שחר אבקשך – על שירת הבקשות במסורת ספרד ירושלים

---

לא הרי הבקשות הגדולות, שכתבו רב סעדיה גאון או ר' שלמה אבן גבירול (כתר מלכות), שהן ארוכות, הגותיות, ומעמיקות, כהרי שירי בקשות קצרים שנכתבו עוד בראשית ימי הפיוט הספרדי (ר' יצחק אבן מר שאול). ואולם הצד השוה שבכולם, שלא נכנסו לתוך התפילה הקבועה (כמו "יוצרות", "קדושות" וכו'), והם עומדים בפני עצמם, הן דרך תפילתם ושירתם של יחידים או ציבור מחוץ למערכת התפילה הממוסדת.

מכאן נתגלגל השם "בקשות" לקובצי שירים ופיוטים, שבהם הביעו יהודים אמונתם, בקשותיהם, כמיהתם ושמחתם. אמרו אותם בדרך כלל בבוקר, כהכנה לתפילת שחרית ובהזדמנויות אחרות.

ניתן למצוא אותם במנהגי הספרדים (ראו לדוגמה קובץ בקשות בסידור ''תפילת החודש'', שנדפס בליוורנו על פי החיד"א) ובסידוריהם של יהודי בבל. אף במנהג אשכנז אצל יהודי גרמניה מופיע שירו של רשב"ג "שחר אבקשך צורי ומשגבי" לפני תפילת שחרית.

הבקשות: ממושג למוסד

בכמה קהילות בישראל הפך המושג ''בקשות'' למוסד, לאירוע קבוע ומאורגן שבו משתתפים רבים, חכמים כפשוטי עם, המתכנסים יחד בעיקר בימי השבתות ושרים את הבקשות. הבקשות של שבת הן כנס מוזיקלי מיוחד, המתקיים בבתי הכנסת בליל שבת, מלפני עלות השחר (שתיים עד שלוש לפנות בוקר) ועד תפילת שחרית (בערך ב־7:00 בבוקר). המנהג קם ונפוץ בשני מוקדים: בחלב שבסוריה (המכונה ארם צובה), ואחריה בשאר קהילות סוריה וארץ ישראל, מצד אחד, ובמרוקו שבפאתי מערב מצד שני.

במרוקו התפתח מנהג ייחודי, רחב ומגוון של שירת בקשות. מנהג הבקשות המרוקני קרוי בפי הנוהגים בו גם "שיר ידידות", על שמו של קובץ הפיוטים העיקרי שבו מרוכזים פיוטי הבקשות.

אלו שני המוקדים המרכזיים של ה"מוסד" בקשות. ואולם בקהילות רבות, בבגדד שבבבל, בקהילות הבלקן וצפון אפריקה נותרו מנהגים של שירת קבוצות ובודדים המשכימים לפני התפילה ומשוררים פיוטים ופרקי תהלים. בסקירתנו נתרכז במנהג יהודי חלב ונעיר בהשוואה גם ל"שיר ידידות" המרוקני. כאמור, מנהג שירת הבקשות של יהודי מרוקו הוא נושא רחב.

מקיימים את הבקשות בלילות שבת של החורף, שלילותיו ארוכים, משבת בראשית (לאחר חג הסוכות) ועד האביב. שבת זכור (השבת שלפני פורים) אצל יהודי מרוקו ושבת הגדול (הקודמת לפסח) אצל יהודי חלב.

מה הביא להקמת מוסד הבקשות?

א. תפילה ותורה בשעת רצון

כאמור, שירת תפילות ובקשות מחוץ לתפילה הקבועה הייתה מקדמת דנא. ואולם נוסף לה ממד חדש לפי המקובלים בצפת, והוא ייחודו של זמן החיבור בין יום ולילה – בסמוך לעלות השחר, שזוהי "עת רצון" (בשעה זו נאמרות סליחות, נערכות כפרות וכיוצא באלו). זמן זה – אין לבטלו בשינה (קל וחומר אחרי שינה מספקת בלילות החורף). יש למלא שעה זו בתוכן רוחני חוויתי.

ב. העצמת מהות השבת ועונג שבת

שתי פנים לה לשבת: זכור ושמור. "זכור" – מתייחס למצוות עשה, כמו קידוש, המזכירות מהותה של שבת. "שמור" – מתייחס ללא תעשה, איסורי מלאכה בשבת. בספרות ההלכתית הודגש הצד של "שמור", ואולם המקובלים הדגישו את רעיון שבת המלכה, המאחדת חתן וכלה, הקב"ה וכנסת ישראל. פיוטו של ר' שלמה אלקבץ מתלמידי האר"י, "לכה דודי", הוא סימן וסמל לכך.

על ר' ישראל נג'ארה, הדומיננטי כל כך בשירת הבקשות, מספרת האגדה:

"וכבר העידו על מהר"י נג'ארה שבכל ליל שבת היה משורר לכבוד שבת, ושלח לו האר"י ז"ל צוואה שישב במורא, ובמצנפת על ראשו והגיד לו שכמה מלאכי השרת היו באים אצלו בליל שבת לשמוע אל הרינה. ואחרי שהגיד לו דבר זה היה יושב במורא ובאימה לכבוד המלאכים."

ואכן מימיו של ר' ישראל נג'ארה נתרבו פיוטי השבת, והיו לחלק חשוב בעיצוב אופייה של השבת.

ג. כוחו של ניגון

מקובלי צפת וחכמי המזרח כאדמו"רים חסידיים ראו בניגון דבר רוחני, ולא הסתפקו בהיתר לשיר, על אף החורבן, אלא חייבו שירה ונגינה, וראו בה כלי להתעלות רוחנית. אולם העולם המוזיקלי העשיר שמסביב היה קשור לפולחן נוכרי, ובעיקר לתכנים רומנטיים וארוטיים, והוא כונה בפי חכמינו "שירי עגבים".

ר' אברהם ענתבי (תקכ"ה–תרי"ח, 1765–1858), ששיריו נמנים עם פיוטי הבקשות, כתב בספרו "אהל ישרים", בשער השיר:

"כמה עונש מגיע לשומע שירי עגבים שכולם דברי חשק, ופירצה קוראת לגנב, ומכניסים באוזני שומעם, וכל שכן האומרם, יצר הרע כארס בעכנא [=בנחש]… ועל כן כל חכמי הדור להשגיח ולמחות על זה. ולהיפך אם משורר בלשון הקודש, כל מילה ומילה שמוציא, נוטל עליה שכר."

מאז ימי ר' ישראל נג'ארה עומד הוויכוח אם מותר לאמץ מנגינות ושירי חול של גויים, "לגיירם" באמצעות טקסטים של קודש ולהכניסם גם לבית הכנסת, לשיר אותם ליד שולחן שבת וכיו"ב, או שמא מקורם הפסול והאסוציאציות שהם מעוררים לתכנים המקוריים שלהם פוגמים, ועל כן יש לאסרם. ר' ישראל נג'ארה עצמו כתב שירים על פי מנגינות תורכיות וערביות ורומנסות ספרדיות. וכבר בזמנו יצא חוצץ כנגדו ר' מנחם די לונזאנו. הדעות רבות לכאן ולכאן.[1]

נראה, שמתקני הבקשות בחלב, כמו אלה שבמרוקו, פסקו שמותר לנכּס את הנעימות הזרות, שכן בכך יתקרבו אוהבי הנגינה לבית הכנסת:

וכך כותב ר' רפאל טבוש ענתבי:

"על כן בכל ניגון חדש שיצא מגויים, צריך לייסד לו דברים מפי ספרים וסופרים, דברי קדושה. כדי להמשיך הניצוץ מסיטרא אחרא לסיטרא דקודשא."
(ר' רפאל טבוש ענתבי (תרמ"ח–תרע"ט) בהקדמת ספרו שיר ושבחה)

ר' מרדכי עבאדי (נפטר בתרמ"ג, 1883), שרבים משיריו משובצים בבקשות, כותב בספרו "דברי מרדכי":

"וכן נהגו המשוררים שלפנינו ובזמננו לקחת ניגוני שירי נכרים ולהכניסם אל הקדושה, לעשות שירים לה' בניגונים ההם."
(דברי מרדכי, כד)

כל הטעמים הללו הביאו להקמת מוסד הבקשות. כך מובן מדוע שירת הבקשות מאז ועד היום היא מפגש של מקובלים וחסידים עם יהודים פשוטים שומרי שבת וקוראי עונג ועם יהודים אחרים, המוצאים קורת רוח בעיקר מן הצד המוסיקלי, ומתוך שלא לשמה באים לשמה.

מתקני הבקשות ראו את הבקשות כמוסד ראוי לברכה ועידוד. בפיוטים מפרי עטם, שהכניסו לבקשות, עודדו את הבאים לבקשות. להלן כמה דוגמאות:

חזק עם הקמים, בשעת רחמים
והיו תואמים, תואמי צביה
(סוף הפיוט "ויערוך צפצופי")

חזקו יד אנשי סגולה, הקמים בחצות לילה
נכון לכם משמי מעלה, טוב צפון לנצח סלה
(מן הפיוט "מי לה' אתי עורך")

קדמו עיני אשמורות, לבית א-ל אבוא בגבורות
בליל שבת אשיר שירות, רינה ושירה וזמרה.
אלי, ברך זאת החברה, ושלח הגואל במהרה
ואמור דיה, לצרה, החזר להם העטרה
(מן הפיוט "יודו שמך")

ולא נחה דעתם של המשוררים עד שאחד מהם חיבר שיר על סדר אלף בית, וזה ענינו:

אנכי אשאל מעם, ה' האלוקים – אמץ וחזק שמור גם ברך, אנשי בקשות
בעת רצון הם קמים, בשיר לך מרוממים – אמץ וחזק… אנשי בקשות

הבקשות כיום

אמירת פיוטי הבקשות לפני תפילת שחרית כמסורת יהודי בבל ואחרים כמעט נשתכחה. ואולם הבקשות של יהודי חלב נפוצו עוד בתחילת המאה העשרים לארץ ישראל על עדותיה. בשכונות הנחלאות בירושלים, בבית ישראל ובשכונת הבוכרים הייתה בעשרים השנים האחרונות עדנה לשירת הבקשות, ליתר דיוק לשירי הבקשות, שכן היום הם ידועים ומושרים בשלחן השבת, בישיבות ובמסיבות עונג שבת בבתי הכנסת. ישנם עוד מקומות שמשכימים קום כבתחילה, אך במקומות רבים שרים את הבקשות בערב (ובהם כוללים אף את שירי השחר והבוקר...) לאחר סעודת שבת.

מנהג יהודי מרוקו ב"שיר ידידות", שהיה מתחילה נחלתם של מעטים יותר, ושנשתכח מעט בעלייה הגדולה של יהודי צפון אפריקה, נתחדש ונתרענן בעיקר בזכות המשורר והפייטן ר' דוד בוזגלו ותלמידיו. עתה שוב מושרים שירי ידידות בבתי כנסת רבים.

המבנה התוכני והרעיוני של הבקשות

חכמי ארם צובה הסדירו את מהלך הבקשות. הם קבעו את סדר הפיוטים ואת ניגוניהם.

על פי שמותיהם של הרבנים המשוררים, ששיריהם נכנסו לבקשות, ולפי דבריהם על עצם מוסד הבקשות, נראה שהבקשות של חאלב במבנה הנוכחי שלהן נקבעו בראשית המאה התשע עשרה.

לבקשות מבנה רעיוני מסודר וברור. כמה מוטיבים מרכזיים נבחרו לבקשות:

• תפיסת האלוקות על פי הקבלה
• משמעות הזמן של אמירת הבקשות
• השבת – קדושתה, ערכה והלכותיה

הפיוטים רוכזו בקבוצות. בסוף כל קבוצת פיוטים משובץ פרק מתהילים, המושר כ"פתיחה" (להלן בפרק על המוזיקה) ולאחריו מתחילה הקבוצה הבאה.

שירת הבקשות מתחילה בפיוט "א-ל מסתתר בשפריר חביון", שסימנו אברהם מימון. פיוט זה, המפרט את עשר הספירות הקבליות (כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד), מפורסם גם בחצרות חסידים כשיר המושר בסעודה שלישית, גם היא שעה של 'רעווא דרעווין', רצון הרצונות. גם לפני אמירת הפרק המרכזי של הבקשות "מזמור שיר ליום השבת", מופיע פיוט: "רם אור גדול נעלם כתר מכתיר עולם בחכמה עשה עולמות כולם...", שעניינו השתלשלות עשר הספירות.

בסיום הבקשות מופיעים עוד פיוטים קבליים על אותו נושא (פיוטו של ר' אברהם ענתבי "אור צח ופשוט עילת העילות", ועוד אחרים), ועמם הפיוט הקבלי הגדול של ר' שמעון לביא "בר יוחאי נמשחת אשריך…". מכל האמור עולה כי המסגרת הרעיונית בפתיחה ובסיום מכילה פנייה לאלוקות במושגי הקבלה.

מוטיב אחר בשירת הבקשות הוא זמן אמירתן. הלילה הולך ומחשיך עד שעת חצות – החשכה גוברת והולכת זו מסמלת את זמן שליטתם של כוחות הרע. מכאן ואילך מתחיל הכיוון ההפוך – מן החושך אל האור. שעה זו של התחברות הלילה אל היום המתחדש היא עת רצון, וראויה היא לתורה ולזמרה. לנושא זה יוחדה קבוצת שירים, והיא פותחת בשירו של ר' ישראל נג'ארה:

יאמר נא ישראל, שירה לאל איום
רוחשים זמרת אל ידרשון יום יום

ובהמשך מחרוזות על פי כל אותיות הא'–ב' המסתיימות במילה יום.

לאחר מכן – שורת פיוטים על שחר. השחר מציין גאולה, כך על פי אגדה המופיעה בתלמוד הירושלמי (ברכות ד, ע"ב). שם מסופר על חכמים שהיו מהלכין בבקעת ארבל בעלות השחר. וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר ר' חייא לר' שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה [!] כל מה שהיא מנצנצת רבה והולכת.

וכך שר ר' ישראל נג'ארה:

אנא הושע מאור עיני, עבדך וראה בעוני, אלי אל תאחר
באורח מישור נחני, ובברכתך שלחני, כי עלה השחר.

ובהמשך מושרות מחרוזות שכל סיומיהן פסוקי שחר, ועד הפיוטים העוסקים בבוקר:

אשיר עוז אל לב חוקר וארנן לבוקר
יום יום אדפוק דלתיו ואבוא למשכנותיו
ואחביר מנפלאותיו להגיד בבוקר.

מצטרף אליהם פיוט ידוע בין החסידים וסימניו "שמעיה":

אודה לא-ל לבב חוקר, ברון יחד כוכבי בוקר

שאף לו מחרוזות המסתיימות במלה בוקר.

אחרי כמה שירי בוקר מגיעים אל היום בפיוט, שכל מחרוזותיו מסתיימות בפסוקים שתיבתן האחרונה 'יום':

אודה א-ל חי שמך, וארוממך
וזכר רב טובך אני מזכיר היום

את קבוצת שירי שחר, בוקר ויום מקשט פיוטו המפורסם של ר' שלמה אבן גבירול, המצוי בכל מחזורי הבקשות:

שחר אבקשך צורי ומשגבי, אערוך לפניך שחרי וגם ערבי.

פיוטים אלה מלווים את תהליך ההארה מלילה ועד יום, מגלות עד גאולה.

מוטיב שלישי ועיקרי בשירת הבקשות הוא יום השבת.

בקבוצת שירים זו משובצים פיוטים של גדולי המשוררים: "כי אשמרה שבת" של ר' אברהם אבן עזרא; השיר "ארץ ורום בהיבראם" העוסק בימי הבריאה והמיוחס לראב"ע; הפיוט "יום זה לישראל אורה ושמחה", המיוחס כנראה בטעות לר' יצחק לוריא – האר"י ז"ל. או הפיוט "יודוך רעיוני ה' רועי, ביום שבת קודש יום השביעי" משל ר' ישראל נג'ארה. אליהם נוספו פיוטים רבים משל חכמים בדור מתקני הבקשות.

בין כל אלה שובצו גם פיוטים על גלות וגאולה, תפילה ועוד. רובם כתובים עברית, אך בהם גם פיוטים הכתובים ארמית ("יה ריבון עלם ועלמיא", של ר' ישראל נג'ארה הוא דוגמה לפיוט כזה).

בין קובצי הפיוטים לפי הנושאים שהזכרנו נאמרים פרקי תהילים הקושרים שירת אחרונים לראשונים, ומשמשים גם לחלוקת הבקשות למבנה הרעיוני.

שיר ידידות המרוקני שונה לחלוטין במבנהו. בו אין מבנה קבוע. לכל אחת משבתות החורף שירים שונים, שבמרכזם ה"קציידה" – פיוטים מיוחדים על נושאים מפרשת השבוע. גם הפיוטים והבקשות על הנושא המאחד – שבת, נבחרים מדי שבת מתוך מכלול פיוטים המוצע בשירי הידידות. רק הפתיחה קבועה, והיא כוללת את הפיוטים "דודי ירד לגנו" ו"ידיד נפש" של ר' אלעזר אזיכרי.

בבקשותיהם של יהודי מרוקו מצויים פיוטים רבים מתור הזהב של ספרד (רשב"ג, ראב"ע, ריה"ל) לצד פיוטים משל המקובלים, ובראשם ר' ישראל נג'ארה ופיוטים פרי עטם של פייטני מרוקו, ראשונים ואחרונים.

כאמור עיקר ההבדל בין בקשות מזרח למערב הוא בקבוע מול המתחלף.

שירת הבקשות – אירוע מוזיקלי

שירת הבקשות היא אירוע מוזיקלי סוחף וזורם, אך מובנה ומתוכנן. מחד גיסא יש בה שירה בציבור: כל המשתתפים שרים, ושירתם משולבת בשירת סולנים, ומאידך גיסא יש בה האזנה מהנה לשירתם ויצירתם של פייטנים.

בעבר נבחרו לפיוטים מנגינות, והן נשארו קבועות ורובן מתאימות בקצב ובמנעד (דיאפזון) לשירת קהל. אכן, הקהל בא לאירוע של שירה הנמשך כארבע־חמש שעות. כדי להקל על השרים, וגם כדי לגוון וליצור מתח ותחרות, מתחלק הקהל לשתי קבוצות, בשני צדיו של בית הכנסת. בשתיהן מבוגרים ונערים, סולנים ופייטנים ומנהיג המכוון את השירה. קבוצה אחת שרה מחרוזת או פיוט ושניה אחריה וחוזר חלילה (הדבר בולט בעיקר בבקשות כמנהג חלב וארץ ישראל).

שירת הבקשות נעשית ברצף אחד, אף שהיא מכילה פיוטים בסולמות (מקאמים), במנעדי צלילים, במקצבים ובגבהים שונים. לשם יצירת הרצף נקבעו פסוקים ופרקי תהלים בין הפיוטים, שאותם שרים פייטנים וסולנים כ"פתיחות". פתיחות אלה הן מנגינות מאולתרות בנוסח המוואל הערבי. הקהל נח ומאזין בהנאה לפייטן המאלתר מנגינה, המעבירה אותו בסופה אל המקאם והצליל הפותח את הפיוט הבא. הפייטן מראה בכך את כושר האלתור שלו במעבר בין המקאמים ובשילוב מוטיבים או אף שירים שלמים בשירתו. פרקי התהלים והפתיחות מתאימים לתכנם של פיוטי הבקשות. יש שהם רק פסוקים, ויש והם פרקים שלמים – "בשוב ה' את שיבת ציון" (תהלים קכו), "הללויה אודה ה' בכל לבב" (תהלים קיא), וגולת הכותרת "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב). בפרקים אלה משתתפים חזנים ופיטנים, האחד שר פסוק, וחברו ממשיך בפסוק אחר ובסולם אחר, וביניהם משולבים שירים ופיוטים חדשים.

בשירת הבקשות מרתקת התנועה בין הקבוע והידוע לחדש ומתחדש. המנגינות הקבועות והישנות גורמות לכך שכל הקהל המכיר את הנעימות משתתף בשירה באופן פעיל. אך בין המנגינות המוכרות בוחרים פייטנים לשלב מנגינות חדשות. כך למשל בפיוט "יום זה לישראל אורה ושמחה שבת מנוחה", עוברים לשיר מנגינות חדשות בסולם מתאים, ומסיימים את המילים "שבת מנוחה" במנגינה המקורית. כך חוזרים לשיר המקורי.

ישנה דרך אחרת לחידוש שירים, והיא בהוספתם לקטע האימפרוביזציה. בשירת פרקי התהלים במקאם מסוים, משלבים בין הפסוקים פיוטים שאינם מהבקשות או אף לחנים חדשים – חדשים ממש או לחנים של שירים ישראליים, לחנים ערביים, יווניים ואחרים – וכך מוציאים ישן מפני חדש.

שונה במובן זה שירת "שיר ידידות". התחלופה בין הפיוטים גורמת לכך שרק מעטים ו"מקצוענים'' מסוגלים לשיר אותם. ואכן הדגש בשירה זו מושם בביצועה המושלם ב''מיזאנם'' השונים.

בכל ''קצידה'' של פרשת שבוע מצוין הסולם המדויק, ובשירה משתתפים הללו הבקיאים ב''צנעא''. שירת הידידות עממית פחות הן בתכניה (פיוטים עמוקים על פרשת השבוע) והן בביצוע שירתה.

באלו כבאלו מתקיים השילוב של חוויה מוזיקלית עם פעילות דתית מעמיקה, כברכתו של אחד הפיוטים:

חזקו ואמצו בראש שמורות, קומו העריצו לא-ל בזמירות
כי הוא חייכם לבוא בגבורות, תשבו בחצרות בית ה'
(מן הפיוט "יום זה שירו לאל")

[1] ראו בשו"ת יחוה דעת של הרב עובדיה יוסף, כרך ב' סימן ה', שפע של מקורות לכאן ולכאן. הוא עצמו פוסק להתיר.