מבוא לקינות תשעה באב

---

לשער תשעה באב באתר הפיוט והתפילה

תשעה באב, הוא יום ה​​תענית שבו מתאבלים על אסונות שונים ובראשם על חורבן בית המקדש הראשון והשני, בו נחתמת תקופת אבל בת שלושה שבועות, החל מי"ז בתמוז, הנקראת תקופת "בין המצרים". הקינות הן סוג מסוים של פיוטי אבל ומספד שנאמרים ביום הצום הזה ומציינים את חורבן המקדש וירושלים לצד מאורעות נוספים שחלו בתאריך זה או שהתקשרו אל האבל הכללי שבזיכרון היהודי (למשל חנה ושבעת בניה, עשרת הרוגי מלכות, גזירות תתנ"ו ורדיפות הקהילות היהודיות בספרד). בחלק מן הקינות מופיע גם ביטוי תקווה לגאולה, לרוב בצורה מרומזת ורק בסוף הפיוט. כיום הקינות נאמרות לאחר קריאת מגילת איכה בערב (ובכמה מסורות אף לפניה)[​​1] ולאחר תפילת השחרית (או במהלכה)[2]​​​​​ מתוך סידורי קינות, לרוב בבתי הכנסת, בישיבה על הרצפה או על כסאות נמוכי​ם ובנעימה ובמנגינות שובות לב ומעוררות בכי.

תופעת הקינה

תופעת הקינה היא תופעה עתיקה ששבה ומופיעה במקומות רבים, בתקופות שונות ובצורות מגוונות. כבר בשירה השומרית והשירה האוגריתית הקדומות (מאמצע האלף השני לפני הספירה) ניתן למצוא סוגי קינה שונים – כאלו המבטאות אבל פרטי, כאלו שנכתבו בעקבות חורבן ערים וקינות טקסיות שנאמר במקדשים ונכתבו לפי דגמים קבועים.

נדמה שבראשיתה, יוחדה הקינה לבכי ומספד פרטי על המת. במסורות שונות מוזכר מוסד של מקוננים ומקוננות "מקצועיים" שידעו כיצד להוביל את הקהל ולעורר את הרגשות הנכונים לשעת האבל. כזו למשל היא עדותו של ר' יהודה לגבי חובתו של האיש לממן את קבורת אשתו במשנה כתובות ד, ד: "רבי יהודה אומר – אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת." (מעניין לציין כי ייתכן שאחד ממקורותיה הקדומים של המילה "אלגיה", המקבילה לקינה, הוא במילה הקדם-יוונית לחליל).

חוקרי הקינות ניסו להבחין ולחלק בין סוגי הקינות (שאת חלקן – על האבל האישי, על חרבן ערים ועל חורבן מקומות פולחן – כבר הזכרנו, ולצדן קיימות גם הקינה הקיבוצית והקינה הנבואית), אך אין הסכמה גורפת בנושא זה, וכך גם אין הסכמה ברורה לגבי סוגי הקינות בתנ"ך והיקף הימצאותן בו.

פרט מתוך גלויה, מתוך אוסף משפחת גרוס תל-אביב, באדיבות המשפחה

הקינות בתנ"ך

קינות פרטיות מופיעות בכמה מקומות במקרא, מהן ידועה במיוחד קינת דוד על יהונתן (שמואל ב' א, יז–כז) ובנוסף אליה מספר קינות קצרות – קינת יעקב על יוסף (בראשית לז, לג), קינת דוד על אבשלום (שמואל ב' יט, א) ועוד. מלבדן מצויות במקרא גם קינות מסוגים נוספים, למשל באיוב, ביחזקאל, בירמיהו, בישעיהו, בעמוס, בכמה מפרקי התהלים, במגילת קהלת וכמובן שבמגילת איכה – שכתיבתה מיוחסת על פי המסורת לנביא ירמיהו (על פי בבא בתרא טו, ע"א). בכל הקינות הללו ניתן למצוא מופעים של כמה מן המאפיינים של סוגת/ז'אנר  הקינה, וכן יש ביניהן הקבלות רבות. בנוסף, חז"ל התייחסו אל המקורות הללו כאל קינות, למשל בתלמוד הבבלי (ברכות ז, ע"ב) הגמרא תמהה על כותרת מזמור ג בתהלים: "'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו' – מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה [צריך היה להיקרא קינה לדוד"!]; בכמה מקומות מכנים חז"ל את מגילת איכה "מגילת קינות" או "ספר קינות" (וכך גם בתרגומה ליוונית, תרגום השבעים שם היא נקראת "קינות ירמיהו", ובדומה לזה בתרגומים קדומים נוספים), ועוד. בהמשך, כשהחלו להתחבר פיוטים מיוחדים לתשעה באב, שימשו פרקים אלו עצמם כמקור השראה וכמאגר שירי עבור הפייטנים.

תשעה באב

תשעה באב הוא יום אבל לאומי, מהחמורים והקשים במעגל השנה היהודי. המשנה במסכת תענית (ד, ו) מזהה חמישה דברים שאירעו לעם ישראל בתאריך זה, ועם השנים צורף למועד זה אבל על אירועים ואסונות נוספים, מהם שאירעו באותו התאריך או בסמוך לו, ומהם שנתפסו כחמורים ונוראים עד כדי כך שיש לציינם דווקא בצום תשעה באב.

תענית זו, הנקראת גם "צום החמישי" (חודש אב הוא החמישי בסדר החודשים העברי הקדום המתחיל בניסן), היא החמורה מבין ארבע התעניות ונאסרו בו חמישה דברים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. בנוסף על כך, אסרו חז"ל על שאילת שלום, עשיית מלאכה ולימוד תורה ביום זה. כיוון שכך, עיקרו של היום הוקדש להתמקדות באבל, ואולי זו אחת מן הסיבות לתחילת מנהג אמירת הקינות; ראו למשל את הברייתא ממסכת תענית (ל, ע"א): "ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא [...] בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה." (דמה שהכוונה כאן בקינות היא לדברי הקינה שבתנ"ך או למגילת איכה). וכך מעיד גם התלמוד הירושלמי (שבת פרק טז, הלכה א) על כמה תנאים שהיו יושבים בערב תשעה באב שחל להיות בשבת ולומדים במגילת הקינות, היא מגילת איכה. במסכת סופרים שמתקופת הגאונים מופיע תיאור מפורט יותר של מנהגי תשעה באב, ובכללם קריאת מגילת איכה ואמירת הקינות:

יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת התורה, שלאחר קריאת התורה עומד אחד, וראשו מתפלש באפר, ובגדיו משולשין, וקורא בבכייה וביללה.
(פרק יח, הלכה ה)

והקורא בתשעה באב אומר "ברוך דיין האמת". ויש שמניחין את התורה על הקרקע באסכילות שחורה, ואומרין נפלה עטרת ראשינו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו; ויש שמשנין את מקומן [בבית הכנסת], ויש שיורדין מספסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר. ואין אומרין שלום זה לזה כל הלילה וכל היום, עד שישלימו העם קינותיהן. בשעת הקינות, אסור לספר דבר ולצאת לחוץ, כדי שלא יפסק לבו מן האבל.
(שם, הלכה ט)

קינות תשעה באב

במסכת סופרים ראינו עדות על מנהג אמירת הקינות של העם; נדמה שמדובר שם על קינות ספונטניות ופרטיות, אם כי ייתכן שכבר בתקופה זו נאמרו גם קינות כתובות ומפויטות. כבר ר' אלעזר הקליר, שחי במאות ה-6–7 בארץ ישראל, חיבר פיוטים לתפילות השונות (שנקראים גם סילוקים וקרובות)​[3] ופיוטי קינה לתשעה באב שנאמרו כחלק מן התפילה הרגילה, בסדר רב עמרם ובסידור רס"ג נזכרת אמירת סליחות ובסדרי רש"י וויטרי כבר נזכרות כמה מן הקינות המוקדמות ("זכור ה' מה היה לנו" ו"לשברון לב ועגמת נפש"). משרבו הקינות, הופרדה אמירתן מחזרת הש"ץ של תפילת העמידה, ויש הטוענים שבעקבות זאת הונהגה אמירת קינות גם בערב תשעה באב.

נושאי הקינות מתחילים​ ומתרכזים כמובן בחורבן בית המקדש והעיר ירושלים, אך גם בגלות, בסיבות לחורבן ובתוכחה, בחסדיו של האל, בעקשנותו של העם, בגעגועים לעבודת המקדש ולציון (למשל "ציון הלא תשאלי" של ר' יהודה הלוי שהתחבבה על המתפללים והשפיעה על קינות רבות שנכתבו בעקבותיה) ועוד.

הקינה היא הזדמנות עבור הקהילה או העדה לבטא את מעגל הצער הקולקטיבי שלה באופן טקסטואלי, כחלק מריטואל יהודי ובנקודת ציון חשובה בלוח השנה. במשך השנים חוברו בקהילות ישראל קינות מיוחדות לאירועים שונים מחיי הקהילה, שהתקשרו אל האבל הכללי של תשעה באב. בין הקינות מהסוג הזה ניתן לציין את הקינות על גזירות תתנ"ו ("החרישו ממני ואדברה" ו"מי יתן ראשי מים"), את הקינה "שאלי שרופה באש" שחיבר ר' מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג על שריפת התלמוד בשנת 1254 בפריז, את הקינה מנוסח פאס שבמרוקו על רדיפת היהודים בספרד בשנת 1391 ועוד. בזמננו נכתבו כמה קינות העוסקות בשואה (מהן ידועה במיוחד הקינה "אלי אלי נפשי בכי" מאת יהודה לייב ביאלר שנכתבה בדגם הקינה האשכנזית החותמת את סדר הקינות, "אלי ציון ועריה", ושנהוג לשיר אותה בלחן של הקינה המוקדמת. יש לציין שפיוטים העוסקים בשואה ובאימת השלטון הנאצי נכבו גם במסורות מרוקו ותוניסיה). כמה ספרי מנהג והלכה מופיע ניסוח שמלמד על אמירת קינות פרטית ואף על עידוד חיבור קינות אישיות.

אמירת קינות בתשעה באב. צילום: קובי יפרח 

הקינות במסורות שונות

רבי יעקב הלוי בן משה מולין (המהרי"ל) מעיד כי במסורת האשכנזית נאמרו בתקופתו כעשרים ואחת קינות. כיום כוללים ספרי הקינות מספר פיוטים רב יותר, אך לא מקובל לומר את כולן. במסורות הספרדים ועדות המזרח מופיעים פיוטים רבים משל ר' יהודה הלוי ויתר פייטני תור הזהב בספרד, אך השתלבו בהן גם כמה פיוטים משל הקליר. ישנם כמה נושאים שחוזרים ונזכרים בקינות שבמסורות השונות, אך לא באותם הפיוטים. לדוגמה: סיפור עשרת הרוגי מלכות נזכר במסורות הספרדים בקינה "אלה אזכרה" ובמסורות אשכנז בקינה "ארזי הלבנון אדירי התורה".

סדר הקינות ומספרן התקבע עם השנים ולא נודעת לו חשיבות מיוחדת. רק במעט מסורות נותרה אמירת הקינות חלק מתפילת העמידה במסורת הפיוט של ה"קרובה". ביתר המסורות נהוג לומר קינות בערב תשעה באב, בחלקן (אשכנז ועוד) רק לאחר קריאת מגילת איכה ובחלקן (ספרדים ועדות המזרח) לפני תפילת ערבית, לפני קריאת איכה ולאחריה. בתפילת שחרית יש שמתחילים לומר חלק מן הקינות בשעת פתיחת הארון ויש שאומרים אותן רק בתום התפילה. בחלק מן העדות אמירת הקינות נמשכת זמן רב ומהווה מוקד עיקרי של תענית תשעה באב.

אופן אמירת הקינות

הקינות נאמרות בישיבה על כסאות נמוכים או על הקרקע ומתוך שברון לב ובכי. את חלק מן הקינות אומרים הקהל כל אחד בפני עצמו, חלקן נאמרות או מושרות יחד, מהן שמובלות לגמרי על ידי החזן וחלקן שמבוצעות שמענה של הקהל והחזן (למשל בסוג הפיוט "ליטניות" ובפזמונים שונים בהם חלוקה ברורה לקריאה ומענה, למשל "זכור ה' מה היה לנו – אוי" ו"יהודה וישראל דעו מר לי מאד". אופי אמירה זה ניכר מתוך צורות וסוגי הפיוטים, שבהם פזמוני מענה, ופתיחות וסיומים עליהם חוזר הקהל ושימוש נרחב במצלול המדמה בכי וצעקה.[4]​

במסורות האשכנזיות נאמרות הקינות בנעימה העצובה של הסליחות או במנגינות שנתחברו במיוחד, למשל "אש תוקד בקרבי" ו"אלי ציון ועריה". במסורות הספרדים ועדות המזרח נאמרות הקינות יחד, בהובלת החזן או בחלוקת בית ופזמון ובמענה בנעימה עצובה המיוחדת לקינות ובלחנים שונים. בכמה מן העדות התקיימה מסורת ארוכת שנים של אמירת קינות מפי נשים ומקוננות "מקצועיות". בנוסף, ישנן עדויות על אמירת קינות משפחתית בבתים לאחר התפילות. במסורות אלו התחברו גם קינות בלשונות המקומיות – בערבית היהודית (בניבי מרוקו, תוניסיה ותימן למשל) ובלדינו למשל.

[1]​​ באתר תוכלו להאזין לקינות לערב תשעה באב בנוסח מרוקו​ ובנוסח בבל.​​​
[​2] באתר תוכלו להאזין לקינות לבוקר תשעה באב בנוסח מרוקו ​ובנוסח בבל. 
[3] "קרובה" הוא כינוי לפיוטים שנאמרו בתוך חזרת הש"ץ על תפילת העמידה של שחרית בשבתות ובימים טובים. וזוהי אחת מצורות הפיוט הקדומות המוכרות לנו. "סילוק" הוא כינוי לפיוט הסיום של קובץ הקרובה, והוא נאמר בסמוך לקדושה וסיומו לרוב מוביל אליה. שורש המילה כנראה בלשון הארמית, שבה סילוק הוא העלאה. לפי אהרון מירסקי פיוט הסילוק הוא בבחינת עליה אל אמירתת הקדושה. ניתן להציע שכינוי זה נוצר בעקבות הנוסח המקובל "ובכן ולך תעלה קדושה" המופיע בפיוט כבר מתקופת יניי (המאה השישית).
[4] "ליטניות" – סוג פיוט שבו חזרה על לשון דומה ושינוי, לפעמים לפי אקרוסטיכון או סדר א"ב. "אנאפורה" – חזרה על אותה המילה או הביטוי בראשי שורות. "אפיפורה" – חזרה על אותה המילה או הביטוי בסופי שורות. "אונומטופיאה" – מצלול שמחכה ומדמה את הצליל שאותו הוא מייצג, לדוגמה "זמזום", "צרצור", "בקבוק".