"האישה שציירה אותיות" מסע לעולמה הקסום של עלי גרוס

סיפורה ויצירותיה של הגרפיקאית עלי גרוס שעיצבה את העטיפה של תנ"ך קאסוטו ואת סמל העיר ירושלים בכתבה הבאה

כל עבודה של עֶלי גרוס הייתה מעשה אמנות: הציורים והפסלים, מאות עטיפות הספרים, הכרזות והסמלים, למשל סמל האריה של עיריית ירושלים שכולנו מכירים.

הילדה שנולדה בווינה ב-1921, שגדלה בעולם של צבע ודמיון, ביקשה להימלט משם ב-1939 כשאירופה החלה לבעור. למזלה, בדיוק אז הגיעה ההזמנה ללמוד בבצלאל.

ב-5 בספטמבר 2014, השבוע לפני שלוש שנים, הלכה עֶלִי גרוס לעולמה.

 

עלי גרוס בבצלאל 

 

התמונות המוצגות בכתבה הם חלק מארכיונה האישי העשיר של עֶלִי גרוס, אותו תרמה לספרייה הלאומית בשנת 2009. לב עבודתה של עֶלִי גרוס היה עיצוב עטיפות לספרים, איור ועיצוב ספרים עבריים. במשך ארבעים שנה, בין 1942 ל-1982, עיצבה ואיירה עֶלִי גרוס מאות עטיפות לספרים שיצאו לאור בישראל. עבודות אלו, שהצטיינו במקוריותן הפכו, פעמים רבות, לסימן ההיכר של אותם ספרים. במידה רבה, הן קבעו אמות מידה חדשות לעיצוב הספר העברי.

"בעבודות הכתב העברי השונות… היו לעיניי ושמתי לב במיוחד לדברים הבאים: עיצוב האות לאחר לימוד של ממצאים ארכיאולוגיים וכתבי יד עתיקים… עיצבתי כל א"ב בסגנון אחיד וייחודי מתוך תשומת לב לקריאות וגם להיווצרות רצף גרפי זורם והרמוני. השתדלתי להתאים את עיצוב סגנון האות ויצירת תמונת הכתב בהתאם לנושא העבודה ודרישות הטיפוגרפיה, וזאת מבלי לאבד את ייחודה של האות העברית. לכל עטיפה של ספר עיצבתי עיצוב ייחודי התואם את רוח הספר. נמנעתי מכל השפעה של האות הלטינית. בתחום ההוראה טיפחתי ערכי עיצוב אלה תוך הבלטת יפי-האות העברית וחשיבותה כגורם תרבותי, גם בחיי היום יום."

 

עֶלי גרוס, עיצוב אותיות במרחב

במרכז פעילותה ארוכת השנים של עלי גרוס כמעצבת גרפית וכמחנכת עמדה האות העברית. בכל תחום בעבודתה הגרפית – בעיצוב סמלים מסחריים, כרזות, ויותר מכול בעיצוב עטיפות ספרים, הכתב הוא האלמנט המרכזי והדומיננטי, לעתים אף היחיד.

עיקר מומחיותה של גרוס הוא בציור "אות בנויה" (Built-up letter) דהיינו ציור אות חדשה על בסיסה של אות קיימת, תוך מתיחה והגמשה של אלמנטים מסוימים בהתאם למטרת הכתב.

 

עבודת הכנה לעטיפת "ספר השנה של העיתונאים", 1966

 

אנצקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, מתווה סופי למסכת ברכות דפוס בומברג, ונציה 1529

 

שבטי ישראל, עטיפת ספר בהוצאת יבנה, 1960

 

 

עיצוב עטיפות מגן לספרים

" […] הגרפיקאי המעצב מעטפת לספר מוציא מתחת ידו יצירת אמנות החייבת למלא שליחות תועלתית. שומה עליו להכיר הכרה ברורה את המוצר שהוא בא לפרסם, את דרכי ההבעה הפלאסטיות שבהן ישתמש לתכליתו, ואת הציבור שאת אמונו הוא מבקש לרכוש. 

" […] מעטפת טובה וקולעת, ולפיכך מוצלחת, מבוססת, בסופו של דבר, על האינטואיציה של הגרפיקאי החייב להיות אמן ובעל מלאכה כאחד ואדם בעל זיקה לספרים."

עֶלי גרוס, "לעיצובה של מעטפת ספר", הספר בישראל,  1960

 

אנה פראנק, מתווה לעטיפת ספר בהוצאת קרני, 1953 

 

קאסוטו, מתווה לעטיפת ספרי התנ"ך בפירוש הרטום קאסוטו, 1952

 

 

איורים וציורים

במשך כל שנות פעילותה כאמנית גראפית עסקה עֶלִי גרוס גם בציור ובפיסול. עוד כנערה בווינה, היא למדה ציור אצל מורים פרטיים. לאחר תום לימודיה ב"בצלאל", היא המשיכה להשתלם בציור ובפיסול אצל אמנים שונים בישראל ובחו"ל. כשרון הציור של גרוס סייע לה גם בעבודותיה השונות כמעצבת ספרים, ונתן בידה את האפשרות להימנע משימוש בדימויים מן המוכן לצורך עיצוב העטיפות, ולהפיק בעצמה את הדימוי הנכון, לטעמה, לעטיפת הספר, תוך שילוב מושלם בינו לבין הכותרות.

עבודות הציור והאיור שבחרנו להציג בפרק זה, באות להמחיש את שליטתה המרשימה של עֶלִי גרוס במגוון רב של טכניקות וסגנונות: חיתוך לינוליאום, צבעי מים, רישום בפחם ובטוש, צבעי אקריליק, ועוד.

 

איור לסיפור "איבת עולם" מתוך הספר "עולם מספר", 1952

 

איור לעטיפת הירחון לנוער "עתידות", חיתוך לינוליאום, 1949

 

איור לספר בין כוכב ודשא מאת יצחק שנהר, טכניקה מעורבת, 1960

 

 עיצוב גרפי

פוריותה של עֶלִי גרוס כאמנית גראפית באה לידי ביטוי לא רק בריבוי עבודותיה אלא גם במנעד הרחב שלהן. כבר מראשית פעילותה כמעצבת גרפית עצמאית עסקה גרוס במגוון עבודות עבור שורה ארוכה של גופים ומוסדות, לצד מאות עטיפות הספרים שעיצבה.

גם כאן, האות העברית ממלאת תפקיד מרכזי כמעט בכל אחת מן העבודות, והיא הופכת, בגמישות רבה, לא רק לאמצעי להעברת מידע, אלא גם למרכיב קישוטי בסיסי. אלמנט נוסף המשותף לעבודות עיצוב העטיפות, הוא השימוש במוטיבים מתוך ממצאים ארכאולוגיים ארץ-ישראליים, הפשטתם והתאמתם לצרכים הפונקציונאליים שבאו לשרת.

הדוגמאות המוצגות כאן, הינן רק מעט-מזעיר ממכלול עבודותיה שאינן בתחום עיצוב הספר.

 

מתווה לסמל העיר ירושלים, 1949

 

הצעות לסמלי המחלקות ב"בצלאל החדש, דיו על גבי נייר צילום, 1941 לערך

 

 

מסה | כמוסת הזמן של לאה גולדברג

"כל כמה שלא נודעו עד כה, הרי הם כל כך גולדברגיים!" גדעון טיקוצקי בשלוש מחשבות מתהליך עריכת ספר השירים הגנוזים של לאה גולדברג

מסה | כמוסת הזמן של לאה גולדברג

לאה גולדברג עם יעקב הורוביץ, שנות השלושים (באדיבות מכון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו)

.

כמוסת הזמן של לאה גולדברג

(שלוש מחשבות עם עריכת שיריה הגנוזים)

מאת גדעון טיקוצקי

 

א
בלב הקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה מונחת שורה ארוכה־ארוכה של מרצפות מתכת גדולות, שעליהן מוטבעים מספרים מוזהבים, דו־ספרתיים: 91, 92, 93 וכן הלאה, מרצפת לכל שנה משנות האוניברסיטה, החל בייסודה ב-1891 ועד ימינו. מתחת למרצפות המרשימות הצפין כל מחזור בוגרים כמוסת זמן ובה חפצים שונים, מן הזוטות שליוו את חיי היומיום הסטודנטיאליים (אריזות חטיפים, גזרי עיתונים, שטרות כסף) ועד דברים שבמהות (ספרי לימוד, רשימת הבוגרים, ועוד). כמוסת הזמן, שהטמנתה נהוגה באקדמיה בארצות הברית, היא סוג של מבע אנושי שנועד להישמר בסוד למשך תקופה ארוכה, שֶדֶר לדורות הבאים של מה שהיה יומיומי – ובחלוף הזמן יזכה להילת העבר. כך גם במבני ציבור, שמקימיהם מטמינים בבסיסם כמוסה ובה מגילת היסוד של הבניין, לעיון הבאים בשעריו אי אז בעתיד, שאת דמותם אפשר רק לנחש.

שיריה של לאה גולדברג הרואים אור בימים אלה מעיזבונה אף הם מעין כמוסת זמן. הם אוצרים אוויר ואווירה של תקופה אחרת, וכמו כמוסת הזמן, ספק נועדו להישמר בחביונם ספק נועדו להתגלות. מכאן אולי האפקט המטלטל שבפגישה איתם: כל כמה שלא נודעו עד כה, הרי הם כל כך גולדברגיים! ומאליהן עולות שאלות לגבי רצונה בפרסומם, ובהתאמה – בזכותנו לעיין בהם.

כתב ההגנה שלי יהיה קצר ומעט מברקי, כדי להותיר מקום לעיון בשירים אחדים, ואלה עיקריו: אילו גולדברג לא הייתה חפצה בפרסום השירים אי פעם, היה בכוחה להשמידם (כפי שעשה אלתרמן בעיזבונו הספרותי, למשל). הותרתם עשויה להיתפס אפוא כמעין צוואה מובלעת לפרסמם ביום מן הימים. יתרה מזאת, כחוקרת ספרות שנעזרה לא אחת בעצמה בחומרי ארכיון של יוצרים שכּתבה על אודותיהם (למשל, במאמרה על הפרק העשירי, הגנוז, של ייבגני אונייגין מאת פושקין) ידעה גולדברג היטב מה משמעות העיזבון הספרותי. ועוד: לנו יש פרספקטיבה שונה מזאת שלה. היא עצמה, ודאי בעשור האחרון לחייה, חשה אי־ביטחון הולך וגובר בשיריה ובמעמדה, ואילו עבור דורנו היא גיבורת תרבות, שכל מילה מפיה יקרת ערך. ולבסוף, פרסום השירים – בברכת יורשיה ובעידודם – הוא לכבודה, ואין בהם אף לא אחד העלול לפגוע בזכרה. אדרבה, אפילו סִיגים ממעבדת השירה של לאה גולדברג יפים כל אחד בדרכו ומעוררים עניין רב.

בעיניי מבחנו של כל ספר שירה הוא בשיר אחד, אולי אפילו בצירוף מילים אחד, שימצא הד בלב קורא אחד ויחיד, קוראת אחת ויחידה. במקרה של הספר החדש, המבחן כפול ומכופל, כי שיריו צריכים לצלוח את המרחק הניכר בין זמן כתיבתם לבין זמן קריאתם; את היציאה לאור, פשוטה כמשמעה, מחשכת הארכיון בת עשרות השנים. אבל נדמה לי שהספר כבר עמד במבחן מחמיר זה, ולוּ הודות לשיר זה:

.

בְּחַלּוֹנִי יָמִים כִּדְגֵי זָהָב
וּפְנֵי הַדּוּמִיָּה – אֵין קֶמֶט.
אַף צִפֳּרִים בְּמַסְּעֵי הַסְּתָו
הִנְמִיכוּ טוּס בְּשַׁיָּרָה אִלֶּמֶת.

שְׂדֵרָה כּוֹשֶׁלֶת, הֲלוּמַת שָׁרָב.
הָאֵשֶׁל בִּפְרִיחָה קוֹדֶרֶת

וִיהִי הָאֵבֶל לְתִפְאֶרֶת.

(עמ' 76)

 

זהו שיר שמזכיר בנימתו את מחזור השירים "על הפריחה" שלאה גולדברג חיברה בסוף שנת 1940, וסביר להניח שנכתב אז. ביסוד שירי "על הפריחה" קינה על עולם שחרב לבלי שוב, והם כתובים במתכונת הטרצינה, כלומר שיר שבּו שלושה בתים בני שלוש שורות הנחתמים בשורה יחידה, מהדהדת. ואמנם שורת הסיום של שיר זה נקשרת אל חתימת שיר ח במחזור המוּכּר, "כְּנֵזֶר אֲבֵלוּת אֱלֵי קְבוּרָה". אפשר שגולדברג פסלה את השיר שלמעלה כי יציקתו בתבנית הטרצינה לא עלתה יפה, ועם זאת יש בו בעיניי יופי רב. לכן בחרתי לקוראו בראיון־רדיו שנערך איתי עם צאת הספר. שעות אחדות אחר כך התקשרה אליי אלמנה של חלל צה"ל, טייס שנהרג בעת מילוי תפקידו. מרגע ששמעה את הצירוף "וִיהִי הָאֵבֶל לְתִפְאֶרֶת" בשיר על הציפורים ש"הִנְמִיכוּ טוּס בְּשַׁיָּרָה אִלֶּמֶת" הוא לא נתן לה מנוח, והיא ביקשה שאשלח לה אותו. וכך השיר של לאה גולדברג, שנכתב בנסיבות מסוימות, מצא מסילות אל ליבה של קוראת בהקשר אחר לגמרי מזה שהמחַברת יכלה בכלל להעלות על דעתה, כשמונים שנה לאחר שנכתב.

.

גולדברג מרצה באוניברסיטה העברית, 1968 לערך
גולדברג מרצה באוניברסיטה העברית, 1968 לערך

.

ב
לאה גולדברג נהגה לקבץ רבים משיריה במחזורים, כלומר בסדרה שלה כותרת אחת, המאגדת שירים אחדים כשכל אחד מהם מאיר אותו נושא מזווית אחרת. בזה אולי מצאה פתרון לדרישה המובלעת שנהגה בשעתה בשדה הספרות העברית להעדיף את השיר הארוך על פני השיר הלירי הקצר (למדתי על תופעה זו ממחקריו של מיכאל גלוזמן). אם כך ואם כך, הספר החדש חושף שירים רבים שנועדו להיכלל במחזורי שירים ידועים – ונשמטו משם. אחד מהם הוא שיר גנוז במחזור "שברי סערה", שגולדברג חיברה במחצית השנייה של שנות החמישים. היא מבקשת לתאר במחזור שירים זה את מראֵה העולם לאחר סערה – סערה של גשם ורוח, ובהשאלה אולי הסערה האיומה של מלחמת העולם השנייה. השיר הבא הופיע בכתב היד מיד לאחר אחד מן השירים המוּכּרים במחזור, "הגננים היום עצובים" (עוד שיר נודע מאותו מחזור, אף הוא הודות ללחן הנפלא של יהודית רביץ, הוא "למחרת" – "הירוק היום ירוק מאוד"):

 

העגור

הֲבִמְעוּפוֹ פָּגַע בּוֹ הַבָּרָק,
אוֹ שֶׁמָּא רַק לֹא קָם בּוֹ כֹּחַ
לְהִלָּחֵם בְּכָל כֹּחוֹת הַסַּעַר
בַּדֶּרֶךְ לְמוֹלֶדֶת רְחוֹקָה?
בִּרְחוֹב אָפֹר, בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר
מוּטָל הוּא לְבֶן־כָּנָף וְרַךְ־נוֹצָה –
מָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ מֵעוֹלָם
צִפּוֹר. וְהַשָּׁמַיִם זוֹעֲקִים
מֵעֲגוּרִים נָדִים לַמֶּרְחַקִּים.

(עמ' 200)

 

כמה תוגה מעורר מראה העגור המוטל במקום לא לו (כמו הדבורה ממחזור השירים המאוחר של גולדברג "הסתכלות בדבורה"), ספק חי ספק מת, מלכותי בכנפיו הלבנות שיש בהן הוד, הבולט בייחוד ברחוב האפור, זר כל כך ל"מָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ מֵעוֹלָם / צִפּוֹר" (והפסיחה כאן משמעותית כל כך)! לא העגורים זועקים על מות אחד מהם, אלא השמיים, בשעה שהלהקה ממשיכה אדישה במסעה אל "מוֹלֶדֶת רְחוֹקָה". והדוברת מתלבטת אם העגור נפגע מן הסערה באיזו צורה מהדהדת, "גדולה מן החיים" – האם בשעת מעופו פגע בו ברק – או "שֶׁמָּא רַק לֹא קָם בּוֹ כֹּחַ / לְהִלָּחֵם בְּכָל כֹּחוֹת הַסַּעַר", כאילו היה אחד מאיתנו שלא עצר עוד כוח למאבק הקיום היומיומי.

מאיזה טעם לא כללה גולדברג את השיר הזה, הנוגע כל כך ללב? אולי חששה מכך שיצטייר כסנטימנטלי מדי? לנו, בכל זאת, מותר, מותר לאהוב.

.

לאה גולדברג. צילום: סטודיו פרנצה גרובר
לאה גולדברג. צילום: סטודיו פרנצה גרובר

.

ג
אחתום את דבריי בהמחשה לממד נוסף שהשירים הגנוזים מעניקים לנו כקוראי שירה בכלל וכשוחרי יצירתה של לאה גולדברג בפרט. בשנת 1971, במלאת שנה לפטירתה, ערך טוביה ריבּנר את הספר שארית החיים ובו שירים אחדים מעיזבונה של גולדברג ושירים שפרסמה בעיתונות אך לא זכתה לכנסם בספר. זהו אחד מקובצי השירים היפים פרי עטה, הודות לעריכתו הרגישה של המשורר, שהיה קרוב אליה ולימים ערך את מהדורת שיריה בשלושה כרכים ועוד שורת כתבים, וכן חיבר מונוגרפיה מופתית על אודותיה.

הנה אחד השירים האחרונים של לאה גולדברג, כפי שניתנו בשארית החיים:

.

אֲנַחְנוּ כָּתַבְנוּ מִלִּים כְּגוֹן:
אַהֲבָה, אַכְזָבָה, וְשִׂמְחָה וְיָגוֹן,
וְהֵן דָּנוּ אוֹתָנוּ בְּדִין אֱמֶת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.

וַאֲנַחְנוּ כָּתַבְנוּ מִלִּים אֲחֵרוֹת:
חֲלָלִים וּקְטוּלִים וּפְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת,
וְהֵן דָּנוּ אוֹתָנוּ בְּדִין אֱמֶת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.
….

.

זכור לי כמה התרשמתי מן השיר, מקדרותו הפסקנית, כשקראתי אותו לראשונה בנעוריי. וכבר אז נתפסתי אל ארבע הנקודות שבסופו, שעוררו את סקרנותי. והנה בחלוף שנים זימן לי העיון בעיזבון את כתב היד שעמד לנגד עיניי ריבּנר בשעתו, וגיליתי שהושמט בית אחד, אחרון:

.

וְאַחַר כָּךְ הָיְתָה שְׁתִיקָה וְלֹא הָיוּ אוֹתוֹת,
וְלֹא הָיוּ מִלִּים אֵלּוּ וְלֹא אֲחֵרוֹת,
וְאִישׁ אֵינוֹ מֵבִין עוֹד מַה קָּרָה:
אֲנִי רוֹצָה לָמוּת מַהֵר בְּלִי הַכָּרָה.

(עמ' 293)

.

הדיבור בגוף ראשון רבים מתחלף כאן לפתע בגוף ראשון יחיד, בהצהרה ישירה וחושפנית מאין כמוה, כאילו גולדברג קרעה לפתע את מסכת השיר: לא עוד דיבור כללי על מילים אלו ואחרות, ומעין צידוק הדין ("בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת"), אלא מבע חד וחותך של אדם העומד על סף חדלונו. מבחינה מבנית, השיר בפרסומו החלקי מתגלה כקטוע, ואילו בנוסח המלא נוסף לו האבר שחסַר עד כה. כן מתברר מבנהו המשולש: הבית הראשון מציג מילים "נעימות" (גם האכזבה והיגון הן "נעימות", ברוח ה-Dolce stil novo, "הסגנון הענוג החדש"), הבית השני – מילים קשות ("חֲלָלִים וּקְטוּלִים וּפְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת"), ואז בא הבית המסכם שכמו אומר, מה לי במילים אלו ומה במילים אלו, כולן הבל לנוכח המוות.

לכאורה טעה טוביה ריבּנר כאשר קצץ בית זה בשארית החיים, ודאי מבחינת מבנה השיר ועוצמתו. אך יש לזכור שהגיש עותק מן הספר לאמה של גולדברג: ציפה־צילה לבובנה האריכה לחיות עוד תריסר שנה לאחר בתה, עד 1982 – ואיך יכול היה לעמת אותה עם שורה יורדת חדרי בטן שכזאת?

 

כתב היד לשיר "ואנחנו כתבנו מילים"
כתב היד לשיר "ואנחנו כתבנו מילים"

.

כעת, לעומת זאת, אנחנו חופשיים מצנזורה מתבקשת שכזאת. והשירים הגנוזים עד לאחרונה יעמדו בפני הקוראים, מתדפקים על מפתן אחיהם שכונסו בשלושת כרכי שירתה הקאנונית ומשלימים אותם. וכבר מושיטים אליהם יד רוב שירי הכרך השלישי, שהם שירים שגולדברג לא כינסה בספרֶיה, הגם שפרסמה אותם בעיתונות ובכתבי העת – ואף זוהי גניזה, מסדר אחר, ללמדנו שהקאנון נזיל בהרבה ממה שנדמה לנו.

.

לאה גולדברג ואמה, ציפה־צילה לבובנה. צילום: אנה ריבקין־בריק
לאה גולדברג ואמה, ציפה־צילה לבובנה. צילום: אנה ריבקין־בריק

 

התמונות באדיבות מכון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו. 

.

לאה גולדברג, "השירים הגנוזים", בעריכת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/06/masa_in_54_4.jpg

.

גדעון טיקוצקי מלמד בחוגים לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש עורך ראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים לצד נגה אלבלך.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: עמיחי חסון על וולט ויטמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשמים משבוע הספר | שֹהם סמיט מספרת על בעלה של אשתו־מבינה־בזה, ואחרים

אחד־עשר מפגשים בדוכן לספרות ילדים בשבוע הספר

שֹהם סמיט מספרת על בעלה של אשתו־מבינה־בזה, ואחרים

לאו ריי, הכלה של שרדינגר, שמן על בד, 150X100 ס"מ, 2017

.

רשמים משבוע הספר

מאת שהם סמיט

 

1. בעלה של אשתו־מבינה־בזה

שומר מרחק, משקיף על הדוכן.

"מחפש משהו מסוים?"

"לא. רק מסתכל. אשתי מבינה בזה," ומצביע עליה. היא בוחנת בסרט נע את המועמדים לרכישה – כל כתבי סוּפּר נני.

"מתנות לנכדים."

אני שותקת רגע, מהרהרת בבעיה האתית ולבסוף מעיזה: "לא עדיף לקנות לנכדים ספרים שישמחו אותם? בספרים האלה אין סיפור, רק הטפה. תאכל יפה! לך לישון! אל תראה טלוויזיה!"

"את כל כך צודקת. כשאני הייתי ילד לא חיפשו ספרים חינוכיים. אהבנו לקרוא סיפורים, פשוט סיפורים."

"בדיוק! וסיפורים, כשהם טובים, ממילא גורמים לנו לחשוב על עצמנו ועל העולם. בני כמה הנכדים?"

"חמש ושבע."

אני מציעה לו לעיין בספר זה ואחר. אשתו המאזינה לשיחה מזדקפת כסוריקטה. עיניה ננעצות בי. אמא'לה.

"היא מבינה בזה… אני לא מבין," הוא מתנצל. הם פונים לדוכן הבא.

 

2. גבר־מסר

לפניי מאבק איתנים בין שרירי כתפיים וקיבורות זרועות לבין הקעקועים שעליהן. נחשי פיתון רומשים בין גולגלות, מלתעות אמסטפים, ליליות גותיות – עלילה שלמה. כל זה לא מרתיע את המוכרנית הצעירה והנמרצת מן הדוכן הסמוך ולא מונע בעדה מלהמליץ על "ספר ציוני מקסים על נס הפרחת השממה בנגב – שזה משהו שחשוב מאוד שילדים היום ידעו."

בן החמש מושך בגופיית אביו, מקונן: "אני רעב, הבטחת."

"אם לא בן גוריון," היא ממשיכה לשדל, "אולי ספר על מארי קירי? או על אותיות? ספר מאוד מומלץ וחינוכי. בוא חמוד, תראה," היא פונה אל הילדון שבגובה הדוכן, אך זה, פתאום, מגלה עניין בדוכן שבו אני בדד ניצבת, מושיט יד ומרים את אחד הספרים שבהישג ידו המוגבל. זהו סיפור מתורגם, משעשע וממזרי, עם איורים נהדרים, על ילדה שבביתה מתנחל קרנף סגול שאיש מלבדה אינו רואה. קריאה מעמיקה יותר תחשוף משפחה שבה זוג הורים המרוכזים בעצמם ואינם מבחינים במצוקות הבת.

אני צופה דרוכה בילד, ובקרנף, מקווה שהאב יבחין, יקרא את מאווייו; צופה במוכרנית שאינה מאבדת תקווה, מצביעה על ספרים, מדקלמת בלהט חלוצי, עצי. היא לא רואה, אני תוהה, עם מי יש לה עסק? מה למקועקע ולשממות הנגב?

האב, כמו קורא את מחשבותיי, ניגש לדוכן שלי, ואל ילדו. שריריו מקפצים עימו, ליבי מקפץ עימם.
"את זה אתה רוצה?" הוא רוכן אל הילד.

הילד לא משיב.

"ספר על קרנפים שלא אוכלים פנקייק?"

"זה ספר מצוין!" אני מעודדת, "מצחיק, חכם –"

"אני מחפש ספרים עם מסרים."

"בכל סיפור יש מסרים," אני אומרת, "וככל שהם יותר מוצפנים, כך יותר טוב."

"אני רעב, אבא! " הבן מוחה. אולי הפנקייקים הם שמשכו אותו מלכתחילה.

"תתאפק, לא סיימנו כאן!" האב גוער, סוקר את הדוכן ומצביע על אחד מעיבודיי לאגדות חז"ל. "איך זה?"

אני מבהירה כי מאחר שאני המחברת לא אתיימר להעיד על איכות. "אבל," אני מצהירה חגיגית, "אם מטריד אותך שזה סיפור תורני, אין לך מה לדאוג: אני אתאיסטית. אין חשש הדתה."

"אני מתחזק," הוא אומר וחוזר אל הנמרצת, לסגור איתה עסקת שלושה במאה.

 

3. כספיון ורגישון

כספיון!!! האב לא מאמין! נרעש! איזה מפגש! כספיון! מכל המקומות שבעולם לפגוש אותו כאן, על דלפק הספרים, זה צירוף מקרים!

הילד מת על כספיון, רק תן לו, לילדון, את כספיון ומיד הוא מפסיק לייבב, שוכח את סיבת הבכי ואומר, בקול המָמוּשי הזה שלו: פיון, פיון. אופו פיון? ספר ענק! ענק! לא, אין דברים כאלה!

"כספיון בסכנה?" נשמע מרתק, בהחלט, המחבר סופר דגול ואין ספק שכל ספר נוסף על הדגיג המכסיף הוא מאסטרפיס, אבל הבן עודו צעיר, נפשו רכה, וחובת אב להגן עליו מפני הסכנות האורבות לה, אם באוקיינוס, אם באקווריום, אם בדוכני שבוע הספר.

 

4. הפעוטה הלא־מפרכסת והוריה

אחרי כל כך הרבה פעוטות המפרכסים בזרועות הוריהם ועל כתפיהם, עם ובלי כתרי קרטון ממותגים על ראשיהם, עם או בלי מוצץ, עם או בלי סאונד נרגן של אי־שביעות רצון כללית מן השיטוט המתארך עד אין קץ, יבבה, פליטת המוצץ, מריטת שערו של הנושא בנטל, או, לבסוף, ככלות כל הקיצין, צווחות זעם פולחות אוזניים, הנה נווה מדבר: אב ואם, צעירים, רגועים וקורנים, ובתם הפעוטה ארוכת הרוח, וצליל חלילי של שפה זרה – בוכרית – שבפיהם נשמעת כמו שפת אהבה. והאופן שבו היא נושאת את בתה (מדונה עם ילד) והאופן שבו ידיו היפות ממששות את הספר, פותחות אותו, בטקסיות שיש בה גם כבוד, גם תשוקה, כמי שפותח שער לעולם, או עושה אהבה, והצורך הבוער לצייד את הקטנטונת הזאת, עמוקת המבט, בספרים שישמשו אותה רק בעוד שנתיים, שלוש, או אפילו עשור.

הו נווה מדבר! הו מים חיים!

 

5. האבא עם הכתר והמוצץ

מצד שני, לא פחות נלבב, היה האב המסור שמסר לרעייתו את שרביט הבחירה, והמתין לה, סטואי ומשועשע, עם פעוט מפרכס בחיק, כתר קרטון (מסתור כיפה יעיל) על הראש ומוצץ בפה (נשלף כדי לשוחח עם הסופרת על ענייני ספרות ומכרים משותפים שלא ידעה שיש להם).

 

6. ציידת הכוכביות החסרות

היא דודה מסורה המקפידה לקנות לאחייניתה ספרי איכות – אך ורק ספרי איכות – ושבוע הספר הוא חג לה. היא תפקוד את הדוכנים מדי ערב, תפרגן לעצמה שייק פירות או אייס־קפוצ'ינו, תקרא בניחותא, ורק אז תקרא ותחליט מה יתאים לאחיינית. הודות לאחיינית היא שבה אל הילדות ואל ספרי הילדים. ובעצם, זה כבר למעלה מעשור שהיא קוראת רק ספרי ילדים. מי אמר שלמבוגרים אסור ליהנות מספרי ילדים?

הסופרת מהנהנת במרץ. הנה אשה כלבבה! רק את השייק… אם אפשר… לא להניח על הספר… מה היא שחה?! היא קראה אותו! בהחלט, וגם יודעת עם מי היא מדברת. הספר מצוין, איכותי, ממש איכותי. מתאים גם למבוגרים. יותר למבוגרים, ובעצם, זהו ספר למבוגרים בלבד. יש בו תכנים קשים. קשים מדי. מלחמה. מחלה. אהבה נכזבת. ככל שזה תלוי בה, יש תכנים שהיא מעדיפה לא להביא בפני האחיינית עד שזו תתבגר. היא רק בת שתים־עשרה. ומלבד זאת, יש בספר בעיה. למעשה, זו בעיה המשותפת כמעט לכל ספרי הילדים והנוער בימינו. אין בהם הערות שוליים, הערות שיבארו לבני הדור הזה מושגים שאינם שגורים בפיהם, כמו גם יפרטו מניין בדיוק שאוב ציטוט זה או אחר; מאיזה ספר ומהי שנת ההוצאה לאור. רק כך אפשר להבטיח שהילדים יבינו את הכתוב ולעודדם למחקר ולהעמקה שבלעדיהם הנאתם מקופחת. אבל לא אלמנה ישראלה והיא לאחייניתה דואגת. איך? היא חוקרת, מנסחת בעצמה את ההערות הנחוצות, ומוסיפה אותן, בעיפרון, בתחתית העמודים. גם בספרי ספרייה היא נוהגת כך. שייהנו גם כלל הקוראים ויחכימו, ומה גם שהאחיינית, כך בישרה לה זו באחרונה, בהתרסה מסוימת, לא טורחת לקרוא את ההערות. אבל היא ממשיכה. זה לה כבר טבע שני. הכול טוב, בלי לחץ, כוס השייק פקוקה לתלפיות. היא לא תואיל להזיזה כי אין שום בעיה. כלום לא יישפך. הכוס כמעט ריקה. למה הסופרת לוחשת ומורה בדיסקרטיות על השמן הזה מאחור? מוכר לה הפרצוף של הדגנרט.

משחק אותה בעל הבית. זה המו"ל? שיהיה, המו"ל. כולה מו"ל.

 

7. המשפחה הקוראת ישתבח שמה

בַּמרכז, האם עם הבובו, ומצדדיה, כשתילי זיתים אל שולחנה, בניה ובנותיה, כולם מנומסים, לבביים. הם מתעניינים בהיצע, בוחרים – מה נקנה לזה ומה לזו, לקטנטנים שנשארו בבית, מפרגנים זה לזה, גם לסופרת שמעדיפה לא לדעת היכן הם גרים ותחת זאת שואלת: "למי להקדיש?"

"אוי, זה המון שמות, את לא תעמדי בזה," צוחקת האם, וצחוקה מתגלגל, בריא, לא מתנצל, אך כשהסופרת מתעקשת הם מכתיבים, והיא, כתלמידה שקדנית של שפה זרה, לקול תרועותיהם – שאין בן שמץ לעג – כותבת לאט־לאט את תשעת השמות, או מוטב (כעת היא סטודנטית לכימיה) את תרכובות השמות המצורפים מאטומי מילים המספרות סיפור זעיר, כמו בשמות אינדיאניים, בגרסה שכינתית, טובלת באור ובמור ולבונה.

לא, היא לא תעשה מהרשימה מופע אורקולי של חוכא ואיטלולא, ולא תמשיל את הדוכן לקו ירוק. ברגע א־פוליטי זה, בשטח מפורז, הם לא אויבים. אוהבים.

 

8. האנשים שהקדשה לא מדברת אליהם

"תרצו הקדשה?"

"אין צורך. זה מיותר. לא מדבר אלינו."

 

9. הדודה הלא־דודתית (והסבתא הלא־סבתָתית)

הן נונשלנטיות, חדות, לבושות בחן לא מתאמץ, לא לוקחות את עצמן ברצינות ולעולם לא חוששות מהספר הצהוב על הילדה שלא הולכת לישון, ולא מביעות חשש שיכניס לילדים רעיונות לראש ולא שהילדה זללנית מדי או מסתובבת, שוד ושבר, בלי חולצה. הן קוראות, מתבוננות באיורים, וצוחקות: "זה בדיוק בשבילנו!"

 

10. הגבר עם הרשימה

הוא ממוקד מטרה, נחוש להפגין ביצוע גברי זריז ויעיל. הצג לפניו, הרשימה (שהכינה אשתו) על הצג. הוא אינו מעוניין לשמוע על ספרים שאינם ברשימה. ספריי אינם ברשימה.

 

11. פיית השיניים הספרותית

הילד – ענוג ושובה לב – מתקרב אל הדוכן, מקדים את אמו בכמה צעדים. ופתאום כל כולו רוטט, ידו נשלחת לפנים, עיניו אורות. "אמא!" הוא קורא,"אמא! הנה הספר שפיית השיניים הביאה לי!"

וזהו ספרי, ואין מאושרת ממני, לחיות בעולם שבו, לא זו בלבד שעדיין יש בריות שכאלה, פיות שיניים, הנה מסתבר כי לא כולן נושאות עימן צעצועים זולים. היכן היא הפיה? אני רוצה לפגוש אותה, ללחוץ את ידה.

והרי היא כאן מולי. שלום, אמא.

 

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018). סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996) ו"הומסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם "פטל" ו"מעבורת – פרוייקט הסיפור הקצר".

.

» אשתקד בשבוע הספר: מפגשים מוזרים בין סופרות וסופרים לקוראים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | ללטף את החולדה שנתפסה במלכודת

שבעה שירים מאת המשורר צ'רלס סימיק, בתרגום ערן צלגוב

וּבְעִבְרִית | ללטף את החולדה שנתפסה במלכודת

צ'רלס סימיק. איור: ערן צלגוב

 

צ'רלס סימיק

מאנגלית: ערן צלגוב

 

שפת אם

זוֹ הָאַחַת שֶׁבָּהּ הַקַּצָּב
עוֹטֵף בִּנְיָר עִתּוֹן
וְזוֹרֵק עַל הַמֹּאזְנַיִם הַחֲלוּדִים
לִפְנֵי שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ הַבַּיְתָה

שָׁם הַחֲתוּלָה הַשְּׁחוֹרָה תְּנַתֵּר
מֵעַל הַתַּנּוּר הַקַּר
מְלַקֶּקֶת שְׂפָמָהּ
לְשֵׁמַע שְׁמָהּ.

 

אבטיחים

בּוּדְהוֹת יְרֻקִּים
עַל דּוּכָן הַפֵּרוֹת.
אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים אֶת הַחִיּוּךְ
וְיוֹרְקִים אֶת הַשִּׁנַּיִם.

 

אימפריה של חלומות

בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר חֲלוֹמוֹתַי
שׂוֹרֵר עֶרֶב נִצְחִי
בְּאֶרֶץ כְּבוּשָׁה.
שָׁעָה לִפְנֵי הָעוֹצֵר.
בְּעִיר סְפָר קְטַנָּה.
הַבָּתִּים כֻּלָּם חֲשׁוּכִים.
חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה נֻפְּצוּ.

אֲנִי בְּפִנַּת רְחוֹב
בָּהּ עָדִיף שֶׁלֹּא אֶהְיֶה.
לְבַד וּלְלֹא מְעִיל
הָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ
כֶּלֶב שָׁחֹר שֶׁיַּעֲנֶה לִשְׁרִיקָתִי.
יֵשׁ לִי מַסֵּכַת לֵיל־כָּל־הַקְּדוֹשִׁים
שֶׁאֲנִי פּוֹחֵד לִלְבֹּשׁ.

 

להסביר דברים אחדים

כָּל תּוֹלַעַת הִיא קְדוֹשָׁה מְעֻנָּה,
כָּל דְּרוֹר נִדּוֹן לְאִי־צֶדֶק,
אָמַרְתִּי לַחֲתוּלָה שֶׁלִּי
כֵּיוָן שֶׁמִּלְּבַדָּהּ לֹא הָיָה שָׁם אִישׁ.

יוֹרֵד גֶּשֶׁם. לַמְרוֹת צִבְאוֹתֵיהֶן הָעֲצוּמִים
מָה יְכוֹלוֹת הַנְּמָלִים לַעֲשׂוֹת? וְהַמַּקָּק שֶׁעַל הַקִּיר
כְּמוֹ מֶלְצַר בְּמִסְעָדָה רֵיקָה…

אֲנִי יוֹרֵד לַמַּרְתֵּף
לְלַטֵּף אֶת הַחֻלְדָּה שֶׁנִּתְפְּסָה בַּמַּלְכֹּדֶת.
וְאַתְּ צְפִי בַּשָּׁמַיִם
אִם יִתְבַּהֵר, שִׂרְטִי אֶת הַדֶּלֶת.

 

מוזיקת לילה זעירה

שֶׁל קוֹלוֹת הַשְּׁכֵנִים וְשֶׁל כֵּלִים
מְפֻנִּים מֵהַשֻּׁלְחָן
בְּלֵילוֹת קַיִץ אֲרֻכִּים
עִם הַחַלּוֹנוֹת הַפְּתוּחִים
וַאֲנַחְנוּ יָשַׁבְנוּ עַל הַמַּדְרֵגוֹת הָאֲחוֹרִיּוֹת,
מְעַשְּׁנִים וְלוֹגְמִים בִּירָה.

זֵכֶר הָרֶגַע הַהוּא,
כֹּה מָתוֹק בַּתְּחִלָּה,
שְׁנֵינוּ מְפַטְפְּטִים עַל כְּלוּם,
עַד שֶׁהַכּוֹכָבִים הִשְׁתִּיקוּ אוֹתָנוּ.
הִתְקָרַבְנוּ
וְנֶאֱחַזְנוּ זֶה בְּזוֹ בְּחָזְקָה
כְּמוֹ הָיִינוּ בְּסַכָּנָה פִּתְאוֹמִית.

בַּפַּעַם הַהִיא לֹא זִהִיתִי
אֶת קוֹלֵךְ, אוֹ לֹא הֵעַזְתִּי
לְהַבִּיט בְּפָנַיִךְ
כְּשֶׁסִּפַּרְתְּ עַל נְסִבּוֹת לֵדָתֵנוּ
לְלֹא כָּל סִבָּה.
לֹא הִצְלַחְתִּי לַחְשֹׁב עַל דָּבָר.
הַמּוּזִיקָה נִסְתַּיְּמָה, הַלַּיְלָה קַר.

 

מסך טלוויזיה אפל

זֵכֶר הָרֹעַ שֶׁל יוֹם זֶה הוּא
כְּמוֹ דּוּכַן בָּשָׂר מְכֻסֶּה זְבוּבִים.
נְשָׁמָה פּוֹרַחַת מִבַּעַד לְחַלּוֹן פָּתוּחַ.
הַלֵּב, גַּם הוּא, לָעוּס כְּמוֹ כַּדּוּר שֶׁל כֶּלֶב.

יֵשׁ מַגָּף מוּנָף מֵעַל כֻּלָּנוּ
כְּמוֹ בְּסֵפֶר יְלָדִים:
מַגָּף צְבָאִי רָקוּעַ מַסְמְרִים
שֶׁנְמָלִים מִתְרוֹצְצוֹת תַּחְתָּיו.

הוֹ קוֹרְדֶלְיָה, שְׁמִי הוּא לִיר. שְׁמִי הוּא
פְּרִימוֹ לֵוִי. אֲנִי יוֹשֵׁב עֵירֹם בֵּין
הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ לְמָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה הָאָפֵל,
יָדַי וַחֲלָצַי רוֹחֲצִים בִּמְדוּרוֹת הָעֶרֶב.

 

בספרייה

לְאוֹקְטַבְיוֹ

יֵשׁ סֵפֶר בְּשֵׁם
"מִלּוֹן הַמַּלְאָכִים."
אִישׁ לֹא פָּתַח אוֹתוֹ כְּבָר חֲמִשִּׁים שָׁנָה,
אֲנִי יוֹדֵעַ, כֵּיוָן שֶׁכְּשֶׁאֲנִי כֵּן –
הַכְּרִיכָה חָרְקָה וְהַדַּפִּים
הִתְפּוֹרְרוּ. שָׁם גִּלִּיתִי כִּי

הַמַּלְאָכִים הָיוּ פַּעַם רַבִּים
כְּמוֹ מִינֵי הַזְּבוּבִים.
הַשָּׁמַיִם בַּדִּמְדּוּמִים נִתְמַלְּאוּ בָּהֶם
וְהָיִיתָ צָרִיךְ לְנַפְנֵף בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם
כְּדֵי לְהַרְחִיקָם.

עַכְשָׁו הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת
דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים.
הַסִּפְרִיָּה הִיא מָקוֹם שֶׁקֶט.
מַלְאָכִים וֶאֱלֹהִים מִסְתּוֹפְפִים
בִּסְפָרִים אֲפֵלִים וּסְגוּרִים.
הַסּוֹד הַגָּדוֹל מֻנָּח
עַל מַדָּף כָּלְשֶׁהוּ שֶׁגְּבֶרֶת ג'וֹנְס
חוֹלֶפֶת לְיָדוֹ מִדֵּי יוֹם.

הִיא גְּבוֹהָה מְאֹד, לָכֵן הִיא מַקְפִּידָה
לְהַטּוֹת אֶת רֹאשָׁהּ קַלּוֹת כְּמוֹ מַאֲזִינָה.
הַסְּפָרִים לוֹחֲשִׁים.
אֲנִי אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ דָּבָר, אֲבָל הִיא כֵּן.

 

צ'רלס סימיק הוא יליד 1938, בלגרד, יוגוסלביה (כיום סרביה). ילדותו עברה בצל מוראות המלחמה ועם זאת, סימיק מספר על אכזבתו עם תום המלחמה, שכן "עכשיו ייגמר כל הכיף". נקודת המבט המקורית המלווה בחיוך מר־מתוק מאפיינת את כתיבתו. ב־1944 נמלט אביו לאיטליה אחרי סדרה של מעצרים, ורק ב-1958, אחרי שנים של נדודים ברחבי אירופה, התאחדה המשפחה בניו יורק.
הנוף ברבים משיריו של סימיק נדמה כנוף אמריקאי אורבני מוכר. אולם תושביו הם לא אחת עקורים שמחפשים את מקומם: דמויות תלושות מסיפורי קפקא או ממעשיות מזרח־אירופיות, נעות בעולם שנטוע בין הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה לבין השגרה המאבנת של היומיום העכשווי. שפתו מינימליסטית ונוטה לישירות על חשבון המטפוריקה, והוא מעדיף את הצורה השירית הקצרה על פני פואמות ארוכות.
ספרו הראשון, "מה שאמר הדשא" (1967), זכה להתעניינות הביקורת והקהל. את אזרחותו האמריקאית קיבל כעבור ארבע שנים. הוא מרבה לכתוב על שירה ומתרגם משפות רבות. פרסם למעלה מעשרים ספרי שירה, מסות ומאמרים על משוררים ושירה. עד כה ראו בעברית שני קובצי שירה שלו בתרגום משה דור, וספר ילדים אחד. ב־2007 הוכרז כמשורר הלאומי ה־15 של ארצות הברית. כיום הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת ניו המפשייר.
.
ערן צלגוב משורר ומתרגם, מתגורר בבאר שבע. ממקימי הוצאת "רעב" הבאר שבעית. ספרו השלישי, 'פרו[ט]זה', ראה אור בימים אלה. שיריו התפרסמו במוסך בגיליונות 20 ו-33.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ונדי קופ, בתרגומה של רעות בן יעקב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן