ישמח משה – ברכה או פיוט?

---

ישמח משה – מילים וביצועים

...רבינו שלמה לא היה אומר 'ישמח משה', והיה אומר 'אתה בחרתנו', והיה מזכיר ואומר 'ותתן לנו ה' אלהינו שבתות למנוחה', כי לא היה יודע מה עניין לשבת 'ישמח משה'; ורבינו יעקב מנוחתו כבוד החזיר הדבר ליושנו ואמר, כי טעם גדול לדבר לומר 'ישמח משה', דאמרינן [=שאנו אומרים, שאנו שונים] בפרק קמא בשבת [=בפרק הראשון של מסכת שבת]: 'מאי דכתיב [=מהו שכתוב, מה פירוש הפסוק] 'לדעת כי אני ה' מקדשכם'? אמר הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם' וכו'. ולהכי תקנו [=ולכך תקנו] 'ישמח משה' באותה מתנה טובה של שבת...".
(מתוך ספר "המנהיג" לר' אברהם בן נתן מלוניל, פרובאנס, המאות ה־12–13)

"רבינו שלמה" המוזכר בראש דברי בעל ספר "המנהיג", אינו אלא רש"י; והכרעתו ההלכתית, כמדומה, עשויה להפתיע מאוד את כל המצוי בתפילה ובסידורי תפילה בימינו. הברכה הרביעית בתפילת עמידה בשחרית של שבת, בנוסח כל עדות ישראל, פותחת במלים "ישמח משה". והנה מתברר שיש מי שראה בנוסח זה טעם לפגם; אמנם, נכדו, רבנו יעקב (המוכר יותר כ"רבנו תם" מבעלי התוספות), "החזיר הדבר ליושנו" ומצא צידוק לאמירת "ישמח משה", על סמך אותו ציטוט מן הגמרא במסכת שבת, שאין ספק שהוא או שכמותו עמד לפני מסדר התפילה המדוברת. ובכל זאת ראוי לשאול: מה גנאי מצא רש"י בברכת "ישמח משה", עד שביקש להחליפה בנוסח "אתה בחרתנו" הפותח את הברכה הרביעית בתפילת עמידה של ימים טובים?

לא נוכל במסגרת מצומצמת זו לעמוד על הסתעפויותיו המרתקות של הוויכוח ה"משפחתי" המתועד בציטוט שלעיל; אלה פורטו בהרחבה בידי אחד מחוקרי התפילה של דורנו, פרופ' נפתלי וידר ז"ל, במאמרו "ישמח משה – התנגדות וסנגוריה".[1] נסתפק כאן באזכור עניינים אחדים הקשורים בכך, ואשר יש בהם כדי להטיל אור על מקורו המיוחד של הנוסח שלפנינו.

רש"י אינו היחיד שהסתייג מאמירת "ישמח משה". חכמים בני דורות שונים הצביעו על מאפייניה החריגים של ברכה זו. הם העירו על כך שאין בה לא שבח ולא בקשה – שתי תכונות יסוד מרכזיות של הברכות בתפילות הקבע; הם תהו, כרש"י, מה עניינה של שמחת משה לשבת, או בניסוח מכליל יותר – מדוע משה עומד במוקד ברכה זו, ולא השבת עצמה, או נותן השבת; הם הופתעו מלשון הפתיחה החריגה – בהשוואה לברכה הרביעית של תפילות שבת ויום טוב אחרות, הפותחות דרך כלל במילה "אתה", כלומר, בפנייה ישירה לקב"ה;[2] לבסוף, הם התקשו גם בעובדה המטרידה, שהפסוקים הסמוכים למילים "וּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְיָדוֹ / וְכָתוּב בָּהֶן שְׁמִירַת שַׁבָּת" אינם לקוחים מעשרת הדיברות החקוקות על לוחות האבנים, אלא מפרשה אחרת בספר שמות (לא, טז–יז).

הצורך של חכמים אחרים, שביקשו לבצר את המנהג הקיים ולהגן עליו מפני טענות אלה, הוליד לא רק ניסיונות צידוק כדוגמת זה שהובא בספר "המנהיג" מדברי רבנו תם, אלא גם דברי אגדה יפים:[3]

"מפני מה מתפללים 'ישמח משה'? בשלמא [=נניח] 'אתה קדשת' ו'תכנת שבת', שהן מענייני שבת, אלא 'ישמח משה' - מה עניין שמחת משה אצל שבת? אלא הטעם יש במדרש, כשבא משה לפני פרעה וכשראה משה את פרעה נשא חן בעיניו. אמר פרעה למשה: שאל ממני ואתנה לך את שאילתך. אמר לו משה: תן לישראל יום זה שינוחו וכל [=כנראה צריך להיות כאן: "בכל"] שעה שיבוא יום זה. אותו היום יום שביעי היה, וכשציוה הקב"ה לישראל את השבת ולנוח ביום השביעי, אז שמח משה שמחה גדולה, שגם הוא באין [=כנראה צריך להיות כאן: "כִּיוֵן"] לאותו היום, שבקשו מפרעה שינוחו בו ישראל. ולכך אנחנו מתפללין 'ישמח משה במתנת חלקו', שניתנה לו שבת במתנה".

על פי דברי הדרשן האנונימי – המתכתב בלשונו בגלוי עם הביקורת המיוחסת לרש"י בספר "המנהיג" – נפלה בחלקו של משה רבנו שמחה מיוחדת כשנתברר לו שכיוון בדעתו לדעת המקום, כשקבע את היום השביעי דווקא כיום מנוחה לישראל כבר במצרים, לפני מתן תורה. אך מכלל הן אתה שומע לאו: אם צריך להגן על דבר מה, סימן שיש מי שמתקיפו; ושמא אף הדרשן עצמו חש אי־נוחות עם אמירת הנוסח החריג, כך שתשובתו מופנית (גם) לעצמו, ולא רק לזולתו.

אלא שהקושיות כולן יכולות להיפתר באחת אם נשכיל להתבונן מחדש בפסקה הקצרה העומדת כאן במחלוקת. בדברי החכמים המתנגדים לאמירת "ישמח משה" בולטת ההתייחסות אליה כמטבע של ברכה, החורגת לכאורה מן המקובל; אך האם "ברכה" לפנינו?

והנה, לפני כמה עשרות שנים מצא חוקר הפיוט מנחם זולאי גרסה אחרת של ברכה זו,[4] ולפיה הטור המתחיל במלים "וּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים" חסר את המילה "וּשְׁנֵי", ופותח מיד ב"לוּחוֹת", כך ששלושת טורי הברכה יוצרים יחד את אקרוסטיכון האותיות הרצופות י-כ-ל – "יִשְׂמַח"-"כְּלִיל"-"לוּחוֹת".[5] ומכאן שיער זולאי, כי "ישמח משה" אינו ברכה כלל, כי אם שריד זעיר של פיוט עתיק מסוג "שבעתא", שכלל במקורו מחרוזות על סדר האל"ף‏־בי"ת כולו. אכן, כפי שהראה חוקר פיוט נוסף – אהרן מירסקי[6] – השערה זו מתחזקת ומתאשרת מן השחזור האפשרי של הפיוט: אם כל ברכה עוּטרה בקטע פייטני שהתפרס על פני שלוש אותיות, אין להתפלא על שהברכה הרביעית מוקדשת דווקא לאותיות י-כ-ל, לאחר שתשע האותיות הקודמות (א–ט) נתחלקו בין שלוש הברכות הראשונות. ועוד הראה מירסקי, כיצד תואם משקל "ישמח משה" את המשקל האופייני לפיוטים קדומים רבים – משקל שבו כל טור מורכב מארבע צלעות קצרות, שבכל אחת מהן שתי מילים מוטעמות (מיליות קצרות הנספחות לאחרות אינן נספרות במניין זה).[7] כך:

ואם לא די בכך, אפילו מרכזיותו החריגה של משה מוסברת על ידי ראיית "ישמח משה" כפיוט. מסתבר שפיוטי "שבעתא" קדומים היו מקדישים כל אחד מקטעי הפיוט לברכות השונות לשבע דמויות מאבות האומה: אברהם לברכה הראשונה, יצחק לשנייה, יעקב לשלישית, משה לרביעית, אהרן לחמישית, דוד לשישית, ושלמה לשביעית.[8]

 מתוך מגילת אסתר, בוהמיה, 1825, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

ממילא, אם שריד-פיוט לפנינו, ברור מדוע אין הוא מתאים בתבניתו למצופה ממטבע של ברכה; ונמצאנו למדים כיצד גילוי מחקרי מודרני, מפתיע ומאלף, מאיר מחדש חידה עתיקה בעולם התפילה.

פתחנו בדברי רש"י, שהציע להחליף את ברכת "ישמח משה" של שבת בברכת "אתה בחרתנו" של יום טוב, ונחתום בדברי מי שפנה בכיוון ההפוך: ר' אלעזר בן יעקב הבבלי (פייטן מבגדד, 1195–1250), מתוך שחיבב כנראה את ברכת "ישמח משה", הצר אולי על שאין היא נאמרת בימים טובים, ולכן שיקע אותה בפיוט מיוחד לשבתות החלות ביום טוב ובחולו של מועד:[9]

אַתָּה הוֹדַעְתָּ מִשְׁפְּטֵי יוֹם הַשַּׁבָּת וְחֻוקּוֹ
עַל יַד נֶאֱמַן בַּיִת לְמַעַן צִדְקוֹ
דָּפַק דַּלְתֵי תְבוּנָתְךָ ועדיה בְדָפְקוֹ
יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ 

לְהַבִּיט תְּמוּנָתְךָ בְּעֵין מַדָּעוֹ וְשִׂכְלוֹ
הִתְקַדֵּשׁ וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֵין עַל עָפָר מָשְׁלוֹ
וַיֵּצֵא לוֹ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּגָדְלוֹ
כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאת לוֹ 

עָלָיו מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהוֹדְךָ אָצַלְתָּ
וּפֶה אֶל פֶּה וּפָנִים אֶל פָּנִים בּוֹ מִלַּלְתָּ
וְיוֹם אֵשׁ דָּת לְבָנֶיךָ הִנְחַלְתָּ
כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשׁוֹ נָתַתָּ 

זְרוֹעַ קָדְשְׁךָ חָשַׂפְתָּ לְעֵינֵי כָל הֲמוֹנָי
וְעַיִן בְּעַיִן נִגְלֵיתָ לְשִׁבְעִים זְקֵנָי
וְעַל יַד עָנָן עָבַרְתָּ וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'
בְּעָומְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינָי 

רָדָה בְאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הַמִּתְהַפְּכִים וּמְפוֹרָדִים
וְחִבְּרָם בְּזוֹ הַדַּעַת וְהָיוּ לַאֲחָדִים
וְאֵיחַר שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה וִיסוֹדִים
קִבֵּל תּוֹרָה וְנָתַן לִידִידִים 

בַּעֲלוֹתוֹ הָהָרָה שָׂמַח וַיָּרוֹן
וּמַלְאֲכֵי קֹדֶשׁ אוֹתוֹ יַכְתִּירוּן
וּנְגִידֵי דַבְּרוֹתָיו יַעֲנִישׁוּן וְיַזְהִירוּן
דִּבְרֵי אֱמֶת לְשִׁבְטֵי יְשֻׁורוּן 

נֻוצַּל עֲדִי גָולְמוֹ וּפָשַׁט נוֹפוֹ וִיסוֹדוֹ
וְעָטָה הוֹד הַשֵּׂכֶל הֲדָרוֹ וְהוֹדוֹ
לִימֵּד לְיִשְׂרָאֵל חֻוקּוֹ אֲשֶׁר לִמְּדוֹ
וּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד לָנוּ בְיָדוֹ 

יַעֲקֹב רָאָה וְשָׂמַח וּקְרָאוֹ עוֹנֶג וְשַׁבָּת
כִּי מָצָא גֻולְגּוֹלֶת עֲשִׂירִית הַבָּת
וְכִי רָאוּ לוּחוֹת הָאֶבֶן כָּל בֵּן וָבַת
וְכָתוּב בָּהֶן שְׁמִירַת שַׁבָּת

[1] פורסם לראשונה בקובץ מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות בישראל לזכר יוסף היינימן (ירושלים, תשמ"א), עמ' עה–צט, ולאחר מכן גם בקובץ המאמרים של וידר עצמו, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב (ירושלים, תשנ"ח).
[2] חריגה מכלל זה ניכרת בלשון "תכנת שבת" הפותחת את הברכה הרביעית בתפילת מוסף של שבת. אלא שנוסח זה הוא פיוטי בעיקרו, ובנוי על סדר אותיות האל"ף־בי"ת מן הסוף להתחלה (תשר"ק), וממילא לא נועד מלכתחילה להיענות לדרישות המחמירות המוטלות על נוסחאות של ברכה.
[3] מתוך כתב יד פארמה 1131, על פי המובאה במאמרו הנזכר של וידר, עמ' צ, ובהשלמת קיצורים. וראו שם נוסחים אחרים לאגדה זו.
[4] זולאי מצא גירסה זו רק בכתב יד אחד, אך מאז נוספו עדי נוסח אחרים המצביעים על תפוצתו של החילוף המעניין שיתואר להלן. ראו על כך במאמרו הנזכר של וידר, עמ' עט, הערה 18.
[5] ראו על כך במאמרו של אהרן מירסקי, "יסוד קרובה", בתוך: סיני, נז (ירושלים, תשכ"ה), עמ' קכז–קלב.
[6] במאמרו הנ"ל.
[7] משקל זה מכונה לעתים במחקר "מקצבו של יוסי בן יוסי" (על שם הפייטן הקדום שהרבה להשתמש בו), או "המקצב המרובע". דוגמאות למשקל זה מצויות גם בתפילות מוכרות ביותר; כך למשל תפילת "עלינו לשבח": "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ / לַאֲדוֹן הַכֹּל / לָתֵת גְּדֻלָּה / לְיוֹצֵר בְרֵאשִׁית", וכן ברכת שופרות למוסף של ראש השנה, "אתה נגלית".
[8] על פי יוסף יהלום, "תפילת ישמח משה", בתוך קובץ המאמרים תפילה שבכתב: הסידור – אמנות, הגות, עיצוב (הקובץ מבוסס על הרצאות שניתנו במסגרת הכינוס השנתי התשיעי לעיצוב האות העברית "ואני תפילתי" שנערך במכללת אמונה להכשרת עובדי הוראה, ירושלים תש"ס), עמ' 14–23.
[9] נדפס ונתפרש בידי וידר בנספח למאמרו, עמ' צב–צה. וידר העתיקו מכתב יד המוזיאון הבריטי 685. יושם אל לב כי הפיוט משקף נוסח שונה של "ישמח משה", הכולל גם את הטור "קִבֵּל תּוֹרָה וְנָתַן לִידִידִים / דִּבְרֵי אֱמֶת לְשִׁבְטֵי יְשֻׁורוּן". ואכן תוספת זו הייתה נהוגה אצל כמה מעדות ישראל.