הניגון של גורדון

---

בערב פסח תרע"ד, היום לפני 95 שנים, הוזמן אהרן דוד גורדון בידי חבריו אנשי העלייה השנייה, להיות אב הסדר בחוות שרונה מעל הכנרת, שם עבדו באותה העת. גורדון היה אז בן 58 והחלוצים בני 20, פער גילים שהקנה לו בפיהם את התואר "הזקן", והוא אכן שימש להם מעין דמות אב, מורה דרך רוחני, ותומך בעת צרה ומצוקה אישית.

ליל פסח מיוחד וכואב היה אותו הליל. "החלו החברים להתכנס באולם" – כתבה בזיכרונותיה החלוצה יהודית צנטר – "משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האם והאב ובני המשפחה המיותמים, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. באולם רעדו המיתרים הנמתחים בלב כל אחד. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם. גורדון ישב בקצה השולחן כשידו מאהילה על פניו. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב. השעה מאוחרת. גורדון הרגיש – אין כוח לערוך את הסדר, ואמר: נאכל, חברים. ניגשנו ישר לסעודה. בשעת הארוחה השרה גורדון לאט לאט מרוח הסדר, שילב פסוקים ודברי אגדה, דיבר על ערך הפסח בכלל ועל סמל הפסח בחיינו. הוא דיבר על חיינו, סבלנו וגעגועינו. [...] הוא התחיל לזמר בשקט וכולם אחריו. וכך נכנס החג לתוקפו".[1]

מה קרה כאן? מדוע, רק אחרי שהחל גורדון לזמר, "נכנס החג לתוקפו"?

א.ד. גורדון עמד תדיר בין שני עולמות: הוא השתייך נפשית וביוגרפית ליהדות הישנה, הגלותית – וחי בארץ ישראל החלוצית; זקן בין צעירים (היה בגילם הביולוגי של ההורים של אלה שעמם חלק את חייו); אינדיבידואל – שחי את רוב שנותיו בארץ בקבוצות; פועל - איש רוח; פילוסוף – עובד. גם ביחסו אל הדת ולשמירת מצוות נקט עמדה מורכבת. כמי שהגותו חתרה הרחק מעבר לשאלות החברתיות – אל שאלת מקומו של האדם בעולם, ויחסיו עם מה שמעבר לו – היה בתפישת עולמו ממד רליגיוזי ברור.

מתוך מורכבות זו הגיב גורדון כשנתקל בשאלות של חג וטקס, בסיטואציות שונות בתקופת העלייה השנייה. המונח "נתקל" אינו מקרי. בעולמם של החלוצים, הקודח מרוב עשייה ומתח, היה החג מגיח ונוחת פתאום, ותופש אותם, בדרך כלל, בלתי מוכנים לחלוטין. ואין הכוונה כאן להכנות מעשיות: אוכל, בגד, קישוט, מקום להתארח. החג היה רגע קשה, רגשית ואידיאולוגית, בחייו של החלוץ. מבחינה רעיונית נתפש לוח השנה היהודי, יחד עם טקסי החיים, כאחד הסמלים הבולטים של התרבות היהודית־גלותית שכנגדה מרדו, ועל כן היה זה יעד מרכזי לשינוי דרמטי, כביטוי מהפכני לעולם החדש שברצונם ליצור. מבחינה רגשית היה החג (או – השבת, החתונה, הלוויה, וכיו"ב) רגע של עצירה בשגרת החיים, במֵרוץ הזמן האינטנסיבי. וככזה, ניקז אליו את כל הספקות, הגעגועים, הדילמות הבלתי פתורות של חייהם. באין עבודה קשה ומציאות תובענית להשכיח בה את כאביהם – עלתה המועקה וגלשה על גדותיה.

גורדון חש בכל העוצמה את "סדר היתומים" שהתבקש לנהל, ואת הגעגועים לבית אימא ואבא שרחשו מסביבו ובתוכו. הוא גם היה מודע לתהום הרעיונית שנפערה בין הסדר המסורתי, הגלותי, ובין ההוויה החלוצית הארץ־ישראלית בה חיו. על כן הרגיש כי "אין כוח לערוך את הסדר". הכלים הישנים נשברו, ולא נוצרו עדיין אחרים תחתיהם. הוא לא רצה לזייף, לעשות מעשה בניגוד לאותנטיות של הרגע, ועל כן במקום "ללחוץ" לקיים סדר כהלכתו – בחר להתחיל בסעודה. ומיד אחר כך – לזמר. באופן אינטואיטיבי עשה את המעשה הנכון: אל מול הדיסוננס – הרעיוני והרגשי – החריף כל כך, בחר להפעיל "אזורים" אחרים במנגנון האנושי: אוכל, תנועה, צליל. העשייה הפשוטה הזו, שעשויה הייתה להיתפש כבריחה מהסיטואציה הבלתי אפשרית, התגלתה כמוצא שאִפשר להגיע, בדרך אחרת, אל ההתמודדות העמוקה עם השאלות הקיומיות שהטרידו את שומעיו ואותו עצמו. ולכן, רק אחרי שהחל לזמר, יכול היה החג "להיכנס לתוקפו".

א. ד. גורדון​

במצבים טעונים רבים מעין אלה הפעיל גורדון מן יכולת אינטואיטיבית להגיב במבעי נפש אחרים, החומקים ממלכודת המילים, המשמעויות והטקסטים, העמוסים לעייפה. כאלה היו הניגון, הריקוד והשירה. "הוא שר כשעיניו עצומות וגופו מתנודד ואצבעותיו הדקות והלבנות משמיעות קולות קצובים, ומלוות את השירה" – סיפרה אווה טבנקין. "פתאום, בעצם השירה, היו נפקחות עיניו הכחולות, הטהורות כעיני תינוק. וברגעים אלה היו העיניים עמוקות וחודרות לפני ולפנים, ומספרות בלי מילים על ייעודנו למען עתיד עמנו, ולמען התחדשות יסודות החברה האנושית כולה".[2] "השירה החרישית שהיה מתחיל בה על יד השולחן הדל בשבת – כתבה בזיכרונותיה שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל המשוררת – בהשעינו את ראשו הסב על ידו הלבנה, המיובלת, כשעיניו קורנות מאור גדול פנימי, אחר כך הוא קם, מתהלך בעיניים עצומות לאורך כל החדר ושר בקול, בדבקות עצומה, וידו מורמת למעלה, והוא מלווה את השירה בצרימת אצבעות דקות".[3] "מי שלא שמע את 'זמזומו' המתוק כדבש לוקח לבבות בזמזמו ניגוני חב"ד מתוקים שונים וסתם ניגוני חסידים איטיים – לא שמע זמרה יהודית ערבה מימיו! – התרפק בזכרונותיו החלוץ הרומנטיקן אלימלך דבורקין.[4]

"הניגון" של גורדון היה ניגון חסידי, ו"הריקוד" שלו היה ריקוד חסידי, ושיריו היו אף הם מאוצר השירים החסידיים שהביא עמו. השירה והריקוד (לא רק של גורדון, כמובן) הצליחו לעבור את מחסום הביקורת הרעיונית של החלוצים, לחמוק פנימה אל עולמם, ולבטא את המיית נפשם ברגעים שבהם גאתה בתוכם עד ללא הכיל.

​מה זימר גורדון?

על אף העדויות הרבות של ותיקי העלייה השנייה על "הניגון של גורדון", אין לנו כל ידיעה מדויקת על זהותו של ניגון זה. "כולנו שרנו יחד אתו את הניגון שלו" – סיפרה אווה טבנקין;[5] "שרים את השיר של אחד החברים [גורדון – מ.ז.], בא בימים, המכובד לכל, הפילוסוף והמשורר שלנו" – כתב הסופר־החלוץ מאיר וילקנסקי.[6] אף אחד מהכותבים לא נקב בשמו של הניגון, שהיה, מן הסתם, ידוע ומוכר לכולם. אחד מהם שיער כי זהו שיר ישן ביידיש מאת ורשבסקי,[7] אחר הסתפק בהגדרה המעורפלת "ניגוני חב"ד". אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי ואוצֵר זיכרונותיו, טוען כי המדובר בניגון ללא מלים, שאחר כך הצמידו לו את מלות הפיוט "יום שבת קודש הוא" – אחד מזמירות השבת של אשכנז, ששלושה ביצועים שונים שלו נמצאים באתר.

עוצמתו והשפעתו של "הניגון של גורדון" ידועים לנו היטב, זהותו, כאמור, ודאית הרבה פחות. הנה לכם, איפוא, קושייה נוספת לפסח השנה. מי מכיר ומי יודע את "הניגון של גורדון"?

ד"ר מוטי זעירא הוא מנהל המדרשה באורנים.

[1]  עדותה של יהודית צנטר, ארכיון העבודה, תיק iv-26-108
[2]  חבס ברכה ואליעזר שוחט (עורכים), ספר העלייה השנייה, ת"א, תש"ז, עמ' 662.
[3]  צור מוקי, את אינך בודדה במרום, ת"א, 1998, עמ' 172.
[4]  שם, עמ' 241.
[5]  לעיל, הערה 3.
[6]  שם, עמ' 245.
[7]  שם, עמ' 239.