עקרת הבית בארץ-ישראל: האישה המודרנית

ואכן, העיתונות הליברלית של ארץ ישראל מתארת את "האישה המודרנית" כדמות חדשה ושונה מקודמותיה – היא בוחרת להיות עקרת בית מקצועית מתוך הכרה בחשיבות התפקיד עבור בני המשפחה, ולעיתים גם עבור האומה. לפעמים היא נאלצת לצאת לעבודה בשכר ולפעמים היא בוחרת לעבוד בשכר, אך בשני המקרים היא מזדהה ומזוהה עם תפקידה המגדרי בבית וגם גאה בו. 
 

עקרת הבית המודרנית רוכשת ידע בנושאים הנוגעים לתפקידה, היא מתייעצת ומבקשת את חוות דעתם של מומחים, ועל כן היא מבצעת את העבודה בצורה הנכונה, המבטיחה את בריאות בני הבית. הגישה החדשה דורשת מעקרת הבית השקעה רבה יותר של זמן, של מחשבה ושל עבודה, הן בגלל הידע שמורה לה לבצע את המשימות בקפדנות רבה יותר, והן מאחר והיא אינה נעזרת בעוזרות הבית כמו בנות הדור הקודם.

​

להיות עקרת בית: מקצוע שדורש ידע

שורה של תחומי ידע חדשים הדריכו את עקרת הבית בעבודתה: תורת התזונה המודרנית הביאה לידיעת האישה כי עליה לא רק להשביע את בני ביתה, אלא אף להקפיד על בניית תפריט מאוזן ועשיר בכל המרכיבים החיוניים; תורת החיידקים המודרנית (שהתבססה רק בראשית המאה ה-20) חשפה את הסכנה שבלכלוך הביתי, ודרשה הקפדה יתרה על ניקיון החלל, החפצים, הבגדים ובמיוחד בכל הנוגע לילדים, למשל על ידי הרתחת חיתולים.

אישה עובדת, עם שכר ובלעדיו

רבות מהנשים היהודיות שחיו בארץ ישראל ובמדינת ישראל משנות ה-30 ועד שנות ה-60 של המאה הקודמת לא עבדו בשכר מחוץ למשק ביתן. הנשים שיצאו לעבודה בשכר היו בדרך כלל הנזקקות יותר, או בעלות מקצוע המעניק לעוסקת בו כבוד ושכר בצדו.

בין אם האישה עבדה גם בשכר מחוץ למשק ביתה ובין רק בביתה (ללא שכר), היא הייתה מי שהוטלה עליה האחריות הבלעדית לרוב העבודה בבית אם לא לכולה. היו מי שהעסיקו עוזרות בית, במיוחד לעבודת הכביסה הקשות. עבודת האישה מחוץ למשק ביתה אפשרה לה לא להיענות לסטנדרטים הגבוהים שהוצבו בפניה באותן שנים, וגם לדרוש עזרה מבני ביתה – במיוחד מהבנות.

הקיצוב והצנע מקשים על עקרת הבית

רוב משקי הבית הפרטיים בשנים אלה התנהלו בצניעות. בשנות מלחמת העולם השנייה הנהיג השלטון הבריטי מדיניות קיצוב, אך קשה יותר הייתה תקופת הצנע שהונהגה בשנותיה הראשונות של המדינה. משטרי הצנע הטילו אחריות כמעט בלתי אפשרית על עקרות הבית. הן נדרשו לשתף פעולה עם החוקים וגם לספק לבני ביתן ארוחות משביעות, ויותר מכך – מאוזנות מבחינת הרכבן. 

עבודת הבית היו קשות ואינסופיות. אך אם עבודת הנשים "הוותיקות" הייתה קשה, קל וחומר קשה היתה עבודת הנשים בעלות המשפחה שעלו לישראל בשנות ה-50 וניהלו את משק ביתן בצריפים, בפחונים ובאוהלים.

 עבודות הבית נעשו ללא מכשירים שיכלו להקל על העבודה. מקרר חשמלי היה רק בבתים בודדים, ולעיתים גם מקרר קרח לא היה בהשיג יד; הבישול התבצע על גבי פרימוס ופתיליה. עבודות הניקיון נעשו עם מים קרים מאחר וחימום המים היה יקר ומסובך; הכביסה נעשתה ביד, תוך שפשוף הבגדים על גבי לוח מתכת גלי. הבדים הלבנים והמצעים הורתחו, הוכחלו בחומר שהגביר את הצבע הלבן וחלקם הושרה בעמילן. כל הבגדים, המצעים ואף ממחטות הבד, היו אמורים להיות מגוהצים.
 

העבודות כללו גם את הקניות בשווקים, בחנויות המכולת והירקות, את העמידה בתורים, ניהול משא ומתן עם המוכרים על משטר התשלומים המשפחתי, ולבסוף את נשיאת הסלים הביתה (לעיתים גם את "בלוק" הקרח), ובימי המחסור גם חיפוש אחר המצרכים החסרים, לפעמים בשוק השחור.

​

שגרת מטלות בחייה של עקרת הבית

הניקיון היומיומי אמור היה ליצור סדר, אך גם היה חלק ממלחמת חורמה בחיידקים מפיצי המחלות. בחוברת בשם משק הבית משנת תרפ"ז שראתה אור בסדרה "בריאות לעם" של בית הבריאות של הדסה בירושלים, קובעת אסתר רוזוב-עוזיאלי את פעולות הניקיון שיש לבצע בבית. היא מיינה את העבודות לפעולות יומיומיות, פעולות שבועיות ופעולות של "מדי פעם".

העבודות היומיומיות כללו גם את הכנת אתר העבודה לפני הניקוי: כיסוי כל הרהיטים והכלים, ניקוי האבק וטאטוא הרצפה "בקווים ישרים, ביד קלה". העבודות היומיות היו: "שטיפת הרצפה, ניקוי בית הכיסא במברשת, שפשוף הכיור במטבח, שטיפתו בנפט ויציקה של מים רותחים עליו". המשימות השבועית כללו את חיטוי המיטה במעט נפט או ליזול, יציקת מים רותחים וליבון המיטה באש בעת הצורך. הניקיון שנעשה "מדי פעם" כלל למשל ניקוי הקירות מאבק, ניקוי האמבטיה בנפט וניקוי קירות חדר האמבטיה בנפט ובשמן.

על אף שרוב הנשים הזדהו עם תפקידן המגדרי, ניתן לשמוע בעיתונות התקופה גם על הקשיים ועל חוסר הסיפוק. מדורי הנשים בעיתונות לא סיפקו מזור משמעותי לנשים המתלוננות על עייפות ושחיקה, אלא בעיקר המליצו להן ללמוד ליעל את עבודתן ולהכיר בחשיבותה.