Eng

כתב יד מינכן ההיסטוריה של התלמוד הבבלי בכרך אחד

עד המצאת הדפוס היו סופרים ומעתיקים מקצועיים כותבים את התלמוד עם שאר כתבי הקנון היהודי בכתב ידם. מלאכת ההעתקה נחשבה מלאכה מפרכת וקפדנית הנעשית בכובד ראש. פעמים רבות, כתבי יד שהגיעו מאזורים מרוחקים שמרו שינויי נוסח אשר מעידים על מסורות שונות בלימוד התלמוד הבבלי. עם המצאת הדפוס התקבע הנוסח של התלמוד הבבלי, וגרסאות ישנות שהועתקו בכתבי היד אבדו או נשכחו.
 
 
בין השנים 1343-1342 העתיק שלמה בן שמשון בכתב ידו את כל התלמוד הבבלי בכרך אחד המכיל 577 דפים. סוג הכתיבה שבה השתמש שלמה בן שמשון לא הייתה הכתיבה המרובעת ההדורה שהייתה מקובלת לכתיבת החיבורים הקנוניים, אלא כתיבה בינונית שמאפשרת כתיבה צפופה ומאסיבית יותר, אשר באמצעותה יכול היה המעתיק לצרף את כל 37 מסכתות התלמוד ונוסף על כך את המשנה בכרך אחד. ככל הידוע, הישגו של שלמה בן שמשון הוא חסר תקדים לא רק בהיותו הכרך היחיד של התלמוד הבבלי שהשתמר בכתב יד, אלא בעיקר בהיותו היחיד שידוע לנו שנוצר מלכתחילה בכרך אחד ויחיד.
 
 

 

 
 
עם חלוף השנים והדורות, התגלגל כתב היד ברחבי אירופה, ועבר בין בעלים שונים שהשאירו את חתימותיהם בגוף כתב היד. איננו יודעים את שם הבעלים המקורי של כתב היד היות ששמו נמחק על ידי מי מבעליו המאוחרים של כתב היד. השערות שונות הועלו לגבי מיקומו במהלך המאות שחלפו, אך מה שבטוח הוא שאי שם במהלך המאה ה-19 נאסף הכרך יחד עם כתבי קודש אחרים מכנסייה גרמנית והועבר לספרייה הממלכתית של מינכן, ועל כן שמו כתב יד מינכן.
 
 
 
 
 
 
בשנת 1862, מאות שנים לאחר המצאת הדפוס, זכה רבי רפאל נתן רבינוביץ' לחזות במו עיניו בכתב יד מינכן לשלמה בן שמשון בספרייה הממלכתית של מינכן. מאותו הרגע החליט להקדיש את שנותיו להשוואת כתב היד המפורסם עם הדפסות מאוחרות של התלמוד בניסיון להרחיב את הידע של הלומד באשר לגרסאות השונות של נוסח התלמוד. מאחורי פרויקט זה, לו הקדיש מעל עשרים שנה מחייו ופורסם תחת השם "דקדוקי סופרים", עמדה מטרת על: לחזור ולהציג לקוראי וחוקרי התלמוד את השינויים, העיבודים הקיימים וההשמטות שבכתבי היד העתיקים, אותו אוצר אבוד שהדפוס בנטייתו להאחדה טקסטואלית זנח עם הדורות.