כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
הושע נא: קריאה לישועה אל המחבר אותנו יתברך
הרב מנחם פרומן
הרב מנחם פרומן זצ"ל מציע ששורש הפיוט הוא הזעקה לקשר. זהו הלב של פיוטי ההושענא, מה שצועקים היהודים בימי הסוכות הוא הביטוי לזעקה לקשר של כל הימים, ושל כל העמים ושל כל הבריאה.
בחג הסוכות זועקים אל ה': הושע נא! בתחילת השנה, בפתח עונת הגשמים (בזמן העתיק השאלה אם נזכה לברכת הגשם מן השמים או שחס ושלום תהיה השנה שנת בצורת – היא שאלה של חיים ומוות) זועקים אל ה': הושע נא!
פיוטים רבים הנקראים "הושענות" משמשים בסיס לשאלת החיים, לזעקת החיים: הושע נא!
בתוך הפיוטים האלה, הנאמרים בכל אחד מימי הסוכות לפי נוסח העדות השונות, גם זעקה: "אני וָהוֹ (לפי נוסח אחר: אני והוא) הושיעה נא!". הצעקה אני וָהוֹ הושיעה נא נאמרת סמוך לתחילת הפיוטים וגם בסופם. מבחינת הרגשתי, צעקה זו היא השיא של הזעקה לישועה.
מה פירוש נוסח זה? להרגשתי עיקר עוצמתה של הקריאה "אני והו הושיעה נא" באה מפני שפירושה לא מובן כל כך. דווקא לכן יש לה פירושים שונים. מתברר שרובם אמנם מקשרים את הקריאה לתורת הסוד. והנה מבחר פירושים כפי שסיכמם פנחס קהתי בפירושו למשנה במסכת סוכה (ד, ה) שבה מופיעה הקריאה בשם התנא ר' יהודה:
רבי יהודה אומר: 'אני והו הושיעה נא' – לא היו אומרים 'אנא ה'', אלא 'אני והו', שהוא גימטריא של 'אנא ה''; ועוד, שתיבות אלו הן משבעים ושניים שמות של הקב"ה, הנקובים בשלושת הפסוקים סמוכים שבפרשת בשלח (שמות יד, יט–כא): 'וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם'. וכל אחד משלושת הפסוקים הללו הוא בן ע"ב אותיות, וכל תיבה ותיבה המצטרפת מן האות הראשונה של הפסוק הראשון, והאות האחרונה של הפסוק האמצעי, והאות הראשונה של הפסוק האחרון, היא משמותיו של הקב"ה. ונמצא כאן 72 שמות, והרי השם הראשון: 'והו'; והשם השלושים ושבעה 'אני' (רש"י);... ויש מפרשים שהוא קורא ורומז למה שנאמר (דברים לב, לט): 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא', שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם, וכאילו אומר: אתה שאמרת 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא', הושיעה נא כמו שהבטחתנו (רמב"ם בפירושו למשנתנו); ויש גורסים: 'אני והוא' (ירושלמי), כלומר: מי שאני והוא בצרה הושיעה נא, שאף ה', כביכול, משתתף בצרתם של ישראל ובישועתם, על דרך הכתוב (תהלים צא, טו): 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה' (רב האי גאון); וכך מעירים גם בעלי התוספות על פירושו של רש"י, ששני שמות הם: למה נשתנו שני שמות הללו, שאומרים אותם יותר מאחרים? משום שדורשים במדרש איכה רבתי את הכתוב (יחזקאל א, א): 'וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה', ואת הכתוב (ירמיהו מ, א): 'וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים' – כביכול הוא בעצמו, והיינו, 'הושענא', שיושיע לעצמו.
(סוכה מה, א)
אחרי הפירושים השונים הללו, המעידים לטעמי על המסתורין של הקריאה, אולי מותר להציע עוד פירוש שיכול גם הוא לקשרה אל המסתורין. הרי בכל הפירושים הצירוף "אני והו" או "אני והוא" הוא שמו של הקדוש ב"ה. מדוע ייקרא הקדוש ב"ה "אני והוא"? אולי מפני שהוא מתגלה בפגישות, בקשרים בין בני האדם.
נזכר אני במדרש הידוע שהוא לגבי מדרש מכונן:
מטרונא שאלה את ר' יוסי בר חלפתא: אמרה לו, לכמה ימים ברא הקדוש ב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים. אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקדוש ב"ה יושב ומזווג זיווגין - בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממנו של פלוני לפלוני. אמרה לו: וזאת היא אמנותו?! אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים כמה שפחות יש לי. לשעה קלה יכולה אני לזווגם. אמר לה: אם קלה היא בעינייך, קשה היא לפני הקדוש ב"ה כקריעת ים סוף. [כלומר קשה, קשה מאד, לזווג זיווגים]. הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותם שורות שורות. אמרה: פלוני ישא את פלונית ופלונית תינשא לפלוני. וזיווגה אותם בלילה אחד. למחר באו אליה, זה מוחו פצוע, זה עינו שמוטה, זה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם? זו אמרה, אין אני רוצה את זה. וזה אמר, אין אני רוצה את זאת. מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא. אמרה לו: אין אלוה כאלוהיכם...
(בראשית רבה, סח)
נזכר אני בסיפור המכונן על הלל הזקן שסיכם את התורה על רגל אחת בפסוק: ואהבת לרעך כמוך. נזכר אני ששמו של הקדוש ב"ה הוא: שלום. ומדוע שלום הוא שמו? משום שבאופן הגיוני אין שלום, משום שבאופן הגיוני רֵעי הוא הָרַע שלי (הניסוח של ז'אן פול סיטרא אחרא הוא: "האדם האחר הוא הגיהינום שלי". בעיניי, זהו הצד השני של אמירת האמונה של הלל). מבחינה הגיונית, כל הזוגות היו צריכים להתגרש. רק השם יכול להושיע. לכן, אליו אנו פונים בשמו "אני והוא" (כי רק הוא יכול לחבר את ה"אני" שלי ואת ה"הוא" האחר, אותי ואת הסטרא אחרא שלי): אני והוא הושיעה נא!
פירוש זה ביקשתי לבטא בשיר בשם "הושענא לזמננו". אולי כדאי לציין שהשיר נכתב לא על יחסים בין יהודים לערבים. כאשר אני קורא בו עכשיו קשה לי עצמי להאמין בכך. אבל הוא נכתב לצורך הקראה בכינוס נכבד של מכובדי הממסד החינוכי בארץ שבו הוזמנתי לדבר על בית הספר המשותף לדתיים וללא דתיים של יישובי, תקוע, שבמדבר יהודה. כלומר, הוא נועד לבטא את דעתי על האפשרות של חינוך יחד של דתיים ולא־דתיים.
יום לפני הכינוס – היה זה יום חם במיוחד, כפי שמתבטא בשיר – טיילתי עם הסיטרא אחרא שלי (אשתי) במדבר יהודה, ושם פגשנו בבדואי, ועל בסיס הפגישה הזו כתבתי על אפשרות הפגישה בין דתיים ללא־דתיים. כי כפי שאמר גרומיקו (שר החוץ המיתולוגי של ברית המועצות), השלום אינו ניתן לחלוקה. הקדוש ב"ה הוא האחד המאחד את כל הניגודים.
השיר בנוי על כל מיני ניגודים: נדודים–ואחיזה בקרקע (מאחזים) שהיא בעצם אחיזה בחול; המצוקים הקשים במרומי הוואדי–והחול הרך שבתחתיתו; שתי הגדות של הואדי שאינן נפגשות לעולם; השמיים והארץ; וגם היהודי והבדואי. כולם זועקים: אני והוא הושיעה נא!
זאת היא הזעקה של כל הפיוטים. זהו מקורו ותכליתו של הפיוט.
