מסע אל דמותו של ר' יהודה הלוי

---

לשער ר' יהודה הלוי

ר' יהודה הלוי, הפילוסוף המתנצח עם מלך כוזר ומגן על "הדת המושפלת" (היהדות), המשורר שלבו הומה אל ציון, שאליה הוא עולה ובה הוא מוצא את מותו, נולד בשנת 1075 בטודילה אשר בצפון ספרד, סמוך לחלקה הנוצרי של ספרד. זמן קצר לפני לידתו נכבשה ספרד על ידי מלכות קסטיליה ועברה בהדרגה משלטון מוסלמי ותרבות ערבית לשיטה ותרבות נוצריים.

בצעירותו נדד לדרום ספרד, שהיה אז מרכז רוחני שבו ישבו גדולי תורה וטובי המשוררים, שם היה כנראה תלמידו של הרי"ף (ר' יצחק אלפסי, מראשוני וגדולי הפוסקים), וקשר קשרי ידידות עם חכמים תלמידיו ועם המשורר ר' משה אבן עזרא.

קשריו עם רמב"ע החלו לאחר שריה"ל השתתף באחת ההתכנסויות שנהגו לערוך המלומדים היהודיים, שבהן ניסה כל אחד את כוחו במלאכת השיר. העלם הצעיר הפליא את כולם בהצליחו לחבר חיקוי מושלם של אחד משיריו המסובכים ביותר של ר' משה אבן עזרא, שהיה כבר אז משורר נחשב. בעקבות כך הזמין ר' משה אבן עזרא את המשורר הצעיר לחצרו, שם בא בקשרים עם משוררים ומלומדים. כישרונו בשירה וחריפות שכלו הפכו לשיחה בפי כול. ידידותו זו עם ר' משה אבן עזרא לא פסקה גם כשחזר ריה"ל לביתו, ואף לאחר שר' משה אבן עזרא נאלץ לגלות ממקומו.

לפרנסתו עסק ריה"ל ברפואה ולא ידע מחסור. אשתו, שמתה עליו בחייו, ילדה לו בת אחת, ולפי האגדה נישאה לר' אברהם אבן עזרא.

אבל געגועיו לציון לא נתנו לו מנוח. תקופתו הייתה תקופה של מלחמות בין דתיות ותוך דתיות. הן בנצרות והן באסלאם התפתחו מגמות ברורות של חזרה לשורשים: בנצרות בא הדבר לידי ביטוי בהקמת מסדרים שקראו לחזור אל עקרונות היסוד של ישו, ובאסלאם התבטא הדבר בפלישת המארבטון והמוואחידון מצפון אפריקה לספרד, תוך קריאה לחזור לשורשי האסלאם. בה בעת הייתה זו תקופה של מסעי הצלב מצד אחד ושל כיבושה מחדש של ספרד בידי המוסלמים (הרקונקיסטה). הוויכוח הבין דתי החל לובש אופי צבאי מובהק – והיהודי הפך לנרדף בידי שני המחנות:

פלשתים נאספים ואדומים שוסים
אלה ברכב ואלה בסוסים…
צוררים נלחמים כפריצי חיות
אלופי אליפז עם אילי נביות
ונבהלו ביניהם צעירי השיות…

ריה"ל, שחי בתקופה סוערת זו, חש את תחושת הגלות במלוא חריפותה. לבו כסף אל ציון והוא כאב את כאבה של השכינה הגולה. ברבים משיריו אנו מוצאים את השכינה וכנסת ישראל כיונה המתעופפת כה וכה, נודדת ומבקשת, מייחלת לגאולה. בשירו "יונת רחוקים" אנו יכולים ממש לחוש את היונה, כנסת ישראל, המתייסרת בגלות:

יונת רחוקים נדדה יערה
כשלה ולא יכלה להתנערה
התעופפה התנופפה חופפה
סביב לדודה סוחרה סוערה

כיסופיו לציון לא נותנים לו מנוח, לבו במזרח והוא בסוף מערב, והוא מחליט לעלות לארץ ישראל. כמו "החבר", החכם היהודי בספר הכוזרי, שגומר אומר בלבו בסוף הספר לעלות לירושלים ("רוצה לומר כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה"), כך גם ריה"ל.

בשנת 1140 הוא יוצא למסעו האחרון – המסע לארץ ישראל. שירי הים (המהווים חידוש בשירת אותה תקופה) שחיבר המשורר בחודשי המסע וההפלגה בים הסוער קורעים לנו צהר נדיר אל מעין יומן מסע ושירי ים מופלאים, שבאמצעותם אנו מתוודעים אל הסערה המתחוללת בים ובנפשו של המשורר כאחת, כאשר הוא חש איך חלומו הגדול קורם עור וגידים. אנו חווים יחד אתו את צער העקירה ממקומו וממשפחתו, את הים הסוער וסכנות הדרך, את תקוותו ואמונתו העזה בבורא עולם כי יגיע אל מחוז חפצו בשלום ואת התרגשותו הגדולה עם התקרבו לסיום מסעו.

…מה נכספו לך עם, אשר בגללך
רכבו בגב הים עלי גב לוח
אל נא תרפה ידך מן האוני
כי יחנה היום וכי יפוח
ורקע תהום וקרע לבב ימים, וגע
אל הררי קדש ושם תנוח…

בשנת 1141 הגיע ריה"ל אל חופי מצרים, שם ציפה לו קהל רב של מעריציו ומוקיריו. הוא שהה מספר חודשים. אך לגביו זוהי רק תחנת ביניים, פניו מועדות למקום אחד – ירושלים!

על פי האגדה, אשר כה תואמת את מהלך חייו של איש מופלא זה, הגיע ריה"ל אל ארץ הקודש, מושא חלומותיו וגעגועיו, ובעודו עומד ליד הכותל המערבי, מתרפק על אבניו בבכי ובתחנונים, נותן פה לשירת "ציון – הלא תשאלי לשלום אסיריך", עובר פרש ערבי על סוסו ודורס אותו למוות. כך, הרגע שלמענו חי והמקום אליו נכסף כל חייו הופך לו שער לירושלים של מעלה.

ריה"ל נחשב לגדול המשוררים העבריים של ימי הביניים. הוא הותיר לנו כאלף פיוטים מסוגים שונים: יוצרות , קרובות, רשויות, סליחות ובקשות, שרבים מהם מושרים בפי כל עדות ישראל ומשולבים בתפילות האומה במועדיה השונים. 

"ספר הכוזרי" הספר הפילוסופי שחיבר, הוא אחד הספרים החשובים בתולדות המחשבה היהודית. הגאון מווילנה אמר על הספר כי "ספר הכוזרי הוא קדש קדשים ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו."