מול החידה הגדולה של חיים ומוות, גלות ומולדת – אדם אינו שונה מן הבהמה.
חזרת הקול של הפיוט הוא תופעה מובהקת של בני הדור השלישי. צרורו ומקלו של הסב התעכבו. נשארו ארוזים. לעתים מעוכבים. לעיתים שכוחים ומבוישים. הקטנים שעומדים ליד הגדולים בבית הכנסת וסופגים קול דממה־מוזיקה־פחדים־יראה־ובכי שלא שייכים להם עדיין. כביכול אינם שייכים. ואז הם שבים ופורצים. אם בוב דילן מהווה נשא של מוסיקת הבלוז והדרום, ליאונרד כהן מתגלה בשיר "מי באש", כנשא של ערוץ זיכרון נוסף, של היהודי הנודד ממזרח אירופה. שירו הוא סוג של עדות וזיכרון תפילה שהתחברו למעיינות עמוקים של זיכרון אימה וחרדה נשגבות.
בעדכון של שורות התפילה, שכהן עצמו חש את המוזיקה שהלחין לה כאילו היא שאולה ואפילו גנובה, דבר המעיד עד כמה חש שהתפילה הזאת היא דבר הקיים לעצמו, ההפתעה הגדולה היא לא בפיתוח של שורות אפשרויות הגוויעה החיים והחידלון, אלא בחיבור לשורה יום־יומית ופשוטה שהיא אבן הנגף גם בתרגום:
And who shall I say is calling?
הבתים המקוריים של התפילה ממקמים את האדם כאובייקט של הקיום. מול שאלת הגורליות של החיים והמוות, של אופני המוות, האדם הוא אובייקט: מה השיר מנסה בעצם לומר: האם הוא מדבר רק על אופני המוות או גם על אופני החיים? האם יש לקרוא אותו כך: מי [ימות] באש, מי [ימות ] במים; או, הואיל ונכתב לפני כן מי ימות ומי יחיה יש לקרוא אותו כך: מי [ימות או יחיה] באש, מי [ימות או יחיה] במים, או שמא אין לרכך ואין לעדן. יש הרבה פסוקי סוף והם ברורים ויש כמה פסוקי חיים וגם הם מובדלים לעצמם. אבל עדיין רב הוא תחום הביניים: כמו: מי ינוח ומי ינוע מי ישָלֵו ומי יִטָרֵף.
מתוך "משל הקדמוני", איטליה, 1546 , באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
אין נעימות ואין הקלה בשאלה. אולי הבירור הקונטקסטואלי של חיי יהודי אשכנז מבהיר את האווירה הקודרת, אבל אולי הוא רק משכך חרדות ומרגיע שהיום כביכול זה קונטקסט אחר.
המעבר החד של ליאונרד כהן לשאלה "מי מבקש", מנסה למצוא נושא לתיאור שכל כולו מוסב על אוביקט. זו גם שאלה פשוטה יום־יומית של מישהו שרוצה להעביר שיחת טלפון ושואל מי מבקש את א X או את Y, וזו גם שאלה שיכולה לעבור מן האובייקט הניצוד אל הצייד המבקש את נפשו. עמימות. האם יש כאן עמימות דיכוטומית? מלאך המוות הקוצר? קריאתו של האלוהים? האם האלוהים הדורש את נרדף מלשון קרוב אליו?
וזו גם שאלה שיכול להיות לה נפח תיאולוגי: ה-CALLING הוא השליחות, הייעוד. [זאת גם קריאה בשם].
כל הצלילים האלה מהדהדים באנגלית והדואליות של קריאה רגילה וקריאה לשליחות וייעוד קיימת באנגלית.
במכה אחת חדה נשברת המונוטוניות של השיר המונה את גורלות האדם ועוברת אל ה"מי" הגדול.
ובתוך אותו מעטה ערפל חידתי אקזיסטנציאלי – בוודאי של שאלת המי הגדול של האחר הגדול ושל הקיום האנושי בו בזמן – בתוך אותה מרירות, טיפת מתיקות נמסכת של תקווה להתבהרות של הקריאה, השליחות, הייעוד.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
