​עיתונים ומגזינים ערביים בשנות הארבעים מציגים חברה מגוונת ורבת פנים בתקופת חג, האמור להיות מסורתי ומכובד. אפילו מאמר בעל שם לא מושך דוגמת 'הרמדאן וההדרכה הדתית', שחובר על ידי שייח' עבד אלחמיד אל-סאאִח, תופס כיוון לא צפוי כשהשייח' מבצע תמרון אינטלקטואלי; הוא משווה את הרמדאן והצום עם אימפריאליזם וסוציאליזם באומר: "יש לנו [סוג] שפוי של סוציאליזם ו[מודל] מתון של אימפריאליזם."1 

 

בצד מאמרו של השייח', מאמרו של אסחק עבד אלקאדר רשיד, מברך את כל המוסלמים לרגל הרמדאן. הוא מתאר את הרמדאן כחודש המוקדש ל'דבקות דתית ותפילה, וחודש של תענוגות ובידור'. בתחילה, דן כותב המאמר בקדושתו של הרמדאן, ולאחר מכן מסביר מדוע החג הוא הזדמנות לאנשים להיפגש בסעודות, לשיר יחדיו וליהנות מסוגי בידור שונים, או כפי שהוא קורא להם: 'תענוגות תמימים'. כותב המאמר מדגיש שהרמדאן הוא סמל לאחידות אסלאמית בדבקות כמו גם בתענוגות.2    

באותו הזמן, היה הסוציאליזם מוטיב חוזר ונפוץ בין כותבים ואינטלקטואלים ערבים, ונראה שהרמדאן סיפק פלטפורמה מצוינת עבורם לקדם את הערכים של שיווין חברתי וסולידריות קהילתית. מחמד עבד אלסלאם אלברגוטי טוען, לדוגמא, שהצום נהפך לריק וחסר משמעות אם אין האדם סוגד את אללה ומשרת את הקהילה. עוד מוסיף הכותב שאם מעמד מאוחד של מאמינים, בהם העשירים לא שונאים את העניים והעניים אינם מקנאים בעשירים, לא מופיע כתוצאה מהצום, אז הופשטה המשמעות מן הפולחן לאל.3 כמו כן, שייח' עבדאללה גושה מסיים מאמר ארוך על 'פולחן דתי וזכויות של המאמינים המוסלמים' עם הקריאה לכל המוסלמים להשקיע בפרויקטים ומתקנים ציבוריים באומרו שאלו הם צורה של צדקה עם תגמול הנמשך לעד.4    

בנוסף, אנו נתקלים בשורה של מאמרים המנסים להציג משמעויות חדשניות ואלטרנטיביות של הצום. עבד אלחמיד יאסין, לדוגמא, קורא למאמינים לאמץ צורה חדשה של הצום על ידי הימנעות מדיבור ושיחה בכתב, ובכך להצית את האינטלקט שלהם ולוותר על העצלנות במקום. הוא גם מקווה שאנשים יוכלו לתרגל את הסוג הזה של הצום לאורך כל השנה.5  בהקשר דומה, ח'ירי חמאד מספר במאמר אחר המוקדש לחברו חסן, על דיון שקיים יחד עם שלושה חברים אחרים בניסיון להבין את משמעות הרמדאן, הצום ואת הפעילויות של האיד. הכותב מדגיש את הגיוון של הקבוצה מבחינת לאומיותם, השתייכותם האידיאולוגית והחינוך. הוא טוען בנקודה אחת שאחד מחבריו נוטה לאסלאם האורתודוקסי, ופעם רבות נסחף לדרשות בומבסטיות, בזמן שחבר אחר הוא אדם חסר דאגות הנמשך לתענוגות ארציות. הדעות של חברת החברים על הצום משקפות מגוון של רעיונות דתיים המתקשרים לכתות תיאולוגיות שונות כמו הצופיות (המיסטיקה), התיאולוגיה האשערית, והאסלאם האורתודוקסי. המגוון וחוסר ההסכמה לא פגעו בחברותם האמיצה, כפי שמציין חמד. למרות זאת, כל שיחה הסתיימה בדיוק כפי שהחלה, כשכל משתתף דבק באמונותיו.6 

 

התרומה המעניינת והמפתיעה מעט מבין כולם היא שירו של מחמד חסן עלא אלדין, המכילה הערה ליד שמו הקוראת לו 'צמחוני'. בשיר, מבקש המשורר מהאל רחמים, היות שהוא לא צם בדרך הקונבנציונלית. לאחר מכן, הוא מסביר שמצפונו צם במשך שנים על ידי הימנעות מחוסר הצדק של ציד חיות ואכילת בשרן.7  

 

נוכל לסכם שהרמדאן, כפי שהוצג בעיתונים ובמגזינים בשנות הארבעים, היה אידיאולוגי יותר מאשר תיאורי. כותבים שונים התחרו ביניהם כיצד להחדיר ברמדאן ובצום אידיאולוגיות שונות דוגמת סוציאליזם, רציונליות ואפילו אסלאם פוליטי.