מה הביא להקמת מוסד הבקשות?
א. תפילה ותורה בשעת רצון
כאמור, שירת תפילות ובקשות מחוץ לתפילה הקבועה הייתה מקדמת דנא. ואולם נוסף לה ממד חדש לפי המקובלים בצפת, והוא ייחודו של זמן החיבור בין יום ולילה – בסמוך לעלות השחר, שזוהי "עת רצון" (בשעה זו נאמרות סליחות, נערכות כפרות וכיוצא באלו). זמן זה – אין לבטלו בשינה (קל וחומר אחרי שינה מספקת בלילות החורף). יש למלא שעה זו בתוכן רוחני חוויתי.
ב. העצמת מהות השבת ועונג שבת
שתי פנים לה לשבת: זכור ושמור. "זכור" – מתייחס למצוות עשה, כמו קידוש, המזכירות מהותה של שבת. "שמור" – מתייחס ללא תעשה, איסורי מלאכה בשבת. בספרות ההלכתית הודגש הצד של "שמור", ואולם המקובלים הדגישו את רעיון שבת המלכה, המאחדת חתן וכלה, הקב"ה וכנסת ישראל. פיוטו של ר' שלמה אלקבץ מתלמידי האר"י, "לכה דודי", הוא סימן וסמל לכך.
על ר' ישראל נג'ארה, הדומיננטי כל כך בשירת הבקשות, מספרת האגדה:
"וכבר העידו על מהר"י נג'ארה שבכל ליל שבת היה משורר לכבוד שבת, ושלח לו האר"י ז"ל צוואה שישב במורא, ובמצנפת על ראשו והגיד לו שכמה מלאכי השרת היו באים אצלו בליל שבת לשמוע אל הרינה. ואחרי שהגיד לו דבר זה היה יושב במורא ובאימה לכבוד המלאכים."
ואכן מימיו של ר' ישראל נג'ארה נתרבו פיוטי השבת, והיו לחלק חשוב בעיצוב אופייה של השבת.
ג. כוחו של ניגון
מקובלי צפת וחכמי המזרח כאדמו"רים חסידיים ראו בניגון דבר רוחני, ולא הסתפקו בהיתר לשיר, על אף החורבן, אלא חייבו שירה ונגינה, וראו בה כלי להתעלות רוחנית. אולם העולם המוזיקלי העשיר שמסביב היה קשור לפולחן נוכרי, ובעיקר לתכנים רומנטיים וארוטיים, והוא כונה בפי חכמינו "שירי עגבים".
ר' אברהם ענתבי (תקכ"ה–תרי"ח, 1765–1858), ששיריו נמנים עם פיוטי הבקשות, כתב בספרו "אהל ישרים", בשער השיר:
"כמה עונש מגיע לשומע שירי עגבים שכולם דברי חשק, ופירצה קוראת לגנב, ומכניסים באוזני שומעם, וכל שכן האומרם, יצר הרע כארס בעכנא [=בנחש]… ועל כן כל חכמי הדור להשגיח ולמחות על זה. ולהיפך אם משורר בלשון הקודש, כל מילה ומילה שמוציא, נוטל עליה שכר."
מאז ימי ר' ישראל נג'ארה עומד הוויכוח אם מותר לאמץ מנגינות ושירי חול של גויים, "לגיירם" באמצעות טקסטים של קודש ולהכניסם גם לבית הכנסת, לשיר אותם ליד שולחן שבת וכיו"ב, או שמא מקורם הפסול והאסוציאציות שהם מעוררים לתכנים המקוריים שלהם פוגמים, ועל כן יש לאסרם. ר' ישראל נג'ארה עצמו כתב שירים על פי מנגינות תורכיות וערביות ורומנסות ספרדיות. וכבר בזמנו יצא חוצץ כנגדו ר' מנחם די לונזאנו. הדעות רבות לכאן ולכאן.[1]
נראה, שמתקני הבקשות בחלב, כמו אלה שבמרוקו, פסקו שמותר לנכּס את הנעימות הזרות, שכן בכך יתקרבו אוהבי הנגינה לבית הכנסת:
וכך כותב ר' רפאל טבוש ענתבי:
"על כן בכל ניגון חדש שיצא מגויים, צריך לייסד לו דברים מפי ספרים וסופרים, דברי קדושה. כדי להמשיך הניצוץ מסיטרא אחרא לסיטרא דקודשא."
(ר' רפאל טבוש ענתבי (תרמ"ח–תרע"ט) בהקדמת ספרו שיר ושבחה)
ר' מרדכי עבאדי (נפטר בתרמ"ג, 1883), שרבים משיריו משובצים בבקשות, כותב בספרו "דברי מרדכי":
"וכן נהגו המשוררים שלפנינו ובזמננו לקחת ניגוני שירי נכרים ולהכניסם אל הקדושה, לעשות שירים לה' בניגונים ההם."
(דברי מרדכי, כד)
כל הטעמים הללו הביאו להקמת מוסד הבקשות. כך מובן מדוע שירת הבקשות מאז ועד היום היא מפגש של מקובלים וחסידים עם יהודים פשוטים שומרי שבת וקוראי עונג ועם יהודים אחרים, המוצאים קורת רוח בעיקר מן הצד המוסיקלי, ומתוך שלא לשמה באים לשמה.
מתקני הבקשות ראו את הבקשות כמוסד ראוי לברכה ועידוד. בפיוטים מפרי עטם, שהכניסו לבקשות, עודדו את הבאים לבקשות. להלן כמה דוגמאות:
חזק עם הקמים, בשעת רחמים
והיו תואמים, תואמי צביה
(סוף הפיוט "ויערוך צפצופי")
חזקו יד אנשי סגולה, הקמים בחצות לילה
נכון לכם משמי מעלה, טוב צפון לנצח סלה
(מן הפיוט "מי לה' אתי עורך")
קדמו עיני אשמורות, לבית א-ל אבוא בגבורות
בליל שבת אשיר שירות, רינה ושירה וזמרה.
אלי, ברך זאת החברה, ושלח הגואל במהרה
ואמור דיה, לצרה, החזר להם העטרה
(מן הפיוט "יודו שמך")
ולא נחה דעתם של המשוררים עד שאחד מהם חיבר שיר על סדר אלף בית, וזה ענינו:
אנכי אשאל מעם, ה' האלוקים – אמץ וחזק שמור גם ברך, אנשי בקשות
בעת רצון הם קמים, בשיר לך מרוממים – אמץ וחזק… אנשי בקשות