מבוא לתפילת שחרית

---

תפילת שחרית – מילים וביצועים

תפילת שחרית, התפילה הראשונה משלוש תפילות הקבע, נאמרת בבוקרו של יום. זוהי התפילה הארוכה והעשירה ביותר מבין התפילות התדירות בליטורגיה היהודית. היא אחת מן החובות הדתיות הראשונות בסדר היום, ובעצם ביצועה מתקיימות כמה וכמה מצוות (ובהן: חובת התפילה עצמה, מצוות תלמוד התורה ומצוות קבלת עול מלכות שמים). כפי שנראה, מבנה תפילת השחרית ואופן אמירתה השתנו והתפתחו לאורך השנים מזמן שאנשי הכנסת הגדולה החלו לתקנה ועד שהתעצבה והתקבעה בצורתה המוכרת כיום.

מקור התפילה

חז"ל הציעו שני מקורות רעיוניים לתקנת התפילות: האחד הוא דגם של תפילה כאפיק להודיה ולבקשה אישית שנתקן כנגד תפילתם של האבות (אברהם אבינו הוא זה שלו מיוחסת תפילת השחרית, בהשראת הפסוק:

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'"
(בראשית יט כז)

השני הוא דגם של תפילה כעבודת האל שנתקן כנגד קרבנות הציבור שהוקרבו בבית המקדש בשחרית, במנחה ובערבית. ואכן, מזמן שחרב בית המקדש, תפילת השחרית אינה רק אפיק אישי אלא גם מעין תחליף לעבודת הקרבנות שבבית המקדש (נושא שנזכר בכמה מקומות בתפילה).

סדר התפילה

תפילת השחרית כיום נפתחת ברצף של קטעי תפילה, פיוטים וברכות אישיים: מודה אני, אדון עולם, אלהי נשמה, ברכות התורה וברכות השחר. ברצף מופיעות הודאה על הנשמה החוזרת לגוף לאחר שנת הלילה, שבח על השלמוּת הגופנית והבריאות המתבטאות בפעולתם התקינה של איברי הגוף, ואליהם נוספת חטיבת ברכות על קבלת התורה וחובת הלימוד בה ועל החיים כיהודים בני חורין. מקורן של רוב הברכות הללו בדברי חז"ל, ואמירתן, ככל הנראה, הפכה ממנהג של יחידים בהתעוררות ובהשכמה (אז ליוו הברכות את סדר ההתעוררות, למשל בפקיחת העיניים ובנעילת הנעליים) לחלק בלתי נפרד מסידור התפילה החל מן המאה התשיעית, אז מתחיל הרצף להופיע בסידורים השונים.

בחלק מן המסורות מתחילה לאחר מכן אמירת סדר הקרבנות – קריאת פרשת העקדה, פרשת התמיד ובה תיאור הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש והפסוקים המתארים את הקטרת הקטורת.

בסיומה, או לאחר ברכות השחר במסורות השונות, נאמר רצף "פסוקי דזמרה" שנפתח ונחתם בברכות ("ברוך שאמר" ו"ישתבח") – מזמורי תהלים ורצפי פסוקים יחד עם הודאות ושבחות המשותפים לרוב המסורות, אך נאמרים בסדר שונה. בשבתות ובימים טובים נוספים לרצף פסוקי דזמרה קטעים נוספים. פסוקי דזמרה נועדו לפתוח את התפילה בשבח ובהודיה (בדומה לארגון הפנימי של תפילת העמידה), וכך גם לפי דרשתו של רבי שמלאי בבבלי ברכות (לב, ע"ב):

"לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל."
(ברכות לב, ע"ב)

בתום חטיבת השבח וההודאה נמצאת יחידת התפילה של קריאת שמע וברכותיה (ברכו, יוצר המאורות, אהבה רבה/אהבת עולם וגאל ישראל). גם בנוסח יחידה זו ישנם כמה הבדלים בין העדות השונות וכן בין הנוסח הנאמר בימות החול ובין זה הנאמר בשבתות ובימים טובים. הברכה שחותמת את "אמת ויציב", הקטע שנאמר לאחר קריאת שמע, עוסקת בגאולת יציאת מצרים ובגאולה לעתיד לבוא ומצווה לסמוך אותה לתפילת העמידה, למר​ות שמדובר בשתי חובות שונות.

תפילת העמידה, שידועה גם בשם "שמונה עשרה" (בימות החול) או "תפילת שבע" (בשבתות ובימים טובים, על פי כמות הברכות שבה), היא אחד מן החלקים המרכזיים ביותר שבתפילת השחרית, אם לא החלק העיקרי שבה. היא כוללת רצף של ברכות (שבח, בקשה והודאה) שנאמרות בעמידה ובלחש. הברכות הפותחות והמסיימות נאמרות מפי המתפללים והמתפללות בכריעה ובהשתחוויה. הפתיחה והחתימה של תפילת העמידה נשארות כפי שהן גם בתפילת העמידה של שבתות וימים טובים, אך החלק של הברכות מתחלף בהן בברכה נרחבת ופיוטית שמתארת את קדושת היום ממנה נעדרות הבקשות האישיות שנאמרות בימות החול.

בתחילה, נוסח תפילת העמידה לא היה קבוע וכל מתפלל ומתפללת אמרו גרסה אישית ומיוחדת משלהם, לפי תבנית סדר הברכות ונושאיה; בהמשך נקבע מסיבות שונות נוסח אחיד לתפילה. ר' אליעזר התייחס לכך במימרא הידועה מהמשנה במסכת ברכות:

"הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים."
(משנה ברכות ד, ד)

מכיוון שנקבע נוסח אחיד לתפילה, חששו אנשי הכנסת הגדולה שלא כל הקהל ידע את התפילה בעל פה (שכן לפני המצאת הדפוס סידורים לא היו שכיחים) ולפיכך תיקנו שלאחר תפילת היחיד יחזור שליח הציבור על תפילת העמידה (חזרת הש"ץ). תקנה זו נוהגת גם בימינו, אף שכיום סידורים מצויים בכל מקום. בחזרת הש"ץ נאמרים שני חלקים שאינם נאמרים בתפילת היחיד – קדושה וברכת כהנים.

סיום התפילה
בימות החול, לאחר תפילת העמידה וחזרת הש"ץ עוברים לנפילת אפיים ותחנון שנוסחם נקבע מאוחר יותר, רק בתקופת הגאונים והראשונים. כשמה כן היא – נפילת האפיים נאמרת בישיבה ובחלק מהנוסחים גם בראש מונמך. בימי שני וחמישי נהוג להוסיף אמירת וידוי. נפילת האפיים והתחנון אינם נאמרים בשבת ובימים טובים וכן בהזדמנויות שונות בימות החול.

בראשי חודשים ובחגים לאחר חזרת הש"ץ נאמרת תפילת ההלל (שלם או בדילוג). ההלל נאמר בעמידה ולרוב בשירה ובניגונים.

בימי שני וחמישי ובשבתות ובימים טובים נערכת קריאה בתורה. לאחר התחנון (בימים שבהם הוא נאמר) או בתום חזרת הש"ץ פותחים את ארון הקודש, מוציאים את ספר התורה אל הבימה וקוראים בו (שלוש עליות קצרות בימות החול, ארבע בראשי חדשים ובחול המועד, חמש בימים טובים, שש ביום כיפור ושבע עליות – שבהן קוראים פרשה שלמה – בשבת). בשבתות ובמועדים נוספת לקריאה גם הפטרה מן הנביאים. לאחר הקריאה, מחזירים את ספר התורה אל הארון. בימות החול ממשיכים אל חטיבת סיום התפילה ואילו בראשי חודשים, בשבתות ובימים טובים נוספת יחידת תפילה הקודמת לכך – תפילת המוסף, שמקבילה לקרבנות הנוספים שהוקרבו בבית המקדש בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים. למעשה, זוהי תפילת עמידה נוספת, שונה מעט באופייה, הנאמרת בדיוק באותו האופן בו נאמרה תפילה העמידה (תפילת יחיד בלחש, חזרת הש"ץ ובה קדושה וברכת כהנים).

חטיבת סיום התפילה מתחילה במזמורי התהלים אשרי, למנצח ובתפילת ובא לציון שהיא תפילה שנוסחה די מוקדם ומעניין והיא ידועה גם בשם "קדושה דסדרא". לתפילה זו יוחסה חשיבות רבה:

"אמאי קאי עלמא? אסידרא דקדושא [על מה עומד העולם? על סדר הקדושה]"
(סוטה מט ע"א)

לאחר מכן ממשיכה התפילה עם מזמור שיר של יום, סדר פיטום הקטורת (אין כאלהינו) ותפילת עלינו לשבח (בחלק מן המסורות סדר הקטעים שונה מעט, ובכמה מהן נוספו מספר חלקים אותם נהוג לומר בסוף התפילה).

במהלך תפילת השחרית נאמר קדיש (קדיש יתום, חצי קדיש, קדיש שלם וקדיש דרבנן) בכמה מקומות. ברוב מסורות אשכנז נהוג לעמוד בזמן אמירת הקדיש ואילו ברוב מסורות הספרדים ועדות המזרח נהוג להמשיך ולשבת, אלא אם כן הקדיש התחיל בעוד האדם עומד.​

זמן התפילה

את תפילת העמידה, שהיא מרכז תפילת השחרית, ניתן להתפלל החל מהנץ החמה ועד לסוף ארבע שעות זמניות; אולם ניתן לומר כמה מחלקי התפילה עוד קודם לכך, החל מקריאת הגבר (התרנגול) או מעלות השחר. ישנו נוהג תפילה קדום הנקרא "תפילת ותיקים/ותיקין", שבו מסיימים לקרוא את קריאת שמע וברכותיה בדיוק בתחילת "הנץ" ואז סומכים גאולה לתפילה ועוברים אל תפילת העמידה. נוהג כזה מתקיים גם כיום במקומות רבים. על פי המסורת וההלכה, התפילה צריכה להיות מן הדברים הראשונים שנעשים בבוקר ולכן יש הנוהגים שלא לעבוד, לאכול ואפילו להקדים שלום לפני תפילת השחרית. בקהילות רבות מתקיימים מניינים מוקדמים וזריזים שבהם מתפללים אנשים בסמיכות רבה לתחילת יום העבודה בניסיון לגשר בין עולם התפילה לעולם העבודה ולאזן בין הרצון לתפילה משמעותית בציבור לבין דוחק הזמן ועמל היום.

תפילת ימות החול ותפילת ראש חודש, שבת וימים טובים
מלבד ההבדלים בסדרי התפילה שתיארנו, ברוב המסורות קיימים נוסחי אמירה (נעימות) שונים לתפילות במועדים השונים. שליח הציבור והמתפללים עוברים בין נעימת היום יום, ובין זו של שבתות, מועדים, ראשי חודשים והימים הנוראים. הנעימות השונות תורמות מאד לאופיין המיוחד של התפילות, גם כאשר חלקי התפילה זהים לגמרי לאלו הנאמרים בכל יום ויום מבחינה טקסטואלית. באתר תוכלו לשמוע את ההבדלים, למשל, בין הקדישים הנאמרים בימות החול לקדישים בימים נוראים, ועוד.

תפילת יחיד, תפילה במניין

חובת התפילה מוטלת על כל אדם באופן אישי, ​אולם חלקים מסוימים מן התפילה נאמרים רק במניין (למשל קדיש, קדושה, ברכת כהנים, חזרת הש"ץ, ברכו, י"ג מידות ועוד שלא נאמרים בתפילת היחיד), וכמו כן – אופן האמירה עצמו משתנה, שכן בתפילה בציבור חלקים מסוימים נאמרים בקול בפי החזן או בקריאה ובמענה של שליח הציבור והקהל.

סיכום

ראינו את ההיקף הנרחב ואת הגיוון הרב שבחלקיה השונים של תפילת השחרית שמקיפה צדדים מגוונים ומצוות שונות כבר בפתיחת היום. על אף היותה תפילה קבע, שאינה תחנונים, נדמה שהעושר הזה מאפשר בכל זאת מקום לחיבור ולתפילה אישית, גם כשהתפילה נאמרת "תמידים כסדרם" כנגד קורבן התמיד של שחר. תפילת השחרית כפי שהיא עומדת לפנינו היום משמרת וממשיכה מאות רבות של שנים, של מסורות ושל מרכזי חיים יהודיים והיא מהווה את אחד מעמודי התווך של היהודי המאמין.