יהודי איטליה טיפוס נוסף של עיטור הקשור בירושלים. תמונת ירושלים נתונה במסגרת מלבנית מעוטרת, שהמרכיב הבולט בה הוא המבנה המתומן הצבעוני שבמרכז התמונה.
מבנה זה מסמל את בית המקדש אשר על הר הבית. המבנה ממוקם בין מבנים נוספים, שלפניהם חומת אבנים, וברקע שורת הרים נושאת הכתובת "ירושלים הרים סביב לה" (תהלים קכה:2).
העובדה שצורת המבנה מזכירה במפתיע את "כיפת הסלע" אשר נבנתה בידי המוסלמים בירושלים (בשנת 691 לספה"נ) אינה מקרית כלל ועיקר. היו אלה הצלבנים שכינו לראשונה את "כיפת הסלע" בשם "מקדש האדון" (Domini Templum), וכך הוא מופיע על גבי מפות ירושלים וחפצי אמנות אחרים שיצרו בבירת ממלכתם בארץ ישראל.
בשובם לאירופה נטלו עמם הצלבנים דימוי זה של המקדש ובעשרות יצירות אמנות של הדורות הבאים הוא התבסס כמראה הסטריאוטיפי של בית המקדש.
דימוי זה עבר מן האמנות הנוצרית לאמנות העממית של יהודי איטליה כבר במאה הט"ו, והתקבל בקרבם כדימוי הנפוץ ביותר של ביהמ"ק במאות הי"ז והי"ח.
למען האמת, זיהוי מוטעה זה ממשיך להתקיים עד ימינו, אפילו בירושלים עצמה. כפי הנראה מתוך נוסטלגיה כלפי אמנות הדורות הקודמים.
בכתובה זו מופיעים שוב כלי המשכן וגלגל המזלות בדומה לכתובה מונציה מ-1732 (271).
כתובה מפוארת זו מייצגת נאמנה את תקופת הפריחה הגדולה של איור כתובות בקרב הקהילה היהודית של רומא במחצית השנייה של המאה הי"ח. למרות תנאי החיים הקשים של היהודים במעוז הנצרות תחת חסותו של האפיפיור, בני הקהילה -בייחוד העשירים שביניהם- השתדלו להזמין כתובות נאות ומושכות.
עיטורי הכתובה ברומא כללו לעתים קרובות דמויות אליגוריות אשר סימלו תכונות, מושגים, מקומות, וכן הלאה. האומנים העממיים השתמשו בספרי הדרכה פופולריים בהם היו מסודרות האליגוריות על-פי סדר אלפביתי באיטלקית. אומני הכתובות בחרו מספרים אלה את האליגוריות שסמלו תכונות המתאימות לערכי הנישואין, וכמו בכתובה שלפנינו, זיהו אותן עפ"י שמן האיטלקי – ממש כפי שהדבר נעשה בספרי ההדרכה.
מלבד אליגוריות, כתובות רומא מעוטרות בנושאים אהובים מן המקרא. לעתים נושאים אלה מתארים סיפורי גבורה וחסידות של דמויות מקראיות, אשר נבחרו כדי לשמש מופת לחתן ולכלה שנשאו את שמות הגיבורים המתוארים. דרך נושא זה מוצגת הפעם ירושלים בכתובה.
החתן הוא ידידיה חיים בן דוד בון די. ידידיה הוא עפ"י המדרש שמו של שלמה המלך שהיה ידיד האל. לפיכך צייר אומן הכתובה בקרטוש הגדול שמעל טור הטקסט סצינה מחיי שלמה המלך: מלכת שבא באה לבקר את המלך. המלכה, כתר לראשה, צועדת לקראת המלך היושב על כיסאו בארמון המהודר משמאל. הכיתוב בראש התמונה מצטט את הפסוק: "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה" (מלכים א' י:4). זהו אם כן תיאור דמיוני נדיר באמנות היהודית של ארמון שלמה שנבנה ליד בית המקדש שלו בירושלים.
מעניין לציין, לבסוף, כי ידידיה בון די התאלמן או התגרש שנים ספורות לאחר נישואיו המונצחים בכתובה זו והתחתן שוב בשנת 1775. אותו אומן עלום שם נקרא בשנית לקשט את כתובתו של ידידיה, השמורה באוסף פרטי באיטליה.
הסכימה העיטורית דומה מאד לכתובה של הספרייה הלאומית - אך במקום מלכת שבא אייר האומן את משפט שלמה (מלכים א' ג:-28).
כתובה זו מהווה דוגמא מובהקת לכך שגם כאשר לא עוטרה הכתובה בצבעים ובקישוטים עשירים, עדיין ירושלים מאוזכרת.
מסביב לטקסט המרכזי שיבץ הסופר בכתב קליגרפי מרובע פסוקים מקראיים היוצרים מסגרת כפולה ונאה ליריעת הקלף כולה.
במסגרת הפנימית זהו מזמור תהילים מ"ה, המשבח את תכונותיו של המלך (חתן) וכלתו. במסגרת החיצונית תיאור סמלי של החתן והכלה (ישעיהו סא:-11 - סב:1) המסתיים בפסוק המשמעותי: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".
כתובה דומה עם עיטורי פרחים: מודנה, 1770
מלאכת עיטור וקישוט הכתובה בירושלים עצמה היה נחלת בני העדה הספרדית, אשר הביאו מסורת אמנותית זו לארץ ישראל מערי האימפריה העות'מאנית וארצות האסלאם.
הדוגמאות המוקדמות ביותר ששרדו הן משלהי המאה הי"ח וראשית הי"ט. במהלך תקופה זו נוצרה תבנית קבועה פחות או יותר של סמלים חזותיים, אשר התייחסו למקום הקדוש ביותר בעיר – הר הבית והמבנים עליו.
אחד הסמלים הנפוצים ביותר בכתובות הספרדיות של ירושלים הוא עצים דמויי ברוש. ה"ברושים" מצויירים בדרך כלל במחצית העליונה של הדף. בכתובה שלפנינו ניתן להבחין בארבעה עצים כאלה הבולטים על רקע הצמחייה שברקע.
עצי "ברוש" מאפיינים את המסורת העממית של תיאור המקומות הקדושים בארץ ישראל. בחפצים מסורתיים ובתמונות עממיות שונות שנעשו בירושלים הם מופיעים כחלק מהקונבנציה של מראה הר הבית, הכולל את כיפת הסלע (כבית המקדש), מסגד אל אקצה (כ"מדרש שלמה"), וביניהם הכותל שמעליו עצי הברוש (השוו עם כתובת ירושלים, 1896).
לדעת החוקרים, מסמלים עצים אלה את בית-המקדש וירושלים בשל כמה סיבות. אחת הסברות היא משום שעצי ברוש גדלים על הר הבית. לדעה אחרת, לא הייתה ליהודים עד מלחמת ששת הימים אפשרות להבחין אילו עצים גדלו על הר הבית, שכן הם לא הורשו לחרוג מן הרחבה הצרה שהייתה לפני הכותל.
אולם אבותינו זיהו את הברוש עם הארז שממנו נבנה בית-המקדש [מלכים א, ה:20] ואילך, הוא "בית הארזים" [שמואל ב ז:7]. לפיכך הברושים בכתובה זו, כמו בכתובות ירושלים הספרדיות האחרות, מייצגים את בית המקדש.
רק במקרים בודדים מופיעים בכתובות ירושלים מבנים, פשוטים ככל שיהיו, שניתן לזהותם בודאות עם בית המקדש.
במקרה נדיר זה מדובר בכתובה מעניינת של בני העדה הגורג'ית בירושלים, אשר הגיעו מגרוזיה במהלך המאה הי"ט ובשנת 1891 מנו כ-600 נפש. הכתובות של "כולל גורג'יסטאן" – כפי שנקראו בני העידה בפי אנשי היישוב הישן – משמרות בדרך-כלל את המסורת של ארץ המוצא, אך כתובה זו מציגה מראות מקומיים.
במחצית העליונה של הכתובה יש שני מבנים ובראשי שניהם סהרונים על רקע מוטיבים צמחיים עיטוריים.
קווי המתאר של כתובה זו חדים וברורים ומזכירים, ולא במקרה, את המבנים המוסלמיים שעל הר הבית.
באמנות העממית היהודית שפרחה בארץ ישראל במאה הי"ט נפוץ ביותר תיאור של הכותל המערבי ומעליו שורת ברושים ושני המבנים הללו: מסגד אל-אקצה מימין וכיפת הסלע משמאל.
כיפת הסלע זוהתה כבר בדורות קודמים בטעות כבית-המקדש, ואילו מסגד אל-אקצה זוהה כ"מדרש שלמה". אין ספק שגם בכתובה זו מסמלים מבנים אלו את בית-המקדש של המלך שלמה ו"בית המדרש" שלו.
למרות פשטותה של כתובה זו היא נושאת חותם ברור של ירושלים בה נוצרה.
בחלק העליון של הכתובה מופיעות שתי תמונות חותם קטנות: מימין, התיאור הקונבנציונלי של ירושלים – מבט אל הר הבית מכיוון הר הזיתים תיאור של הכותל המערבי ומעליו מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע וביניהם שורת ברושים, מתחת לתמונת החותם מופיע הכיתוב: "כותל מערבי". משמאל, תמונה של מבנים מהעיר העתיקה בירושלים וכיתוב מזהה: "העיר הק' [הקדושה] ציון וקברי מלכי בית דוד". במרכז בין שתי התמונות חותמת "חותם כוללות ועד הספרדים, בעה"ק [בעיר הקודש] ירושלם תוב"א [תבנה ותכונן במהרה אמן]" (בעברית, צרפתית וערבית). ומתחת בכתב גדול ומודגש מופיעה נבואת הנביא חגי על גדולתו ותפארתו של בית המקדש העתיד להבנות בימות המשיח: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב:9).
למעלה, בצורת קשת, מופיעה ברכה ממגילת רות "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל ולאה אשר בנו שתיהן [שתיהם] את בית ישראל" (רות ד:11), המופנית כאן לזוג הטרי. הברכה נאמרה במקור בטקס הנישואין של אחד הזוגות החשובים ביותר במסורת היהודית: רות ובועז, המוצגים במקורות באור אידיאלי, כסמל ומופת לחיי נישואין מבורכים, שהרי מזיווג זה יצא דוד המלך. כמו כן מוזכרות בפסוק שתי האמהות רחל ולאה אשר בנו את "בית ישראל".
על ידי שילוב של כתובות תמונות מירושלים וקברי מלכי בית דוד קושרים בין טקס הנישואין הפרטי עם הכמיהה הלאומית להקמת בית המקדש המשיחי ולתחיית עם ישראל כולו.
כתובה זו מציגה שילוב של מסורות עיטור מזרחיות עם השפעות שהגיעו מארץ ישראל. היא הודפסה בירושלים בדפוס י. א. וייס, אך הטקסט שבה מולא בכתב יד בעיר עדן שבדרום תימן. בני המשפחות בקהילה היהודית המרוחקת שמחו בלי ספק להשתמש בתעודה המצויירת שהגיעה מהעיר הקדושה.
לצד אמרות ופסוקים הקשורים בברית הנישואין ובירושלים, מופיעות תמונות חותם קטנות טעונות משמעות סמלית הקשורות לבית-המקדש ולמקומות הקדושים בארץ ישראל: יד אבשלום, קבר אלישע הנביא, העיר שכם (בה עפ"י המסורת נקבר יוסף), יריחו עיר התמרים, משכן שילה ומזבח אליהו על הר הכרמל. בחלק העליון מופיעה הקונבנציה של ירושלים, הכותל עם בית-המקדש ומדרש שלמה בתוספת ייחודית של דמויות הנוהרות אליה מקצות תבל, כביטוי לכמיהה לקיבוץ גלויות בירושלים בימות המשיח. את המדליון מקיפה כתובת המזכירה לנוכחים: "זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם" (ירמיהו נא:50).
לבד מגעגועים לאתריה הקדושים של ארץ האבות, ציון מקומות אלה מבוסס גם על האמונה שלפיה חסד האבות וזכות הצדיקים משמשים ככוח מאגי מגן. ואכן להגברת ההגנה נוספו עוד כתובות השבעה מאגיות, כמו תפילת "אנא בכח" המורכבת מארבעים ושניים שמותיו הקבליים של האל. המקומות הקדושים, האיורים והכתובות הקמעיים הופכים אם כן את הכתובה לקמיע עבור הזוג המאושר.
כתובות ירושלים המודפסות הגיעו לארצות רבות במזרח וגרמו באופן עקיף לשקיעת המסורת של כתיבת הכתובה ועיטורה ביד. בהדרגה כבשה הכתובה המודפסת (עם או בלי עיטורים) את מקומה כמעט בכל התפוצות, והמסורת האמנותית עתיקת היומין נפסקה.
דוגמאות נוספות באוסף לדפוסי ירושלים אשר שימשו לחתונות בקהילות המזרח: קזבלנקה, מרוקו, 1900 (כתובה מס' 363); הראת, אפגניסטן, 1926 (כתובה מס' 812); הראת 1900 (כתובה מס' 489).
תחייה ממשית של הכתובה המעוטרת ומוטיבים הקשורים בירושלים חלה מאז שנות השבעים. בתקופה של "חיפוש שורשים" ועניין מחודש באמנות היהודית להיבטיה השונים החלו שוב זוגות רבים להזמין כתובות מעוטרות ביד, לטקסי כלולותיהם.
בנוסף מופיעים בכתובה סמלים שכיחים מהאמנות היהודית כגון: לוחות הברית, כתר תורה וכתר כהונה, וידי כוהנים פרושות כברכה. מוטיב מעניין נוסף שמופיע בכתובה הוא לחיצת היד שמסמלת את ההסכם המתועד בשטר הכתובה שעליו חותם החתן בנוכחות שני העדים.
הקישור לירושלים בכתובה זו מקורי ומפתיע, וקשור למקומה של העיר איספהאן באתוס הפרסי בכלל ושל יהודי איספהאן בפרט. הקהילה היהודית בעיר, שהיא מהקדומות ביותר בפרס, קושרת את היווסדותה בייסוד העיר בעת העתיקה.
בתקופת השושלת הצפווית, עת שימשה איספהאן בירת מלכות פרס (-1590), נהנו היהודים מפריחה כלכלית ודתית. כדי להפגין את עתיקותם, נאמנותם, ומרכזיותם, השתמשו יהודי איספהאן בסמל הקדום של השלטון בפרס: דמות אריה שבגבו שמש עולה והוא אוחז לרוב חרב שלופה.
בכתובות מאיספהאן מוצג לא אריה בודד אלא צמד האריות (יתכן לשם סימטרייה) המזנקים זה מול זה ועל גבם חצי גלגל החמה בעל פרצוף האדם. בין שני האריות פורח עץ ברוש בעל קווי-מתאר משוננים המסמל כנראה את הדמות האהובה שבספרות ובפולקלור הפרסיים, המתוארת כצעירה יפה ותמירה, המתנועעת כמו עץ הברוש, ואפשר שזוהי להבת אש המסמלת נעורים וחום.
בדרך כלל הסתפקו מעטרי הכתובות באיספהאן במרכיב הפרסי-לאומי של האריה, אשר קיבל גם גושפנקה ממלכתית באיראן המודרנית (הוא מעטר מסמכים רשמיים של איראן – כמו בולים, מטבעות וגם דגל המדינה).
אולם עם התגברות התנועה הציונית באיראן והבעות הגעגועים לארץ ישראל ולירושלים הסמל הלאומי הפרסי נוסף סמל לאומי חדש ורלבנטי יותר: סמל מגן הדוד ובתוכו המילה "ציון". סמל זה הפך להיות ביהדות המזרח לסמל האופייני ביותר של ירושלים, והוא הירבה להופיע גם על גבי חפצים ובניינים שנוצרו בישוב הישן שבארץ ישראל בידי אומנים יהודיים מארצות האיסלאם, ובעיקר מאיראן (כגון בעבודותיו של האומן העממי משה שאה מזרחי שעלה לא"י מטהרן בשלהי המאה הי"ט). בכתובה מס' 510 סמל ציון וירושלים מופיע עדיין עם האריות, אך במספר 603 הוא דוחה לחלוטין את הסמל הלאומי הפרסי ובמקומו מופיעים שלושה מגיני דוד עם המילה ציון בתוכם.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק