​כעת, עם הדפסתם, נעים המכתבים שכתבה לאה גולדברג אל חברתה מינה לנדוי מן הארכיון אל הספריה, מן המגֵרה אל המדף. מכתבים אלה פותחים צוהר אל ילדותה של גולדברג היוצרת ומאפשרים להתוודע שנית – לאחר פרסום היומנים – אל גולדברג הילדה. הודות להתקנתם הזהירה, המותירה אותם קרובים ככל הניתן אל מקורם, מאפשרים המכתבים לעקוב אחר התהליך שבמסגרתו רכשה גולדברג את השפה העברית ואחר התייצבות מעמדה של שפה זו אל מול לשונותיה האחרות של גולדברג. במובן זה עשויים המכתבים לשמש מצע נוסף לחקר יצירתה של המשוררת, הסופרת והחוקרת – מהיבטים ביוגרפיים, לשוניים ותרבותיים. בה בעת מתעדים מכתבים אלה את סיפור העשור השני והשלישי לחייהן של שתי נערות יהודיות מליטא בין מלחמות העולם. ילדותן, נעוריהן ובחרותן של גולדברג ולנדוי הן בה בעת סיפורן האישי וסיפורו של דור שלם: פליטוֹת מלחמת העולם הראשונה, תלמידות הגימנסיון העברי בקובנה, סטודנטיות זרות בגרמניה הויימארית, דוקטורנטיות בגרמניה הנאצית. כשתעלינה לארץ באמצע שנות השלושים הן תותרנה מאחוריהן עולם יהודי שלם, העתיד להיחרב תוך זמן קצר. נקודת התצפית שלהן כנשים מוסיפה נדבך חסר בכתיבתה של ההיסטוריה היהודית על התקופה ומאירה את פני הדור והתקופה מן השוליים: את יהודי ברלין בעיניהן של שתי יהודיות מקובנה, את גרמניה הנאצית בעיניהן של שתי סטודנטיות זרות, את יהודי ליטא בעיני מי ששב לארץ זו מברלין. אחרית הדבר המובאת כאן נועדה לסייע בקריאתם של המכתבים כמסמך היסטורי וביוגרפי ולהשלים את המידע הדרוש להבנתם.[1]

למאמר המלא