ואלו ימות סטפן גרט

א

להקיץ אל היום המלא והחם. לאחֵר את צינת השחרית, את מגע רוחותיה. מדרגות רחבות ולבנות אל שדרה צעירה שבגן. השׂיבה בבדי הברושים היא שיבת נעורים.
סטפן גֶרְט, המשורר המזקין, מהסס בלכתו. נשען על מסעד המרפסת, עומד ומביט הגנה. ומקשיב: מה כבדה הדממה. מה סמיכה היא. יפשקנהּ הרוח בזיע-עלה. מה דחוסה היא. מה קשה!

הוא עוצם את עיניו - קול הנפץ מעבר לים. באירופה. אין אונים ומפולת. איך ישכח? הוא, ההלך, אהב את קרני משעוליה. בשדותיה עבר בימים, ובלילה נטה ללון בבתי המרזח. ושר לה - בלשונה. והמה אומרים: מלחמה. כל דמיה צועקים אליו מעבר לים.

והנה הדממה הדחוסה. לנפצה, לכרסם את בשרה בשיניים.
- או שמא אין כפרה?

כי אולי חייב הוא לאהוב את הבוקר הזה. כמו שאהב את הבוקר ההוא בנכר הזורח. באוגוסט. שנת אלף תשע מאות וארבע עשרה.
עם הכלב דולצֶ'ה. והילדה הקטנה, דקת הצוואר וירוקת העיניים. ועם הכֶּרך הכחול, המאושר, הכרך התמים של הטֶרְצינוֹת [לרוב - שירים בני שלוש שורות].

והוא אז צעיר לימים ושבוי לימים ולילות.
עשרים וחמש שנה. והנה הבית - בית בנו. בית בנו, הרופא הקטן.
סטפן גרט מנסה וטועם טעמה של מילה חדשה במילון רגשותיו: מולדת. הטעם מריר וזר.
הוא נבהל: מולדת. כאזיקים על רגליו הכושלות של ההלך.

- סלח, ריבונו של עולם. סבא היה יהודי מגליציה.
סטפן גרט מתבונן בכיפת השמים - היא זכה עד שקיפות כדורית, מעוגלת.
כזכוכית על גבינה.
כזכוכית על גבינה מסריחה.
ואנו כלואים תחתיה.

***

הדרך מן הבית הקטן גולשת אל חוצות המושבה. נפתלת ונפגשת עם הכביש ומגיעה אל לובן הכתלים של הבניין הקר והאדיש, כמצבה על קבר רענן - בית החולים.

עכשיו עובד שם הבן. הבן יוסף. בכורו של סטפן גרט. וסטפן גרט רואה אותו מכאן: הבית הנקי והישר. כך הוא הבן. נקי, ישר, ויבש וקטן קומה. נקי נשמה ונקי כפיים. וטהור איננו. אזרח שקט הוא בנו של סטפן גרט. בנה של אנה-מארי.

- אל, אלוהים! - וגרט אינו משיג - חטאתי בשפתי ובלבי. הרי תמיד ביקשתי כי יהיו בנַי כאלה: בריאים, פשוטים, תמימי השגה, ככל אדם ישר מן היישוב. והנה ניתן לי. ועתה אינני יכול. אינני יכול. נחנק אני מול בריאותו המצוחצחת.

ואין מוצא - אין לי שום מוצא. חיי המשפחה בניקיונם. ובית זה נאה ומסודר. מילוי חובה שאין בו שמץ מום. איך הוא קידם את פנַי - מידת שמחה כנגד מידת ההכנעה. והכל כתוב. אבל מדוע בטוח אני, כי הוא ניעור בלילה משנתו ומעלה בזיכרונו את מספר קוביות הסוכר ששמתי אל כוסות התה שלי ביום. אלוהים, מדוע?

והוא אוהב אותי, והוא גאה עלי. הוא גאה כי אנוכי אביו. בנה של אנה-מארי! והוא חושב אותי לנקי-קרבַיים. כמוהו...
זה ביקורי האבהי. האב האובד חזר.
שמע: הוא לא חזר בו!
שמע: אני מאהבם המסולק של החיים. ותו לא. אירופה מאסה באהבתי. וכאן, בעיר, אשה קטנה אחת צנומת גזרה, גזוזת שׂער, קטנת שדיים, אמרה לי, כי זקנתי מאהוֹב. אז באתי אליך, כי גרשתני ורוניקה, אל אהבת הבן שלך, בנה של אנה-מארי. ואתה צוּויתָ, זכור ושמור את הדבר: וכיבדת...

דע: רוויתי את החיים, את בשרם החי ואת נשמתם היתֵרה. ואהבתי מכל בעולם להשכים אל ריח מֶקֶק הספרים על חופו של נהר, כשבגדי ספוגים ניחוח זיעה ובשְׂמים לפנות בוקר.

זהו אביך - בני בכורי יוסף, בנה של אנה-מארי, רחוץ הנשמה.
ראשו של סטפן גרט נמוך מאוד, הנה סנטר נוגע בחזה. ועל העורף לוחצת, כעול ברזל, המחשבה הטורדנית ההיא, שאין הוא רוצה לחושבהּ:
- הנער אֶרנסט, בן סורר ומורה, צעירִי ארנסט - אצלם, במחנה ההסגר. הם יערפוהו ככלב - את הנער שלי.

ובמרחק לבן בית החולים, כמצבה על קבר רענן.

***

הנה כלתו של סטפן גרט קרבה למדרגות הלבנות. בזרועותיה כיור מלא כבסים. מטפחת צבעונית-ירקרקה יורדת על מצחה המתעגל עד גבותיה הבהירות מדי. גרט מתבונן בהילוכה הקל והקצוב, בניע ירכיה, וחש את הניגוד המאיים בין מוצקוּת שוקי רגליה ובין רפיון כתפיה הגולשות. והוא שבוי בקסם הנשיי של עבודת הבית הקשה, האמהית, אף באין ילד.

והוא חושב: כיצד היא יכולה עם בעל זה...
ואיננו גומר ונבוך ונזכר, כי הוא אבי בעלה.
היא מעלה את הכיור על מדרגות הבית. מעמידה אותו לפניה, וידיה לשות בכבסים. גרט רואה כמה גדולות, כבדות, מרוסקות, מה אדומות ידיה על לובנם המסנוור של הכבסים.
היא מרגישה במבטו ומנסה להחביא את כפותיה בין הלבנים, או קרוב לגופה מתחת לסינור.
וצר לו עליה משום מה מאוד, ולבו נצבט מחיבה פתאומית וחומלת. הוא אומר:
"הנה..."

אז נתלות בו עיניה הגדולות והריקות, וירק המטפחת נשקף בהן, כמו גומא בבריכות עזובות, - לאט לאט הן מתמלאות בפחד.
מדוע היא מפחדת מפני? - חושב גרט.
ורוצה להתבצר מפחדהּ במילת פיוס. ומגמגם:
"עייפת מאוד, חנה?"
היא לוחשת:
"אעלה לתלות את הלבנים על הגג. החום גובר. ילך נא פנימה, אל הבית, אבא".
גבו של גרט כפוף והוא נכנס הביתה.
"אבא! השמעתְ, ורוניקה? הקשיבי קשב רב, ורוניקה - היא אומרת לי: 'אבא'". -

***

מדוע הוא אגר את כל ספריו, הבן יוסף, בכורו של סטפן גרט? ומי זקוק להם בחדר זה? פה הם עומדים ומעלים אבק - מיותרים ורק טרחה לחנה.

היום הם מסתכלים בסטפן גרט כגדוד אויבים, נֹכרים וקטגורים. למה הם רודפים אחריו?
הן הוא יודע, כי מחציתם מלאכה ועשייה, הן הוא יודע כזב שבשגגה ואין אונים, היפייפוּת המסתירה מעין את התהומות שבין מילה לרגש - ואין הם שואלים את פיו עכשיו. והם חיים, חיים את חייהם ואין חוזרים אליו. אף טעויות הדפוס בהם חיות על דעת עצמן. ואין עוד לדכאן. שירים ופרוזה, נוֹבֵלות ומסות.

למה הם רודפים אחריו?
רק עוד נשמר החום הילדותי בכרך התמים של הטרצינות.
סטפן גרט לוקח אותו מעל האצטבה ומדפדף בו. ועיניו נתקלות בשיר אחד אשר נשכח מלבו לפני עשרים וחמש שנה. ונדהם:
- הנער הזה שכתבוֹ היה משורר גדול. באיזו הדרך איבדת את עצמך, סטפן גרט? לא לחשוב, לא לחשוב, לא לחשוב.

והוא מניח את הספר הכחול על השולחן של בנו. ושם בתוך מסגרת - תמונה קטנה אבל ברורה מאוד - אנה-מארי, האם של הבנים, אנה-מארי, אשתו של סטפן גרט.
היא מתה לפני חמש (חמש או שש?) שנים. כשהוא היה במסעות בלונדון.
הנה פניה - ללא כיעור ויופי. רק דק מדי הפה, קמוץ וצר. האף ישר מאוד, והעיניים בלי גאווה, בלי כיסופים, בלי חום, וזאת ההבעה האווילית של מאמץ נצחי להיות חפה מחטא ומכובדת, וראויה לכל תהילה ושבח. כמה קטנים פנייך, אנה-מארי.

- ודאי הייתי בעל רע מאוד. ודאי בגדתי בך שבעים ושבע. ודאי פגעתי בכבודך, בהרגלייך. ועזבתיך לא פעם עם סבלך. אבל את, אנה-מארי, איך ידעת לבוא בין הבריות בדמות קרבן, בדמות עולה זכה, איך ידעת להיות לי למכשול, להקיפני בקטנות, להכשילני בחשבון פעוט, לשנוא את כל שירַי, להתקשט בשמי וללמד את בני יוסף היות אחר ממני.
ארנסט נמלט מידייך, אנה-מארי, נשמט מידַי.

והוא חושב: עשרים ושש שנים היית אשתי, אנה-מארי. איך זה קרה? איך קרה הדבר? מעולם לא אהבתיך, אנה-מארי. רק היית לפנים עירומה, ורודת עור ושחורת שׂער.
ושוב הוא מתבונן בתמונתה, ומשהו זועק בו: הצילו! והוא במבוכה, אובד עצות וחפוי ראש. הוא אומר בקול:
"היית שחורת שׂער, אנה-מארי".

ועתה הוא יודע, כי בפגישתם האחרונה, היא היתה אדמונית. היא אולי הייתה אדמונית גם בפגישות הקודמות. והוא אף לא שם לב, גם לא שאל מתי חל השינוי. רק עכשיו הוא יודע, כי באחד הימים צבעה את שׂערה - והוא אף לא ראה.

והוא פונה אל התמונה:
"את סבלת מאוד, אנה-מארי".
ובפעם הראשונה בימי חייו הוא אומר זאת בלי רוגז.

***

מבעד לשלבי התריסים מסתננת השמש, היום כבד וחם. כבד הוא וארוך. עיני האדם צופות פני הערב וידי האדם הזדקנו מאוד.

ב

נצמד הערב אל כותלי הבית. במעגל השקט של המנורה שלושה ראשים כפופים על צלחות. הילת חשמל מתה וצהובה - רק בקצותיה רועדים צללים מרטט הצמחים הנפתלים, המטפסים על מסעד המרפסת.

קמוצים ומעטים הם הדברים. כל כך כבד הוא פיו של הבן יוסף. כבד הוא מבטו של סטפן גרט. הם לועסים, וקפאונם באור. רק חנה מתרוממת לפרקים. עוברת את גבולות האור - חוזרת, ובידיה כד, או ספל, או צלחת.

עכשיו זרועה חובקת קערה. ויד שנייה אוחזת במשענת הכיסא של בעלה והיא מביטה אל מעבר לגבול החושך, ואומרת: מכונית. השניים מפנים ראשיהם אל הכביש הרחוק, אל הדרך האבודה באפלה, אל עבר בית החולים.

פנסים של מכונית. פנסים של מכונית מתקרבת.

ושוב חיים פניו של סטפן גרט והוא מביט אל חנה ומחייך, והוא צוחק גם פנימה אל נפשו: העוד לא פגה ציפייה, זקן? וכי יבוא אורח, סטפן גרט?
אבל פניו רחבו פתאום מאוד, ונשימתו חרדה כאיילה - רק פני הבן קודרים כשהיו. והוא אומר בלאט: לא ייתכן.

לרגע נעצרת המכונית, אי שם הרחק בקצה המושבה, ושוב צצים הפנסים, והם עולים בדרך האחת, בדרך אל ביתם ומנורתם.

חנה פולטת:
"אלינו..."
כמצניחה כלי חרס.
וכבר הגיעה מכונית. וכבר כבו הפנסים, וכבר נישא ממנה קול אל המרפסת:
"פה גר סטפן גרט?"
הקול הזה! קולו של ידיד. איך מצלצל הוא בחייו של גרט כפעמון, מימי הנעורים, עוד בטרם נשבר והיה לקול גבר. לעולם לא יטעה סטפן גרט, לעולם לא ישכח את הקול!
הוא קופץ ממקומו, ורץ במדרגות קל רגליים, ואיננו מרגיש כלל בטרפי המטפסים השובים את שרוולו, ונקרעים עליו, כאילו התיר אזיקיו של הערב הזה.
וכבר הם עומדים לחוצי ידיים, סטפן גרט וידידו - הרופא הגדול.
כה שונים. סטפן גרט רחב כתפיים, גבוה, והכסף דשן בערמון שׂערו, וראשו קצת נטוי לכתפו השמאלית, כמקשיב אל דפיקת לבבו שלו. השני, הרופא, הוא צנום וארוך, וכתפיו ירודות, ועורו כה מתוח על גרמיו, סביב עיניו הנבונות, ושפם לו אפור המכסה קצות שפתיו, וראשו הקרח נטוי קדימה, כמקשיב לדפיקת לבבו של זולתו.

הם עולים למרפסת לחוצי ידיים ובלכתם בוחנות עיניהם זה את זה -
וקמים לקראתם הכלה והבן.
יוסף הרופא הקטן כיאות לו - ברוב כבוד לרופא הגדול; וחנה אובדת עצות, כנואשת, כאילו מצויה במחתרת ואין להשיגה, כי היא היתה הראשונה שראתה את המכונית.
וגרט מסביר:
"הם בני וכלתי".
וגרט אומר:
"כל כך יפה שבאת".
ומביט בשעון ותמה:
"כל כך מאוחר!"
וידידו הרופא מחייך חיוך עצבות ומתנצל (מדוע הוא מתנצל?) - "היה פה בבית החולים - אחד - רציתי שיחיה. נסעתי אליו, כי ביקשני לבוא אליו..."
ומסיים:
"ומת".

הבן יוסף חוזר אל השולחן, כמו כלב שהִכוהו על הראש.

***

מאוחר אחרי הארוחה. מול המנורה. שניהם. ובשתיקה. עשן סיגריות באור חשמל מצהיב לפתע כענבר. קמטי חיוך לאים סביב פי הידיד, מתחת לשפם האפור.

והוא נזכר לפתע:
"כן, שכחתי!"
ומוציא מעטפה שכולה תכלת ונותנה לידי גרט.
"סטפן גרט", כך כתוב על המעטפה שכולה תכלת. זה הכתב הנמרץ, הזריז, הגברי. וסטפן גרט יודע כי כתב אשה הוא. והוא יודע כל ציפורן בידה של האשה. ואיננו מודה. ומכניס את המעטפה שכולה תכלת אל כיס מעילו, וחושב: אקרא לבדי בלילה.

פרפר לילה צהוב ומכוער נתקל במעופו בעששית, צונח על כפו של האורח.
השפם האפור מתרומם קמעה. והראש הקרח מורכן על כנף מפרפרת, של הפרפר עבה הגוף, המכוער. והעיניים הזהירות מאוד על כנפי הפרפר. אבל מדוע הוא אומר כאילו הביט השמימה?
"כוכבים בלילות, ברד של כוכבים".
סטפן גרט מחייך:
"אתה המשורר".
ידידו מצטחק:
- "אני רק רופא", ומרים את עיניו מכנפי הפרפר ואומר: "אבל אני אוהב את הלילות, את רוך הלילה בראשית תשרי, אצלנו".
סטפן גרט שומע: אצלנו.
ומר לו מר. הוא אומר: "הרפואה אינה נזקקת ללשון. וטוב לך לומר: אצלנו".

והוא רוצה לומר דברים אחרים; והוא רוצה לומר לו לידידו:
- ראה, את בני הבאתי לפניך, הלא גם הוא רופא, אבל מדוע אתה גדול והוא קטן. ראה, אתה אומר "אצלנו". אולי בארץ הזעירה הזאת מותר רק לענקים לחיות, כי היא קטנה ומפעלה גדול, ובכן, מדוע בני יוסף - ננס? והוא רוצה להפיל את תחנוניו: אינני זקן מלהבין את אלה, אינני זקן מלהגיד "אצלנו", אבל מדוע באתי הנה הקבצן לחזר על פתחו של בני והוא דל ממני?
והוא שותק. - רק לא זיכרונות, רק לא עבר - אנא!
ידידו מביט בו בעין קרירה ובוחנת ושואל:
"מחנק? ולחץ בחזה? והרגשה של פחד?"
סטפן גרט מהסס: להודות? ונזכר במעטפה שכולה תכלת ומשקר:
"לא".

האורח מניע ראשו לאט. וידו יבשה וחמה על כתפו של הידיד. הוא אומר: "השעה מאוחרת, עייפתי. וגם אתה, מוטב שתשכב לישון, סטפן".
וסטפן גרט מניח עליו את מבטו האוהב: כי לא הסכין לשמוע מפי ידידו את שמו - סטפן.
האורח נבוך מעט. ושניהם מחייכים.

***

ופריחת הלילות רוויה וכבדה, ההרדוף הלבן בעטרת פרחיו, באחרית הדרם. הירח הזה, הצחור, החלק, הירח הזה על פגיון הברושים, הירח איננו מניח לישון.
אין אונים וזִקנה. הזקנה מבוצרת במכתב מאורך במעטפה שכולה תכלת.

הוא לא יפתחנהּ. לא, לא. אולי מחר לאור היום, אולי מחר לאור השקט, אבל עכשיו לא יפתחנה.
והוא איננו יכול לישון. ויושב ומביט בחלון. ושוכב, ואיננו ישן. וחושב:
ורוניקה.
ומדמדם:
ברניקי.
וצועק:
זונה!

***

ובקצה האשמורת, עם שקיעת הלבנה, הוא משביע עצמו בשבועת היגיון:
ארץ זו, אשר אליה נשא את נפשו משה האיש וראה אותה גדולה ורחבת ידיים מראש נבו,

ארץ זו שהכילה יגונו של איוב,
ארץ זו שהיתה רחבה כתבל לישוע העלם -
למה היא לוחצת עלי כמגף זר? למה?

דל אני, אני דל באלפי ישראל. קבצן אני, כפוי טובה אני, מחזר על פתחי נשמתו של בני הננס. ובהרדמו יורד אליו אחד מן המשמר השחור ואומר לו:
רוזֶנְגַרְטֶן.
סטפן גרט מרכין את ראשו:
כן. רוזנגרטן. שם סבי היה שמואל רוזנגרטן. וזהו שמי. ובכן מה?

***

לפנות בוקר באפר האור הראשון הוא ניעור ואיננו יודע מה היה לו. רק שפתיו עוד לוחשות תחנונים:
את ארנסט. את הנער ארנסט. אל תשלחוהו לטבח, את הנער...
וכלהב החרב תלויה מעליו המילה:
מלחמה.

ג

כתמונה עתיקה על מצע של זהב, הברושים הכהים על פז הבוקר. אבקה של כתם בשׂיבת עצי הזית, ותכלת מוקרנה בראש גבעות. הרחק מאוד, בשיפולי ההר - העֵדר. זקוף ושחור גלימה הוא הרועה, והכבשים אדומות גב.
והכול על מצע של זהב - כתמונה עתיקה.

שקעו חלומות הלילה, שקעו דמדומי השחר. בהיר ושלֵו הבוקר.
סטפן גרט מצטחק אל אורחו:
"יפה הבוקר אצלנו".
האורח לוגם מן הספל. זהירוֹת עיני האורח. לא שקטות עיני האורח. הוא עונה קצרות:
"יפה".
ושואל:
"איך ישנת הלילה, גרט?"
סטפן גרט מתבונן בו בדאגה קלה: "דומני כי אתה זקוק למרגוע. הזנחת עצמך, הרופא".
מחייך האורח, ומשקיע עיניו בעיתון: "אני? חסון אני כשלד - לא יאונה לי דבר".
ועיניו בעיתון. ושפתיו לוחשות: - מלחמה.

הוא גומר את התה, ויורד למכונית ונפרד. ולוחץ את יד ידידו:
"עוד נתראה, בעולם היפה הזה. רק אל תרבה לחשוב, גרט".
ושולח מבט אחרון על הפז השפוך בתכלת, על הבית לבן המדרגות, על הברושים הכהים והזקופים.
יושב ליד ההגה ואת העיתון מוסר לידיו של גרט, ומניע ראשו לגבי ידיעות העיתון:
"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". [על יסוד תהלים, פרק קכד, פסוק 7: "נפשנו כציפור נמלטה מפּח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו"]

***

שכב היום פרקדן על מדרגות הבית. עצל היום וחם. הבית ריק. הבן יוסף נסע אל חולַיו. והכלה ירדה למושבה לקנות צורכי הבית. בחדר שישן בו האורח נשאר פתוח מול מנורה כבויה הספר הכחול של הטרצינות.

וסטפן גרט חושב כמעט בלעג:
- עדיין הוא קורא שירים.
בכל זאת חם בו לבבו. והודייה בלבבו. וטוב לו, כי בחר הרֵעַ דווקא בספר התמים הזה, בספר הכחול של הטרצינות. ולפתע שוטפים את לבו רחמים: על עצמו, על הבן, על הבית הזה, על חנה, ועל העולם כולו, העולם יפה הצבעים וקסום הקולות, העולם השוקע הזה.
ואיננו חושב עוד על ארנסט, ואיננו חושב על המעטפה שכולה תכלת. ואילו היה חושב - היה, ודאי, סולח.

אך הוא אינו סולח ואינו מבקש סליחה. הוא שוכב על הספה הרחבה ולפתע שקט לבבו עד מאוד. והוא נרדם, וישן שינה של שכחה ופיוס - עד הערב.

***

לפתע הוא ניעור ובחלון כחול רועד כוכב אחד. בבית דומייה. והוא נבהל ולו נדמה, כי אחד הוא בכל העולם. עזוב הוא לעת זקנה - אין לו אלוהים ואשה אין. רק הכוכב הבהיר הזה בחלון הכחול ותו לא.

הוא שוכב ומביט בכוכב - לקום?
וקם ואיננו משיג: כך ישנתי כאן כל היום, ולא בא איש להעירני לסעודה ואיש לא ראה כי אינני. ואילו מַתי, היו שוכחים לקברני.

הנה עד הלום גירשת אותי, ורוניקה. את מכתבך לא אקרא, נמרה חביבה ורוניקה.
הלא על חזי הוא, בכיסי הוא, כאן אתי. הוא מוציא את המעטפה, והוא רואה אותה ראֹה היטב לאור הכוכב היחיד. כי כולה תכלת.

ידו מגששת על השולחן והוא מוצא סיגריה וגפרורים. מצית את הגפרור כדי לקרב אשו אל הסיגריה, חוזר בו אך את הגפרור איננו מכבה. את המעטפה לוקח בידו ומאיר את הכתב הגברי, וקורא שוב: סטפן גרט.

אחר כך מעלה באש את קצה המעטפה שכולה תכלת. קשה להדליק בגפרור יחיד את הנייר העבה. הגפרור כבה. והוא מצית גפרור שני. הנה דולקת המעטפה, לאט לאט, מן הקצה אל הקצה.

אולי, חושב גרט, אולי כתוב במכתב הזה, "אהבתיך, סטפן, שובה אלי, ניחמתי על רוע לבי. שובה, שובה ואחזה בך"... ואני הפחדן!
צורבת האש את ידו והוא זורק את הנייר הדולק אל המאפרה. והנה רק קומץ אפר.
ובא השחרור הגדול, הרווחה הגדולה.
רק לרגע.
ואחר כך הוא יושב בחושך מול קומץ האפר - כערער מיער שרוף.

***

- - - וקם ויוצא למסדרון האפל. קרן אור רחוקה בוקעת אליו מאחת הדלתות. הוא הולך אל האור, והנה המטבח. חנה כורעת על הרצפה מול דלי נוצץ ובידיה מטלית אפורה ועבה.

קורן החשמל הצהוב בצוהב שערה של חנה. והיא כורעת על הדלי והמטלית כדמות שפחה מסתורית מכתבי הקודש.
על מזוזת דלת המטבח נשען סטפן גרט:
"כל כך מאוחר בלילה את עובדת, חנה".
זוקפת אליו את עיניה בהירות הגבות, וידיה על הדלי.
"ויוסף, חנה?"
עכשיו עובר רטט בכתפיה: "חשבנו כי נסע העירה, אבא... והוא בבית, ולא אכל? - לחמו ערוך על השולחן של המרפסת, ילך נא ויאכל, אבא, כי הנה עוד מעט חצות".
גרט אומר: "אינני רעב".
ומוסיף להתבונן בידיה העובדות. חום עלה מידיה. הוא חושב: - את לחמם אני אוכל. ועבודתם בלילות.
"ויוסף ישן, חנה?"
חנה מספרת: "יוסף נסע אל המושבה הסמוכה, המסכן. אף בלילות לא ימצא מרגוע. ילד גוסס במושבה הסמוכה. ופה אצלנו היה אחד, שומר, נפגע בכדור, באקראי, ולא יכול להגיע לבית החולים - הביאוהו הנה, אל המטבח, וזה עתה הוציאוהו לבית החולים בעזרת החובשת. הנה את דמו אני שוטפת".
גרט רואה - רק עכשיו הוא רואה: כתמי דם על רצפת המטבח.
וזועק בו הלב:
אנשים, אנשים חיים!
וכקוסמת מכתבי הקודש כורעת חנה על הדם.
והוא נזכר בשיר אחד עתיק, משירי משורר לשונו, ונדמה לו כי רִפְאוּת בשיר. ונדמה לו: עכשיו היא תבין.
שואל אותה: "אוהבת שירה, חנה?"
ייסורי עייפות בעיניה: "אין לי פנאי לשירה".
אך הוא איננו שומע את דבריה. הקוסמת הכורעת על הדם, מי כמוה יבין השבעות?

הוא נשען אל מזוזת הדלת וקורא באוזניה לאט לאט, כמשביע, את הטורים האהובים עליו. כחורז אלמוגים אל צווארה הנטוי על הדלי.
הוא גומר ושותק. ועתה הוא שומע: אל תהום שתיקה אויבת נפלה המילה האחרונה של השיר.
בעיניה הזקופות של חנה נאבקים תימהון ופחד ובוז. ושפתיה ממלמלות:
"ילך נא, לאכול או לישון, אבא".
והוא הולך.

***

הוא הולך, הוא הולך.
אל הגן הכחול הלילי,
אל העמק, אל הגבעות,
אל האדמה הזאת, הוא הולך, הוא הולך.
בידיים זהירות מעודנות נושא מעליו הלילה
את כוכבו.
והוא הולך.
הדרך גולשת, הדרך צונחת, הקוצים אוחזים בבגדיו, דוקרים את רגליו: עמוד!
איך אעמוד ואני נשבעתי לאוהבך הלילה, אדמה זרה, אדמה נכריה שלי, מולדת שלי בלילות.

אל בית בני הננס לא אשוב, אל הפחד בעיניה של חנה לא אלך. לא אפנה אחור אל המפולת שמעבר לים פן הייתי לנציב מלח.
שַׁם בני יחידי על העקדה - הנער ארנסט...
ואם לא שעה אֶל קֹרבני הטוב, אל קרבני הרע שעה - השמימה עלתה הקטורת מאהבַת ורוניקה. ועכשיו אין לי דבר אלא אדמה זאת וקוציה. אולי תפלח את חזי בשיר אחרון, והיתה עמי בשר אחד ושיר אחד.
והדרך צומחת, והדרך אובדת ואין דרך.
רק נקיקים וקוצים וכוכב אחד מלמעלה -
וקול אדם מאפלה קרובה:
"הי, מי שם?"
קרשה השתיקה על שפתיו של ההלך.
ואם יאמר לו: סטפן גרט. מה יודע הלילה הכחול על סטפן גרט? ואנשי המשמר בלילה מה להם, מי להם סטפן גרט?
אבן מתגוללת, אחריו רודפת האבן. נפול תיפול האבן ותידום. כל האבנים דוממות.
הולך סטפן גרט, הולך...
"הי, מי שם?!..."
ירייה בודדה בלילה.
גווייתו של אדם מזדקן בלילה.
שיר לא הושר בלילה,
המוות קל בלילה.
גבוה הכוכב מעל לעמק, עמוק הגיא מול גובה הכוכב.