"סוף סוף הגיע היום המאושר שבו אני יכול לכתוב לך. ספרתי את הימים! לא קיבלתי חדשות ממך מאז המכתב שהגיע אלי ביום ראשון האחרון. איזה סבל נורא! בכל יום שבו קיבלתי מכתב ממך הרגשתי מאושר. המכתבים הם הד של כולכם, הד של חיבתכם המחממת את לבי המסכן והקפוא. קראתי את מכתבך שלוש פעמים, ספגתי כל מילה, עד שהמילים הכתובות הפכו למילים מדוברות ויכולתי לשמוע את קולך קרוב אלי." 31 בינואר 1895, איל דה רה.

 
מכתב זה, שאלפרד דרייפוס כתב ללוסי לפני שהגיע לאי השדים, חושף את "הפרשה הפרטית" שמאחורי הכותרות בעיתונים. מילים מלאות תשוקה של אהבה ומסירות מגלות לנו אדם רגיש, רחוק מהקצין הקר שראה העולם החיצון.

..."אם אמות לפני שיטוהר שמי, אני מפקיד בידיך את כתיבת הסיפור שלי", כתב אלפרד ללוסי. היא הייתה הסלע האיתן של האסיר, מקור כוחו ותקוותו. כך היה גם אחיו היקר, מתיה, הקרוב אליו מבין ששת אחיו ואחיותיו. הוא כתב לאלפרד באופן קבוע כדי לדווח על התקדמותו ולעודד את רוחו. יומיים לאחר טכס ההשפלה הוא הביע את חיבתו העמוקה אליו: "אני אוהב לקרוא לך, פרד יקר ומסכן שלי, בשם שבו השתמשתי מזמן; כשאני קורא לך כך, נדמה שמחשבותיי קרובות אליך יותר, ואתה מרגיש הקלה מהיותי איתך." (7 בינואר 1895).