ארץ הפלאות - המשך (ג-ה)

ג
 
בארונה של זויה היו ספרים לרוב. כל הספרים עם תמונות. זויה הייתה משאילה לי את ספריה לפי בקשתי, ואת ספרי שלי לא הייתה לוקחת תמורתם.
 
– אצלך הכל בשביל ילדים קטנים – הייתה אומרת.
אך בדרך כלל לא הייתה מואסת בגילי והיינו כמעט תמיד משחקות יחד. רק לפרקים, כשהייתה רוחה רעה עליה משום-מה, הייתה מסננת מבעד לשיניים:
את עוד קטנה ובלתי מפותחת.
והיה זה עלבון נורא המביאני כפעם בפעם לידי דמעות. ופעם אחת נעלבתי אפילו, עד שהעזתי ומרדתי:
– אם תאמרי לי עוד פעם אחת שאני קטנה – צעקתי בתשובה לדבריה – אלך לאבא שלך ואספר, כי אֶת השיר שלך חיברתי אני ואַת רק אמרת שהוא שלך!
כי היה בינינו הסכם חשאי: מכל שני שירים שאני הייתי מחברת וקוראת בקול לזויה (בעל פה – לכתוב לא ידעתי) הייתה היא רושמת אחד ומראה לאביה כחיבור שלה, ליתר ביטחון הייתה מתקנת בו מילה, או שתיים.
לתימהוני לא נבהלה זויה מאיומי כלל וכלל, רק העמידה פנים ערומים והחלה לשיר בקול דק:
– יש לי סוד, סוד! סוד! יש לי סוד חשוב מאוד! סוד! סוד! סוד!
– איזה סוד? – שאלתי כולי סקרנות וכל עניין השירה והמחבר התנדף כלא היה.
– יש לי סוד, סוד, סוד! – הוסיפה זויה לזמר ואחר כך אמרה כאילו לנפשה, אך בכוונה, כי אשמע כל מילה ומילה: זהו סוד חשוב מאוד, אבל היא אינה יודעת לשמור סודות. אם היא רק קצת כועסת, רצה לספר את הכול לאבא. לא כדאי לספר לה סוד.
– בחיי! – נשבעתי אני, אף כי ידעתי שאסור להישבע – בחיי, אני לא אספר אף לאיש אחד. באמת לא!
– ועל השירים?
– גם על השירים לא – אמרתי והרכנתי ראשי.
– אבל זהו סוד כזה! – לחשה זויה ואישוני-עיניה התרחבו ואפה הצר והארוך החל נוצץ ברוב התלהבות – זהו סוד ששום איש חוץ ממני איננו יודע אותו. זה אפילו לא סוד. זה כישוף!
המכירים אתם ילדה בת שש שלִבה לא יימשך אחרי כישוף וכל סקרנותה לא תתעורר לשמע המלה הזאת? אני לא הכרתי ילדה כזאת ואף בעצמי לא הייתי יוצאת מן הכלל.
– זויה – לחשתי – את הכול אעשה כדבריך וכמצוותייך, רק ספרי לי את הסוד.
לו ראיתם את החשיבות שבפני זויה!
– אם תהיי ילדה טובה – אמרה – ואובילך אל ארץ הפלאות. יש לי ארץ פלאות כזאת, איש לא היה בה. אך בידי שמור המפתח את ארץ הפלאות, אם רוצה את נלך מחר שמה. רק תנאי אחד יש בהליכה לארץ הפלאות: אסור שם להביט. את צריכה ללכת אחרַי בעיניים עצומות, ואני אספר לך את הכול, אתן לך לטעום, למשש, להריח, רק לא לראות. את מסכימה?
הסכמתי.
 
 
ד
 
למחרת הבוקר יצאנו שתינו, זויה ואני, לארץ הפלאות. מטפחת עבה קושרת את עיני, וליתר ביטחון הן עצומות גם מאחורי המטפחת. הרי נשבעתי שלא לנסות לראות את ארץ הפלאות אף בעין אחת. זויה אוחזת בידי, ורגלי צועדות באי-ביטחון על אבנים מחודדות של איזו מרצפת. זויה לוחשת "לחש" של כישוף ואומרת:
 
– הנה נפתח לפנינו שערה של ארץ הפלאות. היכנסי. רק צעד רחב עליך לצעוד. הנה כך: אחת, שתים – שלוש!
אני מרחיבה את צעדי ועוברת את גבול הארץ החדשה ומרגישה אני, מרגישה אני, בפועל ממש, כי על פני אדמה אחרת אני צועדת וקולות אחרים קולטות אזני. (הניסיתם פעם לצעוד בעיניים עצומות על פני האדמה? מה שונה היא מאותה אדמה עצמה כשעינינו פקוחות אפילו בחשכה בלילה!).
– הנה מתקרבת אלינו חיה גדולה ושעירה – אומרת זויה. – אבל אל תפחדי. יפה מאוד החיה הזאת.
–אבל הרי אי אפשר לראותה.
– כן, אך למשש אותה תוכלי.
ואיננה נושכת?
– לא, היא טובה מאוד. הבי את ידך ומששי אותה.
לא בלי חרדה אני מושיטה את ידי אל חיית הפלאות וממששת את צמרה הרך והעשיר. נעים למשש צמר של חיית פלאים.
– ואיך היא נקראת?
– זהו אריה מלך החיות, אך זהו אריה מאולף וחכם, ופניו פני אדם.
"מה צר שאינני יכולה לראותו" – נאנחת אני בנפשי. אך נדר נדרתי ואין להשיב.
– ומה שם הארץ הזאת? – שואלת אני.
– אסור לדעת את שמה – אומרת זויה. – לדעת את השם הרי זה כמו לראות. לעולם לא אספר לך את השם.
אינני שואלת עוד, אך לבי מנסה לנחש: "ומה אם זאת היא ארץ-ישראל, אשר דודי סיפר לי עליה רבות. הארץ של היהודים? אין כדאי לשאול את זויה, היא רוסייה ואיננה מבינה דברים כאלה. אולי בעצמה איננה יודעת. אבל אני בטוחה כי זאת היא ארץ ישראל".
– עמדי על בהונות רגליך – מצווה עלי זויה – ותוכלי למשש את הצפרדעים שבארץ הזאת. הן גדולות. גדולות וירוקות, ירוקות!
– אינני אוהבת למשש צפרדעים! – מתחננת אני לפני זויה.
– אין דבר, אל תפחדי, זה נעים מאוד! – מרגיעה אותי זויה.
עומדת אני על בהונות רגלי וממששת משהו חלק וקר.
– רואה את! צוהלת זויה.
– אינני רואה, אבל אני מרגישה.
– ועכשיו רוצה את להריח את הפרחים שבארץ הפלאות?
- כן.
ומשהו מוגש אל אפי. ריח ניחוח עולה אלי מן הדבר המוגש.
– יפים הם הפרחים בארץ הפלאות – מספרת זויה – אדומים ולבנים וכחולים וירוקים!
– ירוקים? – מטילה אני ספק.
– ודאי גם ירוקים! – מתעקשת זויה. – הנה הפרח שהרִיחות היה ירוק.
– מדוע לא? – חושבת אני בלבי – הרי אמא ספרה לי כי באוסטרליה יש עץ שהעלים שלו כחולים...
– ועכשיו?
– ועכשיו מספיק – גוזרת זויה. – נשוב הביתה.
– עוד קצת! – מתחננת אני.
– לא, מחר נלך שוב והיום מספיק!
 
שוב לוחשת זויה נוסחת כישוף ושוב צועדת אני צעד רחב. חזרנו. הוסר הלוט מעל עיני. והנה חצרנו כשהייתה, הבית הקטן והלבן של זויה, והכלבה אוֹירה על הסף.
 
– והכול טוב בארץ הפלאות? – שואלת אני.
– הכול, הכול טוב.
"אין זאת, כי ארץ-ישראל היא" – גומרת אני בלבי.
 
ואומרת בקול:
כשתיגמר המלחמה, אסע אל ארץ הפלאות בעיניים פקוחות!
זויה צוחקת.
 
ה
 
במשך כל הקיץ כולו הלכנו יום-יום אל ארץ הפלאות. דברים רבים, שונים ומשונים הריחותי, מיששתי וטעמתי שם. טוב היה לי בארץ הפלאות.
 
אך הנה באו ימות הסתיו, החל גשם יורד יום-יום, ולא יכולנו עוד לשחק בחצר. מוקדם החשיך היום, צינה אחזה בכל פינות הבית. ואף אנו הילדים החילונו להרגיש, כי מלחמה בעולם. אי-שקט התגנב לעיר הנידחת ומשום-מה לא תמיד בערה האש העליזה בתנור, ומשום-מה הופיע בבית מאכל חדש וטעים להפליא: צנימי לחם שחור.
 
והיינו שוכבות לפנות ערב על ארגז בגדים גדול, ששימש לי גם מיטה בלילות, מכוסות במעילה הרחב של אמא, לועסות את צנימי הלחם ומספרות זו לזו סיפורים. פחד מתוק-מדגדג היה מגיח מן הפינות האפלות של החדר. ורשרוש הצנים הנשבר באפלולית היה מגיע לאזני לפרקים כשאגת חיה נוראה.
 
רוחה של זויה היה רע עליה בימים ההם. ריננו אחריה, כי איננה מצליחה בלימודים ועל כן כועסת היא לפנות ערב בזוכרה, כי צפוי לה מחר יום בבית הספר ולעתים קרובות הייתה זויה גוערת בי ולא נמצאה בפי תשובה לגערותיה. ואני התגעגעתי לקיץ ולארץ הפלאות. ופעם ברבצנו על הארגז הגדול, יום שרוחה של זויה היה רע עליה ביותר, הפלתי את תחנוני לפניה:
 
– אולי אפשר ללכת שוב קצת לארץ הפלאות, זויה?
- טיפשה! – אמרה זויה.
– מדוע את אומרת, כי אני טיפשה, אולי אפשר גם בסתיו ללכת לשם?
זויה החלה צוחקת צחוק רע ובלתי טבעי.
– טיפשונת קטנטונת, טיפשה, טיפשה, לכל דבר שטות מאמינה! אין שום ארץ פלאות בעולם. רימיתי אותך. כל הקיץ רימיתי אותך!
– לא נכון! – התקוממתי – עכשיו את מרמה אותי. ואולי תגידי לי איפה היינו כל הקיץ?
– טיפשה! קשרתי את עיניך וטיילנו בחצר שלנו וברחוב. סיפרתי לך כל העת בדיות ואת האמנת!
– והחיה שמששתי?
– זה היה זנבה של אוירה!
– והצפרדעים, אולי תאמרי, כי גם הצפרדעים היו אוזניה של אוירה?
– לא, צפרדעים? איזה צפרדעים? – אה, הצפרדעים! – היא חשבה רגע וצחקה שוב, הפעם היה צחוקה עליז מאוד, אך לא נעים לאוזניי – אלה היו החלונות, שְמשות החלונות שלביתנו.
– והפרחים? – חקרתי.
– מטפחת-האף של אמא. מטפחת מבושמת בבשמים!
נשתתקתי.
– רואה את, כמה את טיפשה! – הריעה זויה תרועות ניצחון.
– בעצמך! – עניתי בביטחון גמור.
– מה-ה? – משכה זויה את המילה הקצרה ואַפה נצנץ באפלולית החדר.
– את אינך יודעת כלום – השיבותי. – אני, בכל זאת, הייתי בארץ הפלאות!
 
(1939)