הפיוט וההקשר התלמודי
מן העיון באגדה המסוימת על אודות שני המלאכים שהולידה את הפיוט "שלום עליכם" נעבור לבחון את ההקשר התלמודי האופף אגדה זו. בפיוט פונה השר אל בני לווייתו. מוטיב הליווי וההצטרפות הוא מוטיב מרכזי בכל ההקשר התלמודי שבו נטועה האגדה.
אבקש בזה לעיין בהקשר התלמודי ולבחון את המוטיב הזה. לאחר מכן ייבחן הקשר בין מוטיב הליווי והשיתוף ובין נסיבות השירה של הזמר – הכניסה אל הבית מבית הכנסת בליל השבת. לאחר עיון מפורט במימרות התלמודיות תהיה הקריאה החוזרת בזמר הפשוט הזה רוויה במטענים נוספים.
האגדה מופיעה בתוך רצף של אגדות ומימרות במסכת שבת בתלמוד הבבלי. לנוחות הקוראים, התרגום לעברית מופיע בסוגריים רבועים ופיסוקו נעשה על דעת הכותבת:
ר' זירא מהדר אזוזי זוזי דרבנן אמר ליה במטותא מינייכו לא תחללוניה.
[ר' זירא היה מחזר אחרי זוגות זוגות של חכמים. אמר להם: בבקשה מכם, אל תחללוה.]
אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] רבי יהושע בן לוי:
אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר 'ויכולו',
דאמר רב המנונא:
כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית,
שנאמר 'ויכולו' - אל תקרי 'ויכולו', אלא 'ויכלו'.[2]
אמר רבי אלעזר:
מניין שהדיבור כמעשה?
שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו".
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא:
כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו –
שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו
ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכופר".
תניא רבי יוסי בר יהודה אומר:
שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו
אחד טוב ואחד רע.
וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת
מלאך טוב אומר:
יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך,
ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו.
ואם לאו –
מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך,
ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.(שבת קיט, א–ב)
רצף תלמודי זה מורכב מארבע יחידות:
אגדת חכמים על ר' זירא;
מימרה הלכתית המתייחסת לערב שבת, הקשורה לרעיון השותפות במעשה בראשית;
ג. ו־ד – שתי אגדות על אודות תפקידיהם השונים של המלאכים בערב שבת.
מעבר לכך שכל הרצף הזה, המופיע במסכת שבת, עוסק בשבת, וששלוש מתוך ארבע היחידות שבו מתייחסות באופן ממוקד לערב שבת, אבקש להראות את השתרשרותו של עניין תוכני נוסף ברצף הזה, באמצעות קריאה דייקנית בכל אחת מן היחידות.
האגדה המיניאטורית הפותחת את הרצף מתמיהה: מדוע נוזף ר' זירא דווקא בזוגות של חכמים שלא לחלל את השבת?
על שאלה זו משיב רש"י בפירושו למלים אלו:
כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם,
ואומר להם במטותא מנכון [בבקשה מכם] לכו והתעסקו בעונג שבת, ולא תחללוניה [ולא תחללוה] לבטל תענוגים.
מהו חילול השבת של תלמידי חכמים?
תלמידי החכמים היו הולכים זוגות זוגות, כלומר בחברותות, וממשיכים לעסוק באותו עניין שבו עסקו בימות החול. לפי הבנתו של רש"י, היה בכך משום חילול שבת. אין מדובר כאן בחילול שבת "הִלכתי", הפרת הלכותיה של שבת. בכגון דא כנראה לא היה ר' זירא חושד דווקא בחכמים. ואולם, לפי התפיסה הנועזת שמגלם רש"י, עבור אלו שמלאכתם כל השבוע בלימוד התורה בחברותא, ניתנה שבת כדי לשבות ממלאכה זו ולהתענג. הוא מצפה מהם לנטוש את בני הזוג שלהם ללימוד ולפנות אל זוגיות אחרת. את העונג, שאליו אולי התמכרו, של העיסוק בתורה, שהיא איילת אהבים ויעלת חן, עליהם להמיר בשבת באהבה בתענוגים שונים.
מהו העונג שאותו מעדיף ר' זירא בשבת על פני תלמוד תורה?
שתי אפשרויות בדבר:
עונג הגוף –
תענוגי בשר ודגים וכל מטעמים: האכילה והשתייה ותשמיש המיטה שבהם מתענגת השבת. לפי אפשרות זו מפנה אותם ר' זירא מתענוגי הרוח והשכל אל תענוגי הגוף, ומהזוגיות עם החברותא אל אהבת איש ואישה.
העונג על ה' –
ר' צדוק הכהן מלובלין מציע כי חטאם של זוגות תלמידי החכמים אינו בהיותם שרויים בעולמות רוח. להיפך – בהמשיכם את הדיבור בתורה בחברותות, הם ממשיכים לעסוק בצדדיה הלשוניים, האינטלקטואליים, ומשום כך – החיצוניים-יחסית של התורה.[3] לדידו, שבת ניתנה לתלמידי חכמים כדי שיפסיקו מן הדיבור בתורה ומן הפנייה החוצה, אל בני אדם אחרים, הכרוכה בו, ומן הפשרה שבשימוש בשפה המתקשרת, אל קשב פנימי. רק בשתיקה מדיבורי התורה תוכל התורה לחלחל פנימה ולהתקדם לעבר גרעינה הפנימי של נפש הלומד. רק כך יוכל הלומד להתאחד עם נותנה של התורה. זהו העונג של תלמידי החכמים המתאפשר בשבת.
מעניין שהמשך הרצף התלמודי מפתח את שתי האפשרויות הללו:
מימרתו ההלכתית של רבא, המחייב אפילו יחיד לומר בערב שבת את פרשת "ויכולו", המספרת על שביתת הקב"ה ממלאכתו בשבת הראשונה, לאחר בריאת העולם. כורכת בעקבותיה דיון תיאולוגי מעניין.
הקביעה ההלכתית נשענת על כך שאמירת פסוקים אלו היא מעשה שיש בו משום מתן עדות. עם כניסת השבת מעידים ישראל כי הקב"ה הוא בורא העולם, והוא ששבת ממלאכה ביום השביעי. ואולם לפי ההלכה נדרשים לפחות שני עדים כדי שעדותם תהיה תקפה. בכל זאת יחיד יכול להעיד את עדות "ויכולו", משום שהוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. כאן מדובר בתנועה דיאלקטית: לפי דברי רב המנונא, פעולת הדיבור שבאמירת "ויכולו" אינה רק מעשה של עדות, כלומר דיבור המדווח על אודות המציאות, אלא היא נתפסת גם כפעולת דיבור יוצרת. באמצעות מילות העדות פועל האדם להשלמת מלאכת בריאת העולם. אזכורו של ר' אליעזר שהדיבור כמעשה נכונה הן בהקשר המאמרות שבהם כונן הא-ל את העולם, הן בהקשר של דיבורו של האדם מדי שבת. האדם אינו רק אחד מן הברואים, בחינת "ויכולו" השמים והארץ... והאדם, אלא הוא גם מן הבוראים, בחינת "ויכלו" – אלקים והאדם שותפו.
לפי מימרות אלו, את השותפות בין זוגות החכמים המשוחחים בתורה, ממירה בשבת שותפותו של האדם עם הא־ל. דווקא ברגע השביתה ממלאכה מתקיימת פעילות משמעותית זו של האדם. כביכול בפיו נדברת עדות בלבד, אך בדיבור זה טמון כוח יוצר הרה עולם.
דמיון בולט לעין קיים בין שתי האגדות המסיימות את הרצף: שתיהן מדברות בזוגות מלאכים, ושתיהן כנראה מדברות על ההקשר של תפילת ליל שבת ואחריה.
אגדת המלאכים הראשונה נשזרת יפה מיד לאחר המימרות על "ויכולו", שכן מלאכים אלו מגיבים אל אמירת "ויכולו".
מיהם המלאכים הראשונים? אלו אינם כנראה מלאכי שבת מיוחדים, אלא הם "מלאכי השרת המלוין לו לאדם" בכל אשר יפנה, תמיד.[4] עם כניסת השבת וכלילת נפשו של המתפלל עם יתר מעידי "ויכולו" מטהרים אותו מלאכים אלו. למרות הרוח החיובית העולה מהמימרה, מזכיר פסוק ישעיהו שבפיהם של המלאכים "וסר עונך וחטאתך תכופר" קיומו של עוון, שבו כנראה נזדהמה הנפש במהלך ימי החול.
לעומת מלאכים מטהרים אלו, מופיעים שני המלאכים שבדברי ר' יוסי בר יהודה כמלאכים מיוחדים, בעלי פונקציות מסומנות מראש: אחד טוב ואחד רע. מרמז המזכיר עוון שכופר, כאן עולה גורם המבחן אל קדמת הבמה. בכניסה אל השבת יש משום מבחן קשה, מבחן הקשור במצב לימינלי (סִפִּי), מצב מעבר בזמן ובמקום. שבת אינה רק הרפיה. בחדילה ממעש ומשליטה כרוך גם חוסר אונים מסוים. החרדה לנטוש את עולם המעשה ולהעביר את המבט אל ההוויה כשהיא לעצמה, מתוארת כאן כמבחן. המבט הצופה אל ההוויה הוא מבט שופט.
כאן, כפי שפותח למעלה, נבחן הקשר בין איש ואשתו. את שותפות החברותא המתקיימת בבית המדרש ממירה האהבה הביתית שבין איש לאישה, שהיא מוקד מרכזי במעבר אל השבת.
מכל הרצף הזה אומרת השבת ליווי וזוגיות: כך עולה מן הרצף הזה שבראשיתו מופיעים זוגות זוגות (פעמיים!) של תלמידי חכמים ובסופו שני זוגות של מלאכים. המלאכים הם בני לוויה לאדם, והאדם – שותף לאלוקים. אף שותפות בזמן מופיעה כאן, שכן איחוליהם המסיימים של המלאכים הם "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כלומר אופי השבת הבאה יילווה אל אופייה של השבת הנוכחית, ואף במענה "אמן" מפיו של המלאך השני, בעל כורחו, חוזר מוטיב זה של שותפות והצטרפות.
מוטיב זה הוא גם המוטיב המרכזי של הזמר "שלום עליכם". בצורתו של הזמר הוא משתקף בחזרות הרבות שבין בתיו ושבתוכם ובמצלול. ובתוכנו – המלאכים באים ממלך מלכי המלכים, שם הם מהווים הפמליא המלווה את הא־ל וכשליחיו, ועתה הם בני לוויתם של מקבלי השבת בביתם. השרים את הזמר מבקשים מהמלאכים שפע טוב על ביתם, וכך – דרך בני הלוויה המלאכיים – ילֻוו אף הם בברכה המגוננת.
ההזדקקות לבני לוויה נובעת מהלימינליות שבמעמד ומחששות הנלווים אל מעבר זה. במובן זה דומה המעבר אל השבת, מעבר שהוא חיובי ביסודו, אך נכרכות בו תחושות מבחן מעוררות חרדה, אל המעבר מתקופת הרווקות אל הנישואין. כניסת השבת מתחוללת ברשות הרבים של הזמן הקוסמי, והיא חוזרת ונשנית באופן מחזורי. לעומתה, מתרחש המעבר אל הזוגיות בזירה האישית, כחלק מסיפורו של הפרט, ולרוב – באופן חד־פעמי. אף במעבר זה נתלות תקוות חיוביות של בניין, ואף אותו מלווים חששות. ביום החתונה נוהגים ששושבינים מלווים את החתן ואת הכלה ובעדות שונות הם נזהרים שלא ללכת לבד, וביותר – בהליכתם אל החופה, הם מלווים בהוריהם. עם הצעידה אל מוקדה של השבת – השבת שבבית, ועם הצעידה אל הקמת הבית, נדרש ליווי. הליווי, אף בשעות שמחה אלו, מהווה הגנה מן הפחדים הכרוכים בהתערטלות מהזהות הקודמת, קודם שמתלבשים בזהות החדשה.
[1] כאן דולג המשפט: "כל ימים שהיתה שרה קיימת – היו דלתות פתוחות לרווחה, וכיון שמתה שרה – פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה – חזרה אותה הרוחה." משפט זה מייחס את מידת הכנסת האורחים לשרה ולרבקה. אך אין מידה זו ייחודית לנשים הללו, והיא מופיעה באותו ציור של דלתות האוהל הפתוחות לרווחה גם לגבי אברהם (ראו בראשית רבה מח, ח; שם, ט; אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ז).
[2] המלה "ויכֻלו" מופיעה בכתיב חסר. בכך יכול הדרשן לדרוש בה כאילו היא מנוקדת "ויכַלו" – בצורה האקטיבית. ואז הגורם המכלה [המסיים] אינו אלוקים בלבד. שותף לו האדם.
[3] ראו למשל ר' צדוק הכהן מלובלין, עמלה של תורה [ב].
[4] ראו למשל ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב יד ע"ב; בבלי ברכות ס ע"ב. וראו דיונו של אפרים אלימלך אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, עמ' 138–139.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
