ידידי השכחת – עיון בפיוט

---

ידידי השכחת – מילים וביצועים

ידידי השכחת יועד בידי מחברו, רבי יהודה הלוי, לשמש כרשות לתפילת "נשמת" לחג הפסח, חג שזכה להתייחסות מיוחדת בידי משוררים לאורך כל ההיסטוריה. הבקשה לגאולה, המצויה במרבית הפיוטים שנכתבו במהלך הדורות, באה לידי ביטוי מיוחד בשירים ובפיוטים לחודש ניסן, הנחשב לחודש הגאולה, בעקבות מדרש חז"ל המפורסם – בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.

קשה שלא לחוש מבין מילותיו של השיר את הכאב, המצוקה והגעגוע. ר' יהודה הלוי משורר כאן לא רק געגועיה וכאבה של הרעיה אלא אף את כיסופיו הוא עצמו אל ציון ואל הגאולה.

השיר פותח בשאלה, אפשר לומר כמעט התרסה, המופנית מאת הרעיה אל הדוד: "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי?!" כנסת ישראל, השכינה, תוהה האם ייתכן שהדוד שכח את האהבה הגדולה ביניהם, ששיאה היה השראת השכינה בין שני הכרובים המצויים בקדש הקדשים, המקום המקודש ביותר. היא חשה כשפחה המשועבדת לצמיתות למעבידיה. השימוש במילה צמיתות הוא חריף במיוחד לאור כך שבתורה חוזר ומודגש הרעיון שלעולם אין מכירה לצמיתות (לעולמים), בין אם של עבד ושפחה ובין של בית או שדה – הכל יוצאים לחירות בשנת היובל: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ..." (ויקרא כה, כד).

ברקע שאלה זו, הפותחת את השיר, עומדים דבריו של דוד המלך בתהלים (עז, ב–י):

קוֹלִי אֶל-אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה... מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי
אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה:
אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי
הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא-יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד
הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אוֹמֶר לְדֹר וָדֹר
הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם-קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה

דוד המלך מעמיד את הזיכרון שלו מול שכחתו כביכול של הקב"ה – הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל? האם ייתכן שהאל שכח את מידת החנינה והחסד שלו, האם ייתכן שאינו רוצה עוד בעם ישראל?

ר' יהודה הלוי משתמש במילים האלו – הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל – ומוסיף אות אחת בלבד לכל מילה: הֲשָׁכַח הופך להיות הֲשָׁכַחְתָּ ובכך הופך גם להיות פניה ישירה, חַנּוֹת הופך להיות חֲנוֹתְךָ ובכך משנה את משמעותו המקורית. במקום חַנּוֹת מלשון חנינה ורחמים אנו מקבלים חֲנוֹתְךָ במשמעות של חניה, שהִייה, שכינה. ריה"ל לוקח את מילות מזמור התהלים ובתחכום רב יוצר מהן יצירה חדשה תוך שהוא משמר בזיכרון גם את ההקשר הראשוני של המילים. אף שם, בתהלים, תוהה המשורר ושואל באופן רטורי האם ייתכן שהאל שכח, ואף הוא זוכר ומתגעגע אל קרבת האל. ריה"ל מעצים את הכאב והתהייה באמצעות פנייה ישירה של הרעיה, עם ישראל, אל האל – הֲשָׁכַחְתָּ?!

ריה"ל משתמש בשאלה שנשאלה מפי עם ישראל כמה וכמה פעמים במהלך ההיסטוריה, ובכל פעם זכתה כמענה להבטחה נאמנה והתחייבות מחודשת של האל, הדוד, לרעייתו, כנסת ישראל. כך למשל בדבריו של ישעיהו: "וַתּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה' וַאדנָי שְׁכֵחָנִי: הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ, גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (מט, יד–טו). ציון אומרת אל לבה כי הקב"ה עזבה ושכחה, והוא ממהר להרגיעה: האם אפשר שאֵם תשכח את בנה ולא תרחם עליו? אכן, יכול להיות שאֵם תשכח את בנה או אף תתאכזר אליו, אבל הדוד מבטיח נאמנה כי לעולם לא ישכח את רעייתו וכי אהבתו אליה היא אף יותר מאהבת אם לבנה.

ובמקום נוסף בישעיהו פונה הקב"ה אל כנסת ישראל, המתוארת כאשה שנעזבה על ידי בעלה, ומפייס אותה בדברי ניחומים ואהבה: "כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהַיִךְ: בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'" (ישעיהו נד, ו–ח). עם ישראל, הרעיה, היא אשת נעורים אהובה שזכרה קיים לעד בלב האוהב אף אם נדמה כאילו מאס בה.

פה מהדהד המשורר את אחת מהצהרות האהבה המפורסמות ביותר של הקב"ה לרעיה, ישראל: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).

ריה"ל שם המלים האלו בפיה של הרעיה דווקא, היא זו שמזכירה כאן לדוד את לכתה אחריו במדבר: הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ... ושוב, באמצעות שינוי של מילה אחת, מעצים המשורר את תחושת הכאב של הרעיה, החשה דחויה – רְדַפְתִּיךָ. לא רק הלכתי אחרייך – רדפתי! ולסיוע מובאים עדים – וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדַי. המקומות המופיעים בדברי הברכה והפרידה של משה מעם ישראל:

וְזאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:
וַיּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבת קדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ
(דברים לג, א–ב)

ועל כך אומר המדרש: "מסיני בא - יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה" (מכילתר יתרו). עדיה של הכלה הרעיה, הם אותם עדים עצמם של ברית הכלולות, בזמן מעמד הר סיני.

מתיאור רגעי השיא שבין עם ישראל והקב"ה בעבר, פונה המשורר לתאר את מצוקתו של עם ישראל הגולה, המיטלטל בין אויב אחד למשנהו – משעיר אל קֵדר, מקֵדר אל יון, מיוון למדי.

ארבע המלכויות האלו מסמלות את מוקדי ההתנגדות לעם ישראל בכל הדורות והן מזוהות ע"י חז"ל עם בבל, פרס, יון ורומי. נושא שלטון ארבע מלכויות בעם ישראל כחלק מתהליך הגלות בדרך אל הגאולה האחרונה, מופיע במקרא באופנים וברמזים שונים, ובאופן בולט במיוחד בספר דניאל.

המשורר משתמש בתבנית מרובעת כבר קודם, בתיאור ארבעת העדים – שעיר, פארן, סיני וסין, וגם כאן, בתיאור מצבה של הרעיה תחת עול ארבע האומות - דְּחוּיָה, הֲדוּפָה, בְּחוּנָה, מְעֻנָּה. החזרה המרובעת של הפעלים והאומות הסוגרות על ישראל מארבע קצוות מציירת ציור חי ומוחשי עד כדי תחושת מחנק כמעט - הרעיה הדחויה נשלחת לגלות, נהדפת ומיטלטלת מצד אל צד, מעונה ונצרפת בכוּר ייסורים. התבנית המרובעת מבטאת את ארבע רוחות השמים ואת כל צדדיה של המציאות וההיסטוריה האנושית.

לאורך כל השיר מעמיד ריה"ל שני זמנים: אז ועתה. "הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ... וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי."

השימוש במילה אָז מעלה אל התודעה את ה"אז" של שירת הים, הגאולה הראשונה: "אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזּאת לַה'..." (שמות טו, א–ב). אף שכאן בפיוט משתמש ריה"ל במילה אז במשמעות של עבר, הרי לאורך כל נבואות הגאולה משמשת המלה אז לשם תיאור הגאולה העתידה לבוא: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי-נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (ישעיהו לה, ה–ו).

כנגד השאלה הרטורית שהעמיד ריה"ל בפתיחת השיר, מעמיד המשורר שאלה רטורית נוספת בסיום: "הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל, וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה?" – האם ייתכן שיש גואל אחר לישראל מלבד הקדוש ברוך הוא? האם קיים עם נוסף הדבק כך באלוהיו והוא אסור בכבלי תקוותו וציפייתו לגאולה? ברקע הדברים עומדת ההבטחה המובאת אצל הנביא הושע: "וְאָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי" (יג, ד).

מעניין שבלחן המסורתי לפיוט משמש הבית הראשון כפזמון חוזר. כך מתמזגים יחד הביצוע והמילים. כביכול עם ישראל כולו עונה כהד לפייטן המזמר: יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ... וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי... והחרוז "דַי"  מהדהד בסוף כל שורה ומצטרף אף הוא לאותה תביעה/זעקה הגלומה בשם שדי, אחד משמותיו של האל, שפירושו הוא – מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די.

חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של אתר הזמנה לפיוט.