לשיר בארץ רזה
כאשר הגיעו החלוצים לארץ וגם בה לא מצאו מיד "ארץ זבת חלב ודבש", הם אימצו חלק משירי הגעגועים לאוכל שהכירו ממזרח אירופה, ויצרו מספר קטן של שירים על מאכלים מסוימים הקשורים לחגים או על תוצרת הארץ, שכללה בעיקר פירות וירקות. יחד עם זאת, מאכלים ומזונות לא היו נושא פופולרי לשיר עליו, ואפשר לראות בכך שיקוף של היעדרה של תרבות קולינרית מבוססת ומשותפת בקרב יושבי הארץ.
גלי העלייה, בין כשהם היו יחסית גדולים ובין כשהם היו סלקטיביים, הביאו ארצה מהגרים שעיקר מעייניהם היו נתונים להתבססות בארץ החדשה, הזרה, לחיפוש פרנסה ולבניית חיים סבירים, ראשית מן הבחינה החומרית. במצב הזה, מאכלים לא היו מוקד ליצירה תרבותית. אזכורים של מזון בשירים מרמזים למטבח האשכנזי: גפילטע פיש, מרק כרוב ופשטידות.
לשיר על אוכל, למתוח ביקורת על הממשלה
בימי קום המדינה, העלייה הגדולה ודלותן של התשתיות הובילו לחוסר במזון. הממשלה נקטה בצעדי צנע וקבעה הקצבות של מוצרי מזון. כעת, עם התגבשותה של החברה ובמסגרת המדינה העצמאית, החלו להופיע התייחסויות לאוכל, למחסור בו ולמאפיינים של האוכל המקומי גם דרך שירים. הייתה זאת גם דרך למתוח ביקורת על הממשלה, שמטבע הדברים נתפסה כאחראית על המתרחש.
וכך אנו מוצאים בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית תקליט שידור שהגיע מארכיון קול ישראל ובו שיר על "השוק השחור" שנאסר לשידור, כמובן. השיר אינו מספר דווקא על תשוקות למזון ועל געגועים למזון, אלא משקף את המציאות – איך ניתן לקנות בשוק השחור ביצים ועופות, בשר, חמאה וסוכר; מצרכי יסוד שהיו רחוקים מלהיות מותרות, וחסרו מאוד. השיר גם מצייר את תרבות השוק: מזון במחסנים לא-חוקיים, סחר חליפין, עופות חיים בכלובים, פנקסי הנקודות שהגבילו את הרכישה החוקית, וכמובן פשיטות של המשטרה בניסיון לחסל את השוק השחור.
