תהלים קיד – בצאת ישראל – עיון במזמור

---

תהלים קיד – מילים וביצועים

מזמור זה סימטרי ביחידותיו השונות: כל פסוק משמונת פסוקיו מכיל תקבולת, שאורכי צלעותיה שווים פחות או יותר. כל צמד פסוקים בונה יחידת משמעות פשוטה אחת – מעין בית.

הבית הראשון פותח בציון הזמן של יציאת מצרים, אך כיוון שבמהלך המזמור נזכרים אירועים שונים שהתרחשו מהיציאה ממצרים ועד מעבר הירדן, מסתבר כי הפסוק הראשון אינו מהווה תיאור זמן נקודתי, אירוע היציאה ממצרים, אלא הוא מציין את פרק הזמן שנפתח בנקודה זו.

הפסוק השני סתום מעט, שכן לא ברור אם יהודה וישראל הם העם, או שמדובר בנחלתם. בכל מקרה המשורר מדגיש כי אירוע יציאת מצרים, ואולי גם מה שבא בעקבותיו, מסמן ומקדש את יהודה וישראל.

הבית השני מזכיר כמה אירועים שהתרחשו בזמנים שונים: קריעת ים סוף שבעה ימים לאחר היציאה ממצרים וקריעת הירדן לסוף ארבעים שנות ההליכה במדבר. ריקוד ההרים והגבעות רומז אף לאירוע היסטורי – חרדתו וזעזועו של הר סיני כשניתנה עליו תורה.

המשורר אינו מספר על כל האירועים שאירעו במדבר. מה משמעות בחירתו דווקא באירועים אלו? בשלושת האירועים האמורים מדובר ביסודות מרשימים מן הטבע – הים, הירדן, ההרים והגבעות, ובשלושתם מתחוללת תנועה, שניתן לפרשה בהשאלה כתנועת בהלה ורתיעה.

חלוקתו הפנימית של הבית השני פשוטה ובהירה: בפסוק ג' מתוארים שני מקווי מים, הים והירדן, ואילו בפסוק ד' שתי צורות יבשתיות, ההרים והגבעות. הפרסוניפיקציה של הגורמים המימיים מתרחשת ראשית באמצעות הפועל "ראה" המיוחס לים (ואולי נגרר גם לירדן). ראייה זו היא הקושרת בין הבית הראשון לבית השני. נראה כי הים ראה את ישראל היוצאים ממצרים, אולי אף ראה את קידושו של יהודה ואת ישראל כממשלתו של הקב"ה, ובעקבות כך נס על נפשו.

הפרסוניפיקציה של גרמי היבשה היא באמצעות השוואתם לאילים ולבני צאן. לאחר השורה הקודמת לא נראה ריקוד חייתי זה תמים ועליז. נראה כי נלווה אליו גוון של טלטלה מאוימת, אולי אף רתיעה וזעזוע.

המשורר, שתיאר עד כה את אירועי היציאה ממצרים ואת התגובה של גרמי הטבע אליהם, פונה אליהם עתה כנמעניה של תהייתו. הבית השלישי חוזר על הבית השני כמעט כצורתו לאחר השאלה "מה לך?"

אין הוא ממתין לתשובת נשאלים טבעיים אלו. מסתבר שהשאלה היתה רטורית, ושהמשורר הוא שיענה עליה – מי שיחיל ויניע את הארץ על יסודותיה השונים הוא אדון הארץ, שהוא גם אלוקי יעקב. מי שהוציא את בית יעקב ממצרים, הוא גם בורא הטבע, והוא המשדד את פעולותיו; לא רק טלטלתם של המים ובקיעתם מתחוללת מתוך נסיגת הטבע מפניו, הוא גם מי שעשוי להפוך את המקומות היבשים – צור וחלמיש – למקורות הנובעים מים.

מתוך הניתוח הזה מתגלית סימטריה מושלמת גם בין ארבעת בתיו של המזמור:

הקשר בין שני הבתים האמצעיים הדוק – הבית השני מציין את היפעמות גרמי הטבע נוכח יציאת ישראל ממצרים, ואילו הבית השלישי מעורר שאלה רטורית כלפי היפעמות זו.

אף הקשר בין הבית הפותח אל הבית המסיים ברור למדי – הבית הראשון מתאר את הנסיבות הדרמטיות, ואילו הבית האחרון, המשיב על השאלה שקדמה לו, מתאר את הכוח האלוקי שחולל אירועים דרמטיים אלו.

סימטריה זו על תקבולותיה הרבות מזמינה את שירתו של מזמור זה, ואכן צמחו לו לחנים שונים.

אף בבתי כנסת אשכנזיים שבהם לא שרים את רוב מזמורי ההלל בשלמותם – מזמור זה, הודות לקצבו ולאופיו החגיגי והסימטרי – מושר כמעט תמיד.